לידה,  לידת בית

אמא'לה, ללדת זה פחד מוות!

אני בדיוק 4 חודשים אחרי לידה ורק עכשיו מתיישבת לכתוב את סיפור הלידה שלי.

התעכבתי כי אני רוצה הפעם לספר סיפור אמיתי, פנימי, אבל למרות זאת לשמור חלק מהחוויה לעצמי.

הפעם אנסה לוותר על הפרטים היבשים שכוללים בדיקות טרחניות, תרגול יוגה או טלפונים למיילדת.

הפעם אני רוצה לכתוב על התחושות והרגשות ועל העוצמות שהלידה הזאת הביאה אותי להתמודד איתם.

עוצמות שאני מתרגשת ומפחדת לפגוש.

אולי בגלל זה לקח לי זמן לשבת ולכתוב.

 

הלידה של גלי היא כל מה שפיללתי ורציתי, לידה בברכת ילדים גדולה, בסלון הבית.

לידה שבה אני מודעת לכל התקדמות שלה אליי, אלינו, החוצה.

לידה שבה אני מקבלת תמיכה, עזרה ועיטוף מהמיילדת הצמודה רונית, ומבעלי האוהב, אב בנותיי.

לידה שבה אני מרשה לעצמי לצעוק ובעיקר לפחד.

פחד מוות מהכאב שתכף מגיע, עם הציר הבא.

פחד מוות מהכאב הצורב שיגיע כשאאלץ להוציא אותה מגופי.

 

איך מרפים שכשכואב לעזאזל?

לנשום לנשום

להרפות להרפות

לפחד

לכאוב

להעזר בתרופה הומאופטית, לאכול תמר ולשתות מים. לאכול פרוסה עם אבוקדו.

הכל בתוך הבריכה, הכל מוגש אליי על ידי רונית על פי בקשתי.

ופתאום יש רגע של שיר שממלא את הלב ואת הפה, שיר שבו אני מבקשת:

 

"תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר

הזכה שבתפילות אותנו לא תציל

מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן

בכי מר לא יעירו…."

 

אני נרדמת

מתעוררת ומברכת את יקיריי, מברכת  את חברותיי שימצאו אהבה וזוגיות, מברכת את בנות דודותיי היתומות מאם

מברכת את חברתי ההריונית שהתייתמה מאמה לא מזמן, ומבינה שהנה זה מגיע.

תכף יגיע הרגע שבו אאלץ להוציא אותה החוצה לעולם ולהתמודד עם הכאב.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

תצאי כבר!!!!

רוצה לצאת מהבריכה ולנוח

איזו הקלה, איזה שקט עוטף אותי

שלווה

גלי בוכה בקול גדול ואני עטופה. שוכבת ונחה.

רעש והמולה וכלום לא עובר דרכי.

אני עם ביתי החדשה והיא איתי.

החרדה של הסביבה לא חודרת אליי. אני מאושרת. או אולי לא מרגישה כלום.

 

זו בדיוק הלידה שרציתי וזה מטורף.

 

רעות שלומי רסלר, מלווה שיווקית ומנהלת את גדולה- מעגל שיווק נשי- ארגון לקידום נשים עצמאיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ