הניתוח הקיסרי שעברתי

מאת :

3 בספטמבר 2012 | 3 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.

בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

במהלך כל ההיריון הלכתי לקורס כושר והכנה ללידה עם דולה מקסימה ביותר, ואני פשוט זוכרת את הרגע שבו ישבתי על כדור הפיזיו ועשיתי את התנועות עם האגן, ופתאום הבנתי שהכול לחינם- כי אני הולכת לקיסרי. כמובן שלא ויתרתי למחשבה הזו והמשכתי כל ההיריון בחוג, ואפילו עברנו עם אותה דולה מקסימה קורס הכנה ללידה.

בכל אופן, נחזור לסיפור… הגיע שבוע 32 שבו עושים הערכת משקל- ועדיין מצג עכוז. התחלתי לבצע עמידות נר וכדומה J שבוע 34 אולטרסאונד אצל רופא הנשים כדי לבדוק מה המצב. עדיין עכוז. הרופא הסביר לי ולבעלי שיש אפשרות להיפוך חיצוני, אבל הוא אישית ממליץ על קיסרי. אחרי שקראתי קצת על היפוכים, והתייעצתי עם אימא שלי, החלטתי לוותר. האמנתי בלב שלם שהילד שלי יודע איך הוא רוצה להיוולד, ואין מה להכריח אותו. מה גם שהסיכון לא נראה לי שווה את זה. ואז נפלה עליי ההכרה שזה באמת הולך לקרות- אני הולכת ללדת בניתוח קיסרי ולא בלידה הטבעית שחלמתי עליה.

סטופ גברת- כל המאמצים שעשית עד כה הם לא בכיוון הנכון.. אז קראתי את כל החומר שמצאתי על קיסרי, איך להתכונן וכדומה. אבל שום דבר לא הכין אותי לאיך שזה היה. בשבוע 37+2, שלושה ימים לפני הטרום ניתוח שקבעתי (כאשר הניתוח היה אמור להיות שבועיים אחרי, כי לפי מה שקראתי עדיף היה לתת לו כמה שיותר זמן הבשלה בפנים), ירדו לי המים. אנחנו כולנו לא יודעים עדיין האם אכן ירדו לי המים או שמה הייתה זו בריחת שתן קלה, כי עד שהגעתי למיון נשים לא היה כלום. אבל זה לא משנה… אספר לכן תחילה איך הגעתי למיון נשים. הייתי במשרד, ורציתי לנסוע הביתה שפתאום זה קרה. בדיעבד היו לי צירים חלשים כל היום, שפשוט לא ידעתי מהם (כן, חשבתי שההרגשה הזו היא כשהוא מסתובב לו בתוך הבטן! כי כולם אמרו לי שצירים כואבים, ולי לא כאב!).

אז התחילו לרדת לי המים, והתקשרתי מיד לבעלי ולאימא שלי. בעלי נסע מהעבודה הביתה ואימא שלי ניסתה לשכנע אותי ללא הצלחה שאני אסע ישר למיון. נסעתי הביתה והמשכתי להיות בהכחשה מוחלטת. בבית סירבתי לנסוע למיון ללא טופס 17, אז בעלי החמוד עשה שמיניות באוויר והשיג לנו טופס 17 דרך המוקד. כל הזמן הזה ניסיתי לשכנע אותו שאין צורך לנסוע, שהכול בסדר.

טוב, אז התארגנו חלקית (כי תיק הלידה לא היה מוכן לחלוטין, ואני כאמור הייתי בהכחשה, אז גם לא חשבתי שיש צורך להשלים אותו) ונסענו לבילינסון. שם קיבלו אותנו ממש יפה, ונתנו לי פד כדי לבדוק האם באמת יש ירידת מים. בשלב הזה כבר לא היה כלום אגב. אחרי בדיקת הפד הכניסו אותי למוניטור, והופה- יש צירים לא סדירים כל חמש דקות בערך. שמעתי את הרופא המתמחה מדבר עם חדר הניתוח על כך שיש יולדת עם מצג עכוז, וידעתי שאני הולכת ללדת באותו היום. בדקו לי פתיחה- לא הייתה. ואז אמרו לי שנחכה שעתיים לראות מה קורה (שלי אישית נראה שפשוט חיכו שחדר הניתוח יתפנה..:)). בכל אופן, בשלב הזה התחלתי להתקשר לאנשים ולהגיד להם שאני הולכת ללדת היום. משהו הזוי לחלוטין. בעלי היה לחוץ נורא, ונעלם לו לשירותים לאיזה חצי שעה. הכניסו אותי שוב למוניטור, והפעם היו צירים בעוצמה 8 כל 2-3 דקות (הרגשתי, אבל הם לא כאבו לי). עוד לא סדירים, אבל בשלב הזה הרופא המתמחה נכנס ואמר לי שזהו- מכינים אותי לניתוח.

רק אז נרגעתי. עד אותו רגע כל הזמן שאלתי את הרופא המתמחה האם היו שולחים אותי הביתה במידה וזה לא היה מצג עכוז- אגב הוא ענה שכן. אבל שאין מה לחכות ולהגיע לניתוח חירום, עדיף להתנתח עכשיו. הכניסו אותי לניתוח ותוך כ15 דקות יונתני היה בחוץ. המרדים אגב היה מישהו שיצא לי לעבוד אתו, והרצנו צחוקים כל הניתוח.

זאת הייתה חוויה מוזרה לחלוטין, במיוחד שהרופא הבכיר והמתמחים שניתחו אותי דיברו על הניתוח תוך כדי- למשל המתמחה שאלה אותו למה הוא תופר בצורה X והוא ענה לה שכל מומחה תופר אחרת. 21:16- יונתני יצא לאוויר העולם, 2.970 קילו. לקחו אותו וכאן מתחילה הטראומה הכי גדולה שחוויתי בחיי.

עד חמש וחצי בבוקר לא ראיתי אותו. אחרי שתפרו אותי ושלחו אותי להתאוששות, המשפחה שלי נכנסה להגיד שהכול בסדר עם יונתן והם הלכו הביתה. אותי שלחו למחלקת יולדות, כשעדיין לא יכולתי להזיז את הרגליים. בקושי הצלחתי לעבור מיטה. אבל כל הכאב הפיזי האדיר היה כאין וכאפס לעומת הקושי הנפשי. כמהתי לילד שלי. רציתי לדעת מה קורה אתו, רציתי לחבק אותו, רציתי להניק אותו.

יונתן בילה את השעות הראשונות שלו בחיים הרחק מההורים שלו, הרחק מהמקום הטבעי שלו. בבוקר, כשלא יכולתי יותר, התקשרתי לבעלי וביקשתי שהוא יבוא כדי להביא לי את הילד. למזלי הוא הגיע מהר, וסוף סוף ולראשונה החזקתי את יונתן על הידיים. זאת הייתה ההרגשה הכי טובה שאי פעם חוויתי. היו לי דמעות בעיניים ולא יכולתי לדבר מרוב התרגשות. מאז הוא ואני ביחד, לא נפרדים ליותר מידי זמן. אגב, נלחמתי על ההנקה ואני מניקה אותו עד עכשיו ומתכוונת להמשיך. אני חושבת שהזמן שהיינו בנפרד בתחילת החיים שלו גרמה לי להיות קצת לחוצה עליו, והיה לי מאוד מאוד קשה לשחרר אותו בהתחלה.

אם יהיו לי עוד ניתוחים קיסריים, דבר אחד בטוח- הילדים שלי יישארו איתי.

 

למדור ניתוח קיסרי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “הניתוח הקיסרי שעברתי”

  1. קרן הגיב:

    קרן יקירה, גם לי קוראים קרן, גם לי יש בן בן חצי שנה וגם אני ילדתי אותו בקיסרי. ההבדל בינינו שזהו קיסרי השני וכאן כבר החכמתי…השבעתי את בעלי שלא יזוז מהילד עד שיוכל להביא אותו אלי. אם אני לא יכולה להיות איתו, לפחות שאביו יהיה איתו וכך היה. הוא ליווה אותו מהרגע שיצא מהבטן ועד שהגיע אלי לאחר כשש שעות, גם בבדיקות, גם בחיסונים, גם במקלחת הראשונה, הכל הכל כך שלפחות ידעתי שהוא לא לבד ואני יודעת בדיוק בכל שלב מה עושים לו ומה הוא עובר (הצילומים וה SMS עבדו שעות נוספות:)). אני מאוד רוצה להגיד לך שתשאירי את זה מאחוריך, תלמדי לפעם הבאה ותהני מכל רגע עם יונתן אבל אני יודעת שלכל אחת מאיתנו יש את הטראומה שלה מהלידה וצריך לעבד אותה. את מוזמנת לדבר איתי במייל, אשמח לתמוך בך עד כמה שאוכל 🙂 קרן

  2. חגית מנדרובסקי הגיב:

    אני כל-כך מבינה אותך. את ההכנה והכמיהה ללדת טבעי ובסוף קיסרי… מאחלת לך בפעם הבאה, גם אם זה יהיה קיסרי, שתוכלי לכוון ולקבל את כל מה שאת באמת צריכה ורוצה. מזל טוב גדול!

  3. יעל הגיב:

    המקרה שלך הוא דוגמא לזה שתמיד הכנה מוקדמת היא חשובה. אני ילדתי בניתוח קיסרי חירום אחרי 24 שעות צירים ועדיין הילדה שלי לא היתה לבד אחרי הלידה מכיוון שאביה היה איתה מהרגע שהיא יצאה מחדר הניתוח ועד שהניחו אותה בביטחה במחלקת הילודים ולא, אנחנו לא חיסנו אותה מיד בבית החולים ולא עשו לה "מקלחת" מיד לאחר הלידה אלה רק ביום למחרת כשאנחנו היינו לידה. אני מספרת את כל זה מכיוון שכמו שכבר אמרתי חשוב לדעת למה נכנסים ובקורס הכנה ללידה שהשתתפנו בו הכינו אותנו למה שיהיה אחרי הלידה ולא רק ללידה עצמה ככה גם ידענו מה קורה לתינוק כאשר האחות לוקחת אותו למחלקת ילודים. דבר חשוב אחד שאמרה לנו מדריכת הלידה בקורס הוא: "האם הייתם משאירים את הילד שלכם עם אדם זר?" התשובה היא כמובן שלא, ולכן גם אין סיבה לעשות זאת מיד לאחר הלידה. כשאותי תפרו והעבירו לחדר התעוששות, בעלי היה עם הילדה לאורך כל הדרך ובבית חולים שאני ילדתי בו הם מאפשרים להחליט מראש איזה "טיפולים" מעוניינים לבצע בתינוק לאחר הלידה. אנחנו החלטנו שטראומת הלידה מספיקה לתינוקת ולכן בחרנו לא לחסן אותה או לרחוץ אותה בבית החולים ואת כל החיסונים (ועשינו אותם) ביצענו רק כחודש לאחר הלידה.
    אני ממליצה לכל אחת ואחד ללמוד קצת על מה שקורה לאחר הלידה (רגילה או קיסרית) כדי שבשעת השין לא תהיה מופתעת….
    ובהצלחה בלידה הבאה 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

בפורים הזה החלטתי לא להיות סקסית

מאת : גלית הרמן

17 במרץ 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

בפורים הזה החלטתי לא להיות יפה.

בפורים הזה החלטתי לא להיות סקסית.

בפורים הזה באמת שאלתי את עצמי מה הייתי רוצה להיות ולו לרגע? מה הייתי רוצה לנסות ואין לי את האומץ?

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית?

מאת : לימור לוי אוסמי

3 ביולי 201314 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

התבקשתי להגיב להרצאתה של הדס כמייצגת את ה"שטח" דרך האתר שלי, 'נשים מדברות אמהות' שאליו כותבות נשים את מה שהן באמת מרגישות מתכנון ההריון ועד לאמהות וכמי שמלווה ומקשיבה לנשים אחרי לידה.
אני בוחרת היום לשתף את הדיאלוג הפנימי היום יומי שלי עם נושא התיוג של של קושי וסבל של נשים אחרי לידה כהפרעה נפשית הנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ואת השאלות הפנימיות שעולות בי בהקשר הזה:

האם קושי וסבל גדול של נשים אחרי לידה הוא באמת פתולוגי?
האם ההגדרה של הסבל הגדול שאחרי הלידה כפתולוגי מסייע לנשים או אולי דווקא מחבל ברווחתן הנפשית ?

להיות אמא: החיים לפני הלידה ואחריה

מאת : קרן נחמיאס

6 באפריל 20110 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

לפני כמה ימים היה לי רגע קטן של שקט, 5 דקות בלי עבודה, בלי הילדה, בלי הבעל, בלי סידורים. 5 דקות לעצמי, 5 דקות שלמות שנראו כמו נצח, בחמש דקות האלו חוץ מלנוח כמובן, יצא לי לחשוב על החיים שלי לפני שהפכתי להיות אמא והחיים היום.

אז שלא תבינו לא נכון, זה ממש לא פוסט מתלונן על החיים היום או כמיהה לחיים שהיו אלא פוסט שעומד על ההבדלים המשמעותיים בין שני העולמות, הרי לא ממש מבינים את השינוי שהולך לקרות, גם כשנמצאים בחודש תשיעי רגע לפני לידה.