חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הניתוח הקיסרי שעברתי

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.

בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

במהלך כל ההיריון הלכתי לקורס כושר והכנה ללידה עם דולה מקסימה ביותר, ואני פשוט זוכרת את הרגע שבו ישבתי על כדור הפיזיו ועשיתי את התנועות עם האגן, ופתאום הבנתי שהכול לחינם- כי אני הולכת לקיסרי. כמובן שלא ויתרתי למחשבה הזו והמשכתי כל ההיריון בחוג, ואפילו עברנו עם אותה דולה מקסימה קורס הכנה ללידה.

בכל אופן, נחזור לסיפור… הגיע שבוע 32 שבו עושים הערכת משקל- ועדיין מצג עכוז. התחלתי לבצע עמידות נר וכדומה J שבוע 34 אולטרסאונד אצל רופא הנשים כדי לבדוק מה המצב. עדיין עכוז. הרופא הסביר לי ולבעלי שיש אפשרות להיפוך חיצוני, אבל הוא אישית ממליץ על קיסרי. אחרי שקראתי קצת על היפוכים, והתייעצתי עם אימא שלי, החלטתי לוותר. האמנתי בלב שלם שהילד שלי יודע איך הוא רוצה להיוולד, ואין מה להכריח אותו. מה גם שהסיכון לא נראה לי שווה את זה. ואז נפלה עליי ההכרה שזה באמת הולך לקרות- אני הולכת ללדת בניתוח קיסרי ולא בלידה הטבעית שחלמתי עליה.

סטופ גברת- כל המאמצים שעשית עד כה הם לא בכיוון הנכון.. אז קראתי את כל החומר שמצאתי על קיסרי, איך להתכונן וכדומה. אבל שום דבר לא הכין אותי לאיך שזה היה. בשבוע 37+2, שלושה ימים לפני הטרום ניתוח שקבעתי (כאשר הניתוח היה אמור להיות שבועיים אחרי, כי לפי מה שקראתי עדיף היה לתת לו כמה שיותר זמן הבשלה בפנים), ירדו לי המים. אנחנו כולנו לא יודעים עדיין האם אכן ירדו לי המים או שמה הייתה זו בריחת שתן קלה, כי עד שהגעתי למיון נשים לא היה כלום. אבל זה לא משנה… אספר לכן תחילה איך הגעתי למיון נשים. הייתי במשרד, ורציתי לנסוע הביתה שפתאום זה קרה. בדיעבד היו לי צירים חלשים כל היום, שפשוט לא ידעתי מהם (כן, חשבתי שההרגשה הזו היא כשהוא מסתובב לו בתוך הבטן! כי כולם אמרו לי שצירים כואבים, ולי לא כאב!).

אז התחילו לרדת לי המים, והתקשרתי מיד לבעלי ולאימא שלי. בעלי נסע מהעבודה הביתה ואימא שלי ניסתה לשכנע אותי ללא הצלחה שאני אסע ישר למיון. נסעתי הביתה והמשכתי להיות בהכחשה מוחלטת. בבית סירבתי לנסוע למיון ללא טופס 17, אז בעלי החמוד עשה שמיניות באוויר והשיג לנו טופס 17 דרך המוקד. כל הזמן הזה ניסיתי לשכנע אותו שאין צורך לנסוע, שהכול בסדר.

טוב, אז התארגנו חלקית (כי תיק הלידה לא היה מוכן לחלוטין, ואני כאמור הייתי בהכחשה, אז גם לא חשבתי שיש צורך להשלים אותו) ונסענו לבילינסון. שם קיבלו אותנו ממש יפה, ונתנו לי פד כדי לבדוק האם באמת יש ירידת מים. בשלב הזה כבר לא היה כלום אגב. אחרי בדיקת הפד הכניסו אותי למוניטור, והופה- יש צירים לא סדירים כל חמש דקות בערך. שמעתי את הרופא המתמחה מדבר עם חדר הניתוח על כך שיש יולדת עם מצג עכוז, וידעתי שאני הולכת ללדת באותו היום. בדקו לי פתיחה- לא הייתה. ואז אמרו לי שנחכה שעתיים לראות מה קורה (שלי אישית נראה שפשוט חיכו שחדר הניתוח יתפנה..:)). בכל אופן, בשלב הזה התחלתי להתקשר לאנשים ולהגיד להם שאני הולכת ללדת היום. משהו הזוי לחלוטין. בעלי היה לחוץ נורא, ונעלם לו לשירותים לאיזה חצי שעה. הכניסו אותי שוב למוניטור, והפעם היו צירים בעוצמה 8 כל 2-3 דקות (הרגשתי, אבל הם לא כאבו לי). עוד לא סדירים, אבל בשלב הזה הרופא המתמחה נכנס ואמר לי שזהו- מכינים אותי לניתוח.

רק אז נרגעתי. עד אותו רגע כל הזמן שאלתי את הרופא המתמחה האם היו שולחים אותי הביתה במידה וזה לא היה מצג עכוז- אגב הוא ענה שכן. אבל שאין מה לחכות ולהגיע לניתוח חירום, עדיף להתנתח עכשיו. הכניסו אותי לניתוח ותוך כ15 דקות יונתני היה בחוץ. המרדים אגב היה מישהו שיצא לי לעבוד אתו, והרצנו צחוקים כל הניתוח.

זאת הייתה חוויה מוזרה לחלוטין, במיוחד שהרופא הבכיר והמתמחים שניתחו אותי דיברו על הניתוח תוך כדי- למשל המתמחה שאלה אותו למה הוא תופר בצורה X והוא ענה לה שכל מומחה תופר אחרת. 21:16- יונתני יצא לאוויר העולם, 2.970 קילו. לקחו אותו וכאן מתחילה הטראומה הכי גדולה שחוויתי בחיי.

עד חמש וחצי בבוקר לא ראיתי אותו. אחרי שתפרו אותי ושלחו אותי להתאוששות, המשפחה שלי נכנסה להגיד שהכול בסדר עם יונתן והם הלכו הביתה. אותי שלחו למחלקת יולדות, כשעדיין לא יכולתי להזיז את הרגליים. בקושי הצלחתי לעבור מיטה. אבל כל הכאב הפיזי האדיר היה כאין וכאפס לעומת הקושי הנפשי. כמהתי לילד שלי. רציתי לדעת מה קורה אתו, רציתי לחבק אותו, רציתי להניק אותו.

יונתן בילה את השעות הראשונות שלו בחיים הרחק מההורים שלו, הרחק מהמקום הטבעי שלו. בבוקר, כשלא יכולתי יותר, התקשרתי לבעלי וביקשתי שהוא יבוא כדי להביא לי את הילד. למזלי הוא הגיע מהר, וסוף סוף ולראשונה החזקתי את יונתן על הידיים. זאת הייתה ההרגשה הכי טובה שאי פעם חוויתי. היו לי דמעות בעיניים ולא יכולתי לדבר מרוב התרגשות. מאז הוא ואני ביחד, לא נפרדים ליותר מידי זמן. אגב, נלחמתי על ההנקה ואני מניקה אותו עד עכשיו ומתכוונת להמשיך. אני חושבת שהזמן שהיינו בנפרד בתחילת החיים שלו גרמה לי להיות קצת לחוצה עליו, והיה לי מאוד מאוד קשה לשחרר אותו בהתחלה.

אם יהיו לי עוד ניתוחים קיסריים, דבר אחד בטוח- הילדים שלי יישארו איתי.

 

למדור ניתוח קיסרי

קבלי בחינם תכנים שיעזרו לך להרגיש מובנת:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול וליווי רגשי לאמהות