אמא מקולקלת.

מאת : יעלי

12 ביולי 2012 | 18 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

 

חודשיים אחרי לידה, אם לארבע בנות ושחקנית כל-כך טובה…

כבר חודשיים שאני מחכה שזה יעבור, אומרת לעצמי שזה רק עניין של זמן, קוראת בסתר כתבות, נכנסת לפורומים, מתעניינת… אני כל כך מודעת לעצמי שאני לא מודאגת…משדרת לכולם שהכל בסדר…

כשמתקשרים לשאול מה נשמע אני עונה ש"הכל בסדר" ועושה הכל כדי שקולי ישמע תקין… ואם אני בוכה באותו רגע שמתקשרים (אירוע מאוד שכיח) אז אני פשוט לא עונה…מחכה שזה יעבור וחוזרת למי שהתקשר…רק שלא יגלו…אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי…וחוץ מזה איך אסביר את זה? הרי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים– אז על מה לעזאזל אני בוכה?? באיזו זכות? תתביישי לך! פשוט חוצפה! אמא מקולקלת!

 

בפעמים המעטות שאני יוצאת מהבית, אני מקפידה להתאפר, למרוח מיק-אפ שמסתיר מצוין את העיגולים השחורים מנדודי השינה, מורחת קרם שמוריד את הנפיחות בעיניים מהבכי הממושך, מפזרת סומק שמעלים את החיוורון ומושחת אודם בוהק על שפתיים שמחייכות חיוך ענק מול המראה… אפילו אני כמעט מאמינה לעצמי ש"הכל בסדר"….כל מי שנתקל בי מחמיא לי שחזרתי לעצמי כל כך מהר, "את נראית נהדר" הם אומרים…אפילו בטיפת חלב התפעלו מהאמא החיונית ..לו רק היו יודעים ששעה לפני בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה…שחקנית טובה…ממש אלופה…ואני מחכה. מחכה כבר להגיע הביתה להוריד את המסכה…אבל גם שם מחכה לי קהל…קהל רך בשנים בדמות בנותיי האהובות שרוצות את אמא שלהן, אמא שלהן השמחה, המתעניינת, האמא שלהן שמחבקת…אז המסכה נשארת עוד קצת…ואני מודה על החסד הזה שאני בכלל מצליחה לעטות את המסכה…

ובפנים אני מרוסקת…מרגישה מחנק בגרון כל הזמן, לא מצליחה לישון, כל הזמן במיטה, מחכה שהיום יעבור ובלילה לא מצליחה להירדם…מנסה למצוא משמעות לכל זה, לחפש תקווה בדמות היום שאחרי אבל כלום לא עוזר…יש לי עוד שלוש בנות גדולות שאני מרגישה שאני מרסקת גם אותן נפשית כל יום…כשהן מגיעות לבית אני מחכה כבר לשעת השינה שלהן כדי שאוכל לייבב לי בלי שהן יראו…כמה זה קשה לעצור את הדמעות, לשלוט על הבכי…קרה שברח לי לידן…הן כל כך נבהלו…"מה קרה אמא? למה את בוכה?" והעיניים הפעורות שלהן שידרו את המצוקה של כל ילד שרואה את אמא שלו בוכה…"קיבלתי מכה", אמרתי ואחרי שהרדמתי אותן המשכתי לבכות ושנאתי את עצמי עוד קצת (אם זה בכלל אפשרי) שאפשרתי לבנות שלי לראות את זה…

 

והתינוקת החדשה שלי המסכנה…כשהיא ערה אני מחכה שהיא תישן וכשהיא בוכה אני בוכה יחד איתה…אמא מקולקלת כבר אמרתי? אמא מקולקלת שמקפידה לחייך אליה מבעד לדמעות…על כל מקרה שתראה פנים מחייכות מולה…רטובות מדמעות ומחייכות…פלא שהיא לא מחייכת בחזרה? לפעמים אני בורחת החוצה לחצר – מרגישה שאני נחנקת, שאין לי אוויר, שאני חייבת לברוח אפילו לרגע…או לתמיד…

ובעלי? החבר הכי טוב שלי? הוא כועס עליי…אתן מבינות? אני טובעת והוא – כועס עליי…אנחנו לא מדברים יותר מחודש, ממש לא מחליפים מילה, השוטף מתנהל במסרונים, הוא ישן בסלון, אין קשר עין, אין מגע…שכחתי איך הוא ניראה…הוא מבצע את המטלות בבית, מטפל בבנות, לוקח ומחזיר, מסדר ומכין, אבל בדממה צועקת…הוא – כועס עליי….אם לא הייתי כל כך עצובה בחיי שהייתי צוחקת מהבדיחה…אהבת חיי נוטשת אותי בתקופה הכי קשה שלי, כשאני חלשה וחסרת אונים. הוא, שנשבע לי תחת חופה לשמור עליי כעל בבת עיניו, הוא משאיר אותי להתבוסס לבדי בבור עמוק וחשוך… בשברירי התקווה שיש לי ליום שהכל יעבור, אני מוסיפה עוד בקשה אחת – שאני אוכל לשכוח לו את זה ולזכור לו חסד נעורים…שאני אצליח לשחזר את הימים הרבים שלא יכולתי לנשום עד הסוף מרוב אושר, מרוב שמחה על הבעל שזיווג לי אלוקים….ולסלוח לו ואולי אחר כך גם לעצמי…

 

שוב בטיפת חלב, מאופרת למשעי, מריחה נהדר…חנוקה מדמעות בחדר המתנה…זהו, הפעם כשאכנס לחדר והאחות תשאל מה שלומי אני אספר – אני אספר הכל, על איך שאני מקולקלת, על שאני רוצה למות, להעלם, על שאני מבקשת, מתחננת לעזרה כי אולי מחר כבר לא יהיה לי כוח לבקש….כי אולי עד מחר כבר לא אהיה.

היא קוראת לי לחדר ואני נכנסת, יושבת בכסא ומחכה…מיד כשהיא תשאל לשלומי אני אספר. אבל היא לא שואלת. היא שואלת מה שלום התינוקת, איך היא אוכלת, מה היא עושה, האם היא כבר מחייכת….ואין לי אומץ לספר על עצמי. הבושה גדולה מידי. אבל חנוק לי בגרון, רוצה לבכות. ואז בחיסון אני מוצאת את ההזדמנות המושלמת להתפרק. היא דוקרת את התינוקת שלי, התינוקת בוכה, ומיד אני מצטרפת אליה בהתייפחות לא סבירה…עדיף שיחשבו שאני אמא היסטרית מאשר אמא מקולקלת….

אחרי עוד לילה של מחשבות שאפילו הדף לא סובל, הבוקר החלטתי שאני פונה לעזרה.

לא יכולה יותר. יודעת שכל רגע יגמר לי המזל ואני אשבור את הכלים. יודעת שזה כל כך שביר. שהכל תלוי על בלימה. כמה עוד אוכל? זה לא עובר. צאי מזה. זה לא עובר. מה יקרה אם מחר אני כבר לא אוכל לעטות את המסכה? מה אם אתמוטט מול בנותיי? מה אם הפעם לא רק אדמיין איך אני בולעת את הכדורי שינה ומתנתקת אלא ממש אבלע אותן?? מה אם?

חייבת עזרה.

 

 

עוד אמהות כותבות:

למה לא אמרו לי? / אילת גורליצקי

וזהי רק ההתחלה- תחילת המשבר אחרי הלידה / תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה

מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי:  אני בדיכאון אחרי לידה / אמא

האפשרות לקבל את התחושות ולשתף אותן כמפתח להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

מותר לך להרגיש שאת בדיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

18 תגובות ל- “אמא מקולקלת.”

  1. יעלי יקרה,
    אני קוראת אותך ואומרת תודה.
    תודה שבחרת באתר לשתף את מה שנשמע כמעט בלי אפשרי לשתף בפורום אחר בחייך כרגע.
    בעצם הכתיבה, בעצם הרצון להרגיש טוב יותר, עשית צעד מאוד משמעותי למען חייך.
    נורא קשה להרגיש רגשות שלא נעימים לנו ולא למצוא את המקום שבו פשוט אפשר לדבר על זה, לשתף על זה, לקבל את התמיכה, החיבוק, האהבה שכל כך נדרשת עכשיו. יש לך פה מקום ביננו, אנחנו יודעות מה את עוברת.
    למעשה, הרבה מאיתנו חוו אחרי הלידה הראשונה, השנייה או מתישהו את מה שאת חווה. כל כך הרבה מאיתנו. וזה כל כך עוזר לשתף, לספר, להיעזר, לנוע.
    נשמע שאת אוגרת כל כך הרבה בפנים- זה ממש לא קל להיות במצב הזה של רגשות גואים וגואים ומתמלאים בפנים ואין היכן לשפוך אותך, לרוקן אותם קצת.

    את מבקשת עזרה. זה נהדר.
    איזה סוג עזרה את מרגישה שאת צריכה היום ?
    אני פה,
    לימור medabrot.imahut@gmail.com

  2. מצרפת בינתיים קישור ששם יש מידע על דיכאון אחרי לידה. חפשי את הכותרת 'סקירה ספרותית'
    http://bit.ly/L6Crvq

  3. שירה דרוקר הגיב:

    אני קוראת והדמעות חונקות את גרוני. אני כל כך מרגישה אותך.
    אני מתחברת מאוד לתיאור שלך את השבר בזוגיות דווקא עכשיו, כשאת צריכה אותו.
    אני מרגישה פעמים רבות שברגעי הקושי הכי גדולים שלי, מה שבאמת באמת חסר לי זה את התמיכה שלו, המילה הטובה, ההערכה על מה שאני עושה כל יום, כל היום…
    בתקופות שזה לא קורה – אלה התקופות הכי קשות, הכי עצובות, הכי שחורות, אין לי סבלנות לכלום, אין לי כוח לעשות שום דבר, ואז הוא כועס ואני שונאת את עצמי… מן מעגל קסמים כזה.
    ולא משנה כמה אני אומרת לו שזה כל מה שאני צריכה ממנו – לא תמיד הוא מסוגל לתת את זה…
    אני לא יודעת לומר לך איך לפתור את הסוגיה הזאת איתו, שיש לי תחושה שהיא המפתח להכול, רק יודעת על עצמי, שכשאני לא מקבלת את החיזוקים ממנו, אני דואגת לקבל אותם מאמא, אבא, אחות, חברה. זה לא אותו דבר אבל זה משהו שעוזר לי לגייס עוד קצת כוחות והערכה עצמית.

    אני מקווה שהכתיבה והפרסום כאן פרצו אצלך מחסום (זה מה שקורה לי בכל פוסט), ודברים מתחילים להתגלגל אצלך בכיוון הנכון.
    ברגע שתביני מה את צריכה – אשמח להקשיב ולעזור.
    ועד אז אני מקווה שתצליח להחזיק מעמד עוד יום, ועוד יום.
    את לא לבד.

  4. הדיכאון השחור הזה. כמו מין ישות שמשתלטת מבפנים. מסתירה את כל מה שהיה קיים לפני שהיא השתלטה, ועושה תחושה שאין שום דבר פרט לתהום. פעם מישהו אמר לי שמחשבות על התאבדות הן כמו בחילה. באותו רגע יש רק בחילה, ואי אפשר להרגיש את התחושה שתהיה כשלא תהיה בחילה. המשימה היא לשרוד את גל הבחילה, כדי להגיע אל הרגע שהיא נחלשת… ועוברת, למרות שאין אולי תחושה או אמונה שזה יקרה.
    איזה צעד ענק עשית לכתוב כאן 'חייבת עזרה'. כל כך הרבה אנרגיה הולכת על ההסתרה. אנרגיה שלא נותנת לך למצוא את הצעד הקטן הבא. לכתוב כאן כמו שכתבת זה לא צעד קטנטן, זה צעד משמעותי כל כך.
    קראתי לא מזמן ספר שנקרא "אגדות המוות ההפיך" של סימונה מצליח חנוך, שהתגברה בעצמה על דיכאון קשה. היא מדברת על דיכאון כאמצעי קיצוני להתפתחות וריפוי. יש בו סכנה, כמו שאת מרגישה בתוכך, הוא יכול להרוג, אבל היא מציעה גם אפשרות שהוא הדרך הקשה והמפחידה אל ההשלמה, עם כל החלקים של עצמך.
    אני קוראת את מה שאת כותבת ומבינה שאת יודעת כבר שאין לך דרך לעקוף את זה הפעם. מה ש'זה' לא יהיה. וברגע שכתבת שאת צריכה עזרה, את יכולה להתחיל לחפש את העזרה שנכונה בשבילך. יש איזה שהוא קול פנימי קטן שהתעורר ודואג לך. הוא אומר לך שזה הזמן לקבל עזרה, מישהי או מישהו (אולי לא מעורב דווקא) שיוכל ללכת איתך צעד צעד.

  5. דריה מעוז הגיב:

    יעלי,
    זה יעבור, תזכרי את זה כל הזמן, גם אם את מיואשת. זה יעבור.
    תלכי לטיפול, אל תזניחי, את במצב קריטי. שאבי את הכוחות שלך מתוכך פנימה, הם עדיין שם, למרות הכל. אל תתני לבעלך או לאף אחד אחר להחליש אותך עוד. את חייבת את זה לעצמך ולילדות שלך. דברי על זה עם מי שאת יכולה, שתפי כמו שעשית כאן, בקשי עזרה. ושתפי אותנו בהתקדמות, אנחנו כאן בשבילך

  6. כל הכבוד על האומץ לשתף. כל הכבוד על האומץ לומר את האמת. יש כלכך הרבה נשים שמרגישות בדיוק כך. אין לך מושג כמה את בעצם לא לבדך בתחושות שלך. כולל ברצון להעמיד פנים. אני אומרת את זה במיוחד מהזווית של מי שיוצא לה להרצות על אימהות ואמנות בכנסים בינלאומיים. אני מציינת את זה כדי שתדעי- שמה שאת אומרת- מה שאת חווה ומרגישה, אומרות נשים בלונדון, בקנדה, בארצות הברית, בהודו, בארץ. בדיוק כך. הבושה גורמת לכולן להמשיך כך הרבה זמן. בשקט. בהסתר. הבושה היא היא האויבת. אין במה להתבייש. לצערי הרב- את בעצם די נורמלית בתחושות הללו. ודי נורמלית בהתנהלות שמשפחה רגילה- בתנאים הלא פשוטים של ימינו – מדרדרת אליה בקלות. את בעצם – הרוב. והכי אנו מתביישות לבקש עזרה. לא סתם אנו מתביישות לבקש עזרה. כי כולם מהללים את אלו שלא מבקשות עזרה. כי לבקש עזרה זה סימן לחולשה. אז לא, חשוב שכולנו נדע – זה בדיוק ההיפך- צריך אומץ בלתי רגיל וכוח לבקש עזרה. זה סימן לכוח. וזה גם סוג של נתינה. זו שמבקשת עזרה נותנת לאחרים הזדמנות לעזור. להושיט יד. או רק מילה. וזו מתנה בפני עצמה, לעזור לאחר/ת.

    לימור, האם כתבת עבורה לינקים למקומות שמעניקים עזרה?

  7. ד.ד. הגיב:

    יעלי מקסימה שכמוך. כל כך קשה לקרא את מה שכתבת. כל כך קשה שהיתה בי תחושה שאני רוצה להסיט את המבט מהכתוב. כמו סרט אימה שמנסים להסתתר מפניו. וזה אכן סרט אימה. אני חיה בו כבר חודשים. וגם את. את צודקת. את חייבת עזרה. את חייבת מישהו שיטפל בך, כדי שתוכלי לטפל בבנות. וכשיש שם לקושי, קל יותר גם לסביבה לקבל את זה. שאת לא מתפנקת, את סובלת. ואין לך שליטה על זה. אל תפחדי. ברגע שתבקשי עזרה היא תהיה שם. פני לרופא, טפלי בעצמך. תני לרופא לדבר עם בעלך. להסביר לו את מה שכל כך קשה להסביר. אוהבת אותך ושולחת תקווה וחיבוקים.

  8. נעמי שוורץ הגיב:

    הכתיבה שלך מכניסה אור במקומות חשוכים, כבויים ומוסתרים. את לא לבד. הדיכאון הזה מוכר לי. הייתי שם. פני לעזרה – לפסיכולוגית או פסיכיאטרית. תעזרי. זו מילת הקסם – להעז לבקש עזרה. אם תרצי – צרי איתי קשר. בשמחה אהיה שם עבורך. את ממש, אבל ממש אמא נפלאה! לא פחות!!

  9. ליאת הררי הגיב:

    עזרה:www.nefeshm.co.il
    נפש אם.
    באמת אין צורך שתמשיכי לסבול.

  10. יעלי,
    מה שעובר עלייך, מאפיין בצמתים רבים אותנו כנשים. הצורך להיות מושלמות, כל יכולות הן קרייריסטיות והן אימהות מושלמות ומדוגמות והפער הזה שאיננו יכולות לעשות כך מכניס אותנו למקומות קשים. ראשית אל בהלה תחושותייך אינן חייבות להיות מתוייגות מיד כ"דיכאון אחרי לידה" יש סקלה שלמה של דיכדוך לפני המילה דיכאון. דבר נוסף עלייך לשתף! חברה טובה,את אימך או חמותך וגם את בעלך בדיוק במה שעובר עלייך. השיתוף לא יפגום בעלך ,יקרה. השיתוף פשוט יעשה אותך אנושית ושברירה בדיוק כמו שקורה אחרי לידה.
    תראי איך כתיבתך גורמת לכל-כך הרבה הזדהות אין אחת שלא עברה את מה שאת עוברת ולא דיברה ואת בכתיבתך נותנת כוח לאחרות. אז דבר ראשון המשיכי בשיתוף את הקרובים לך, קבלי כל עזרה שתינתן לך הן באוכל ובשעות מנוחה ואל תפחדי את לא לבד.
    אורנה וינמן-חי "חיבוראשון"
    מלווה בהריון, לידה ולאחר לידה

  11. תמר קלר הגיב:

    יעל יקרה,

    זכרי מה נאמר כבר ממזמן…"היושבות על המשבר" ראי בסדר תשליך ואני מצטטת :
    "והיושבות על המשבר תוציא אותן מאפלה לאורה , ויצא הולד בשעה טובה ולא יארע שום צער ושום נזק לא ליולדות ולא לילדיהן"….

    יעל, זוהי חוויה שדובר עליה מימים ימימה…יש לה לגיטימציה להתקיים,
    העבירי לבעלך את סדר תשליך לקריאה חוזרת ..

    אשמח לעמוד לרשותך על כל שאלה וישנו בחור שעבר את המשבר הזה עם זוגתו ומוכן לשוחח כם כל בעל / בן זוג שמעונין בכך.

    תמר
    050-8783200 .

  12. הילה פיאלקוב הגיב:

    יעל יקרה,
    אני קוראת אותך והדמעות לא מפסיקות לנבוע מבפנים לטלטל ולהציף אותי את הפנים הבגדים את השערות של הבן שלי שיושב לי על הברכים. וכן גם אני בוכה ליד הילדים ואם הם שואלים אני אומרת שאמא עצובה.
    היום שנתיים אחרי הלידה של בני הרביעי אני יכולה להגיד שהנשימה קצת חזרה לחיי.
    אני מזדהה עם כל מילה שלך עם הכאב עם חוסר האונים עם הקושי לבקש עזרה.
    את לא מקולקלת, את אישה. ומעצם היותך את מורכבת ואת חווה קושי נפשי בצורה פיזית וההיפך וזה הכי נורמלי אם אפשר להשתמש במילה הטיפשית הזאת.
    את הצעד הראשון עשית וזה נפלא ומרגש ותודה על השיתוף כי הוא חשוב גם לנו.
    אני מאוד מזדהה עם מה שלימור כתבה. מה את צרכה היום?
    לזהות ברגע הזה מה יעזור לי ולבקש אותו זה דבר גדול (וזה לא קל אני יודעת).
    אני מצטרפת לקולות של חברותי. גם אני פה בשבלך
    את לא לבד
    הילה
    0523748857

  13. חני סער הגיב:

    יעלי יקרה,

    אני קוראת את מילותייך ומרגישה כל אות, כל הברה. כל כך הרבה כנות, אומץ וכוח יש במילותייך.
    אני משבחת את האומץ שלך לשתף באופן הזה, וגם אני בטוחה שזה הצעד הראשון בשבירת מחסום השתיקה שמחייב אותך "לשחק את המשחק" ולהציג דמות סופר-אמא שהדיסוננס בינה לבין המציאות גדול מאוד, גדול מכדי להכיל.
    גם אני כאן לכל מה שתצטרכי, ומחבקת אותך מאוד.

    חני

  14. איילה הגיב:

    יעל יקרה, אני נפעמת מהיכולת שלך להעלות את הדברים על אף הקושי. כמה פעמים קרה לנו שחשנו סערה מבפנים ואפילו לא יכלנו להגדיר אותה ולהביע אותה במילים. אני באמת חושבת שעצם זה שאת נותנת למצוקה הזו שם ופירוט, מצוקה שכל כך הרבה מאיתנו שותפות לה במיליון רבדים שונים, יש בזה כדי להוכיח לעצמך שאת אמא טובה. בזמן שקראתי את הדברים לא יכלתי שלא לחשוב לעצמי- איזו אמא מדהימה! כמה תעצומות נפש יש בך בשביל אפילו רק לנסות להיות שם בשביל הבנות. אני חושבת שכולנו מאבדות את עצמנו קצת (או הרבה)- צריך להיות שם בשביל הילדים, צריך לספוג ולהכיל- אותם, את עצמנו, את הבעל, ומרגישים כאילו אנחנו טובעים עמוק עם כל מה שספגנו. תהיי חזקה, תאמיני בעצמך ותני למי שסביבך לעזור לך- גם אם זה אנשי מקצוע וגם אם זה משפחה או חברים. אל תישברי מהמצב עם בעלך. גם זה יסתדר, אבל קודם כל את. כל כך הרבה נשים (וגם גברים) חוות רמה כזו או אחרת של דיכאון לאחר לידה ותחושות שהם לא מבינות ומסוגלות לשאת. תאפשרי לאנשים לחבק אותך ולשאת אותך.

  15. יעלי שלום, תודה רבה לך על השיתוף. מי יתן ונשים רבות שאין ביכולתן לדבר את כאבן ימצאו נחמה ועזרה בדבריך. ברגע שאדם יודע שהוא זקוק לעזרה, הוא כבר בדרך החוצה. למרות שהדרך יכולה להיות ארוכה.
    כל ילד מביא את מתנתו לנו, יתכן והקטנה הביאה עבורך את המתנה הזו שיתכן והיית זקוקה לה כבר קודם לכן. ועכשיו נפקחו עיניך.
    לכל האימהות אומר שכולנו זקוקות לתמיכה ועזרה, שיחה, טיפול מחזק או כל דרך שנמצא לפחות פעם בחודש, יעזור לנו למצוא את עצמנו במקום אחר ושונה.
    בהצלחה רבה בדרכך יעלי
    מריסה

  16. ענבר הגיב:

    יעל יקרה!!
    קראתי והרגשתי אותך במלוא העוצמה, ובכיתי יחד איתך על איך שאת מרגישה, ועל ההזדהות שלי עם חלק גדול ממה שאת כותבת…
    מאד מקווה שמאז שכתבת השתפר המצב ובאמת קיבלת עזרה. ושאת מרגישה טוב!
    שולחת לך חיזוקים וחיבוקים!!

Trackbacks/Pingbacks

  1. כותרות לרגע « האחות הגדולה - 13/07/2012

    […] אמא מקולקלת. (נשים מדברות אמהות) […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מאת : אמא אנונימית

20 בדצמבר 20116 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

"את יכולה" אמרו האחיות.

לידת בית: איך החלטתי ללדת בבית ?

מאת : שירה דרוקר

10 במרץ 20113 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אני תוהה עד היום למה בדיוק התחברתי בגישה הטבעית הזו של לידות בית? אף פעם לא הייתי בחורה "טבעית", אבל תמיד האמנתי שאני חזקה, ובשנה שלקראת החתונה וההריון התחזקתי עוד יותר, הגעתי לרמות חדשות של אמונה בעצמי, של חשיבה חיובית, הגעתי להשלמה עם מי שאני ואהבתי את עצמי. אולי לראשונה בחיי הייתי מאושרת.

הרעיון של "לעשות את זה בדרך שלי", ללדת לפי בחירה ולא באופן פסיבי, לעבור את החוויה הזאת של לידה באופן אבסולוטי, מבלי לברוח מהכאב שאולי צפוי לי, מבלי לברוח מרמות הרגש והאינטנסיביות של החוויה, עם האנשים שאני בוחרת שיהיו איתי, ללא הגבלת כמות ואיכות, במקום הנוח והמוכר לי ביותר. הכול נראה לי כאפשרות הטבעית ביותר עבורי, כהמשך הטבעי לכל מה שעשיתי עד כה בחיי.

כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20110 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.