הניתוח הקיסרי שעברתי

מאת : קרן

3 בספטמבר 2012 | 3 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.

בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

במהלך כל ההיריון הלכתי לקורס כושר והכנה ללידה עם דולה מקסימה ביותר, ואני פשוט זוכרת את הרגע שבו ישבתי על כדור הפיזיו ועשיתי את התנועות עם האגן, ופתאום הבנתי שהכול לחינם- כי אני הולכת לקיסרי. כמובן שלא ויתרתי למחשבה הזו והמשכתי כל ההיריון בחוג, ואפילו עברנו עם אותה דולה מקסימה קורס הכנה ללידה.

בכל אופן, נחזור לסיפור… הגיע שבוע 32 שבו עושים הערכת משקל- ועדיין מצג עכוז. התחלתי לבצע עמידות נר וכדומה J שבוע 34 אולטרסאונד אצל רופא הנשים כדי לבדוק מה המצב. עדיין עכוז. הרופא הסביר לי ולבעלי שיש אפשרות להיפוך חיצוני, אבל הוא אישית ממליץ על קיסרי. אחרי שקראתי קצת על היפוכים, והתייעצתי עם אימא שלי, החלטתי לוותר. האמנתי בלב שלם שהילד שלי יודע איך הוא רוצה להיוולד, ואין מה להכריח אותו. מה גם שהסיכון לא נראה לי שווה את זה. ואז נפלה עליי ההכרה שזה באמת הולך לקרות- אני הולכת ללדת בניתוח קיסרי ולא בלידה הטבעית שחלמתי עליה.

סטופ גברת- כל המאמצים שעשית עד כה הם לא בכיוון הנכון.. אז קראתי את כל החומר שמצאתי על קיסרי, איך להתכונן וכדומה. אבל שום דבר לא הכין אותי לאיך שזה היה. בשבוע 37+2, שלושה ימים לפני הטרום ניתוח שקבעתי (כאשר הניתוח היה אמור להיות שבועיים אחרי, כי לפי מה שקראתי עדיף היה לתת לו כמה שיותר זמן הבשלה בפנים), ירדו לי המים. אנחנו כולנו לא יודעים עדיין האם אכן ירדו לי המים או שמה הייתה זו בריחת שתן קלה, כי עד שהגעתי למיון נשים לא היה כלום. אבל זה לא משנה… אספר לכן תחילה איך הגעתי למיון נשים. הייתי במשרד, ורציתי לנסוע הביתה שפתאום זה קרה. בדיעבד היו לי צירים חלשים כל היום, שפשוט לא ידעתי מהם (כן, חשבתי שההרגשה הזו היא כשהוא מסתובב לו בתוך הבטן! כי כולם אמרו לי שצירים כואבים, ולי לא כאב!).

אז התחילו לרדת לי המים, והתקשרתי מיד לבעלי ולאימא שלי. בעלי נסע מהעבודה הביתה ואימא שלי ניסתה לשכנע אותי ללא הצלחה שאני אסע ישר למיון. נסעתי הביתה והמשכתי להיות בהכחשה מוחלטת. בבית סירבתי לנסוע למיון ללא טופס 17, אז בעלי החמוד עשה שמיניות באוויר והשיג לנו טופס 17 דרך המוקד. כל הזמן הזה ניסיתי לשכנע אותו שאין צורך לנסוע, שהכול בסדר.

טוב, אז התארגנו חלקית (כי תיק הלידה לא היה מוכן לחלוטין, ואני כאמור הייתי בהכחשה, אז גם לא חשבתי שיש צורך להשלים אותו) ונסענו לבילינסון. שם קיבלו אותנו ממש יפה, ונתנו לי פד כדי לבדוק האם באמת יש ירידת מים. בשלב הזה כבר לא היה כלום אגב. אחרי בדיקת הפד הכניסו אותי למוניטור, והופה- יש צירים לא סדירים כל חמש דקות בערך. שמעתי את הרופא המתמחה מדבר עם חדר הניתוח על כך שיש יולדת עם מצג עכוז, וידעתי שאני הולכת ללדת באותו היום. בדקו לי פתיחה- לא הייתה. ואז אמרו לי שנחכה שעתיים לראות מה קורה (שלי אישית נראה שפשוט חיכו שחדר הניתוח יתפנה..:)). בכל אופן, בשלב הזה התחלתי להתקשר לאנשים ולהגיד להם שאני הולכת ללדת היום. משהו הזוי לחלוטין. בעלי היה לחוץ נורא, ונעלם לו לשירותים לאיזה חצי שעה. הכניסו אותי שוב למוניטור, והפעם היו צירים בעוצמה 8 כל 2-3 דקות (הרגשתי, אבל הם לא כאבו לי). עוד לא סדירים, אבל בשלב הזה הרופא המתמחה נכנס ואמר לי שזהו- מכינים אותי לניתוח.

רק אז נרגעתי. עד אותו רגע כל הזמן שאלתי את הרופא המתמחה האם היו שולחים אותי הביתה במידה וזה לא היה מצג עכוז- אגב הוא ענה שכן. אבל שאין מה לחכות ולהגיע לניתוח חירום, עדיף להתנתח עכשיו. הכניסו אותי לניתוח ותוך כ15 דקות יונתני היה בחוץ. המרדים אגב היה מישהו שיצא לי לעבוד אתו, והרצנו צחוקים כל הניתוח.

זאת הייתה חוויה מוזרה לחלוטין, במיוחד שהרופא הבכיר והמתמחים שניתחו אותי דיברו על הניתוח תוך כדי- למשל המתמחה שאלה אותו למה הוא תופר בצורה X והוא ענה לה שכל מומחה תופר אחרת. 21:16- יונתני יצא לאוויר העולם, 2.970 קילו. לקחו אותו וכאן מתחילה הטראומה הכי גדולה שחוויתי בחיי.

עד חמש וחצי בבוקר לא ראיתי אותו. אחרי שתפרו אותי ושלחו אותי להתאוששות, המשפחה שלי נכנסה להגיד שהכול בסדר עם יונתן והם הלכו הביתה. אותי שלחו למחלקת יולדות, כשעדיין לא יכולתי להזיז את הרגליים. בקושי הצלחתי לעבור מיטה. אבל כל הכאב הפיזי האדיר היה כאין וכאפס לעומת הקושי הנפשי. כמהתי לילד שלי. רציתי לדעת מה קורה אתו, רציתי לחבק אותו, רציתי להניק אותו.

יונתן בילה את השעות הראשונות שלו בחיים הרחק מההורים שלו, הרחק מהמקום הטבעי שלו. בבוקר, כשלא יכולתי יותר, התקשרתי לבעלי וביקשתי שהוא יבוא כדי להביא לי את הילד. למזלי הוא הגיע מהר, וסוף סוף ולראשונה החזקתי את יונתן על הידיים. זאת הייתה ההרגשה הכי טובה שאי פעם חוויתי. היו לי דמעות בעיניים ולא יכולתי לדבר מרוב התרגשות. מאז הוא ואני ביחד, לא נפרדים ליותר מידי זמן. אגב, נלחמתי על ההנקה ואני מניקה אותו עד עכשיו ומתכוונת להמשיך. אני חושבת שהזמן שהיינו בנפרד בתחילת החיים שלו גרמה לי להיות קצת לחוצה עליו, והיה לי מאוד מאוד קשה לשחרר אותו בהתחלה.

אם יהיו לי עוד ניתוחים קיסריים, דבר אחד בטוח- הילדים שלי יישארו איתי.

 

למדור ניתוח קיסרי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “הניתוח הקיסרי שעברתי”

  1. קרן הגיב:

    קרן יקירה, גם לי קוראים קרן, גם לי יש בן בן חצי שנה וגם אני ילדתי אותו בקיסרי. ההבדל בינינו שזהו קיסרי השני וכאן כבר החכמתי…השבעתי את בעלי שלא יזוז מהילד עד שיוכל להביא אותו אלי. אם אני לא יכולה להיות איתו, לפחות שאביו יהיה איתו וכך היה. הוא ליווה אותו מהרגע שיצא מהבטן ועד שהגיע אלי לאחר כשש שעות, גם בבדיקות, גם בחיסונים, גם במקלחת הראשונה, הכל הכל כך שלפחות ידעתי שהוא לא לבד ואני יודעת בדיוק בכל שלב מה עושים לו ומה הוא עובר (הצילומים וה SMS עבדו שעות נוספות:)). אני מאוד רוצה להגיד לך שתשאירי את זה מאחוריך, תלמדי לפעם הבאה ותהני מכל רגע עם יונתן אבל אני יודעת שלכל אחת מאיתנו יש את הטראומה שלה מהלידה וצריך לעבד אותה. את מוזמנת לדבר איתי במייל, אשמח לתמוך בך עד כמה שאוכל 🙂 קרן

  2. חגית מנדרובסקי הגיב:

    אני כל-כך מבינה אותך. את ההכנה והכמיהה ללדת טבעי ובסוף קיסרי… מאחלת לך בפעם הבאה, גם אם זה יהיה קיסרי, שתוכלי לכוון ולקבל את כל מה שאת באמת צריכה ורוצה. מזל טוב גדול!

  3. יעל הגיב:

    המקרה שלך הוא דוגמא לזה שתמיד הכנה מוקדמת היא חשובה. אני ילדתי בניתוח קיסרי חירום אחרי 24 שעות צירים ועדיין הילדה שלי לא היתה לבד אחרי הלידה מכיוון שאביה היה איתה מהרגע שהיא יצאה מחדר הניתוח ועד שהניחו אותה בביטחה במחלקת הילודים ולא, אנחנו לא חיסנו אותה מיד בבית החולים ולא עשו לה "מקלחת" מיד לאחר הלידה אלה רק ביום למחרת כשאנחנו היינו לידה. אני מספרת את כל זה מכיוון שכמו שכבר אמרתי חשוב לדעת למה נכנסים ובקורס הכנה ללידה שהשתתפנו בו הכינו אותנו למה שיהיה אחרי הלידה ולא רק ללידה עצמה ככה גם ידענו מה קורה לתינוק כאשר האחות לוקחת אותו למחלקת ילודים. דבר חשוב אחד שאמרה לנו מדריכת הלידה בקורס הוא: "האם הייתם משאירים את הילד שלכם עם אדם זר?" התשובה היא כמובן שלא, ולכן גם אין סיבה לעשות זאת מיד לאחר הלידה. כשאותי תפרו והעבירו לחדר התעוששות, בעלי היה עם הילדה לאורך כל הדרך ובבית חולים שאני ילדתי בו הם מאפשרים להחליט מראש איזה "טיפולים" מעוניינים לבצע בתינוק לאחר הלידה. אנחנו החלטנו שטראומת הלידה מספיקה לתינוקת ולכן בחרנו לא לחסן אותה או לרחוץ אותה בבית החולים ואת כל החיסונים (ועשינו אותם) ביצענו רק כחודש לאחר הלידה.
    אני ממליצה לכל אחת ואחד ללמוד קצת על מה שקורה לאחר הלידה (רגילה או קיסרית) כדי שבשעת השין לא תהיה מופתעת….
    ובהצלחה בלידה הבאה 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לא מסוגלת לשתף במחשבות על הפלה

מאת : אמא אנונימית

16 בינואר 20129 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, יומן הריון

שוב זה קורה… שוב איחור במחזור, בדיקת הריון, שני פסים….כל הדאגות והחששות שקדמו לבדיקה נעלמו והחליפה אותם שמחה גדולה- עוד חיים נוצרים בתוכי!

זה לא היה מתוכנן.

לפני כ 4 חודשים מאוד רצינו והפסקנו עם הגלולות, אבל אז השיקולים הכלכליים גברו על הרצון והחלטנו לחכות. הקטנה שלנו רק בת שנה ו 3 חודשים, איך נסתדר עם 2 תינוקות בבית? עלויות של גן, סימילאק, חיתולים וזה רק בשוטף… עוד לא הספקתי לחזור לגלולות וכבר זה נקלט.

בהריון הראשון זה לקח כמעט שנה, לא חשבתי שהפעם זה יקרה כל כך מהר, לא הייתי מוכנה לזה! האמת, שהרגשתי ברגע שסיימנו לעשות אהבה… הייתה לי תחושה שלא ניתנת להסבר, תחושה שלא הייתה לי בהיריון הראשון ובחרתי להתעלם ממנה…

דרך אם – אימהות היא הכוח

מאת : ד"ר אראלה שדמי

1 בספטמבר 2015תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, ספרים לאמהות, קוראות לשינוי

ד"ר אראלה שדמי על ספרה החדש- "דרך אם": הספר "דרך אם" מציג אפשרות להתפתחות העולם על בסיס כלכלה הנתינה וכלכלת הקיום, כבוד לטבע וכל ברואיו, קהילתיות, מקומיות ורוחניות. כל אלו מובילים אותנו לחשיבה חדשה ומפתיעה, שלא תמיד קל לאמצה אך היא מתחילה להכות שרשים: גרעינים עירוניים, גינות קהילתיות, פסטיבל מידברן, קואופרטיבים, וויקיפדיה, שוק קח-תן ועוד ועוד – מבטאים את הכמיהה לסדר עולמי חדש ואת הצעדים ההולכים ומתרבים לקראתו.

סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת

מאת : עוזית קלאורה-נעים

18 בנובמבר 20118 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…

איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת) אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):

"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"

"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"

"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)