לפני כמה שבועות העזתי לשאול בפעם הראשונה את רוני מתי רפאל נולד. שנתיים אני רואה את רפאל גדל לי מול העיניים ומהיום הראשון ידעתי שהוא נולד ביום בו התינוקת שלי לא הספיקה לנשום את אוויר העולם.

עברו שנתיים והתשובה הייתה כמו חץ בתוך הלב. צדקתי.

הילדה של רוני הצטרפה לגן של דניאל, הגדולה שלי, באמצע השנה, והאח הקטן רפאל היה שם מהרגע הראשון. תינוק בן כמה שבועות. רוני לא ידעה שהייתי בהריון, לא ידעה שילדתי, היא פשוט הגיעה לגן לקחת את הילדה שלה וספגה ממני מרירות וכעס. שנה שלמה כעסתי עליה כי לה יש תינוק ולי אין תינוקת. ואני אפילו לא בטוחה שהיא ידעה את זה.

חברות שלי ילדו ולא יכולתי לכעוס עליהן, אז כעסתי על רוני ועל רפאל. כעסתי על כל העולם. חיכיתי שמישהו ייפול לי לידיים. שמישהו יעשה תנועה לא נכונה, יגיד מילה לא נכונה כדי שאני אתפוצץ עליו במלוא הקיטור. הייתי הולכת ברחוב ומחכה לראות על מי אני יכולה לצעוק ולכעוס ולצרוח. כל עוולה קטנה שראיתי הוציאה ממני נמרה עם ציפורניים שלופות. החברים הרגישו יגון, אבל אני הרגשתי כעס.

הגעתי ל"ליס" בסוף שבוע 39, עם צירים ופתיחה. הרגשתי צירים מהבוקר, אבל לדניאל הייתה דלקת עיניים והיא נשארה בבית והיינו צריכים לבקר רופא, אז הצירים, והמחשבה על הלידה נדחקו הצידה. רציתי ללדת כמו שילדתי את דניאל שלי. במהירות ובלי אפידורל. אז משכתי. עד אחת או שתיים בלילה משכתי. הגעתי לבית חולים בהתרגשות ובכאבי צירים, בכוונה ללדת אחות קטנה לדניאל שלי.

שתי מילדות, שלושה רופאים, שלושה מכשירי אולטרא סאונד שונים.
לתינוקת אין דופק.
כשהשאירו אותי בחדר של האולטרה סאונד להתלבש ולא העיפו אותי למעלה לקיסרי, הבנתי שאין לי תינוקת.

בבוקר נולדה תינוקת, עוברית קטנה ללא רוח חיים. דומה לדניאל שלי, עם שיער קצת יותר כהה. רצינו לקרוא לה נועה.

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מהימים הראשונים אני זוכרת הכחשה ורצון לשנות את המציאות. זה לא היה הגיוני וזה לא היה פייר וזה פשוט לא החיים שלי. אני זוכרת מקלחות ארוכות, אני זוכרת התפרצויות בכי שלי, וחיבוקים גדולים של בן זוגי. ואני זוכרת פעוטה בת שנה ותשע שהייתי צריכה להסביר לה שאין. אין תינוקת. בשפה פשוטה. פשוט אין. מהעיניים שלה זה היה מובן – כמו שאין טלוויזיה עכשיו, ואין גלידה עכשיו, אז גם אין תינוקת.

דניאל שלי הכריחה אותי לקום יום אחר כך מהמיטה. היא הכריחה אותי לתפקד ברמה קיומית. היא הכריחה אותי לחייך, והכריחה אותי לחבק. היא הייתה האור היחיד שלי. היא ובן זוגי.

בהתחלה לא העזתי לצאת מהבית. כל מפגש ברחוב היה טעון, שיניתי בית קפה שכונתי, לגינה לא הלכתי חודשיים. לא הייתי מסוגלת להגיד מה קרה. לא ידעתי איך אומרים את זה. לא ידעתי איך להתמודד עם העיניים של האנשים שסיפרתי להם מה קרה. למען האמת, אני חושבת שכמעט ולא סיפרתי מה קרה. זה היה התפקיד של בן זוגי ושל החברות להסביר, לספר, לדברר את האירוע. אני לא אשכח לעולם את התגובות של השכן שפגשתי על המדרכה ואמר לי מזל טוב, או את החברה מהגינה שהתרחקה ממני כי לא ידעה איך להכיל את מה שסיפרתי לה.

אז התחלתי את חופשת הלידה. חופשת לידה בלי תינוקת. להסתובב עם בטן של אחרי לידה, בלי תינוקת. להיות במשכב לידה בלי תינוקת. לסבול מהתכווצויות רחם, בלי תינוקת. להשתגע מהורמונים, בלי תינוקת. לישון בלילות, בלי תינוקת.

לאנשים מסביב היה קשה להבין שאיבדתי ילד. איבדתי תינוקת שבשבילי היא הייתה כבר חיה, שדמיינתי לה עתיד, והכנתי לה בגדים, וחשבתי על מערכת היחסים שתהיה לה עם דניאל ואתי ועם אבא שלה. אנשים מצפים שתחזרי למציאות כי הם לא יכולים לתפוס שאני מרגישה שאיבדתי תינוקת חיה, שמבחינתי היא כבר הייתה חיה.

ואז בא הזעם, ובעקבותיו כאב ההשלמה. וטיפול מקצועי. וציפייה מורטת עצבים לתוצאות הניתוח הפתולוגי, ציפייה שמלווה בסיוטים על גופה קטנה ומבותרת. עלי כאמא שהפקרתי את העוברית הקטנה שלי לסכין מנתחים. בידיעה (שהתבררה כנכונה) שאין סיבה ממשית למוות. הרפואה לא יודעת. 65% ממקרי המוות התוך רחמי הם ללא סיבה מובנת.

מסביבי נולדים תינוקות וכל מה שאני רוצה זה שהעולם יעמוד מלכת. יעמוד מלכת עד שאני אכנס להריון. כי עוד שהתינוקת הייתה בתוכי אמרו לי שמומלץ לנסות לחזור ולהיכנס להריון תוך שלוש חודשים מיום הלידה. זה אולי לא נעים לשמוע, אבל זה כנראה נכון.

בחצי השנה הראשונה נשמתי כי הייתי צריכה. ותפקדתי כאם וכרעיה וכבת וכאחות וכחברה, רק כי הייתי צריכה. אחרי חצי שנה הרגשתי שהוצאתי את הראש מעל המים. לא האמנתי שאני אוכל לחייך באמת, מבפנים, אבל אחרי חצי שנה, התחלתי קצת להרגיש. הגוף עוד היה מתחת למים, אבל הראש כבר היה בחוץ.

אחרי חצי שנה נכנסתי להריון. הריון תאומים, בסיכון גבוה, עם לחצים, עם סכנה לתינוק עם תסמונת דאון. אז את חצי השנה השנייה של שנת האבל שלי, ריכזתי בהריון. רק אחרי שישה חודשי הריון החלטתי לשמוח בהריון הזה. להתעלם מעין הרע ומהמציאות העגומה ופשוט לשמוח בהריון הזה.

ביוני 2012 שנה וחצי אחרי הלידה ההיא ילדתי את התאומים שלי – אופק ויפתח. תאומים בריאים (בלי עין הרע), יפים ומדהימים. היום, הם בני חצי שנה.

אני חושבת הרבה על הילדה שהייתה אמורה להיות לי, בעיקר שאני רואה ילדים בגילה. אני לא מנסה לחשוב למה עברתי את מה שעברתי, מה היה השיעור, מה הלקח. אני רק יודעת שהצלחתי לעבור את זה ולשמור על הנפש שלי שלמה. זו הייתה השנה הקשה בחיי, אבל עברתי אותה ואני כאן, אמא לשלושה.

למזלי הגדול הייתה לי את התמיכה הכי טובה שיכולה להיות. הלכתי לטיפול אצל יעל יגור ג'רבי שמטפלת בנשים שחוו אובדן הריון. המשפחה שלי תמכה באינטנסיביות. שתי חברותיי הטובות היו צמודות אלי ונתנו לי את כל המקום שהייתי צריכה. ובן זוגי האהוב והמדהים, שהביטחון שלי באהבה שלו והיכולת שלו לתת לי להתפרק לגורמים ולהרכיב את עצמי לאט לאט מחדש, אפשרו לי לחזור ולהיות מי שאני.

** לשיתופים נוספים בנושא אובדן הריון

** לאתר של יעל יגור ג'רבי, המטפלת, שם יש מאמרים נוספים בנושא אובדן הריון