אחרי לידה,  ציפיות מהסביבה

טראומת (אחרי) לידה

עכשיו, כמעט שבעה חודשים אחרי, חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב את זה. לעבור על זה שוב עם עצמי, ולשתף.

אולי זה יישמע רגיש "מידי" או לא קונבנציונלי, אבל זה הסיפור שלי ורק אותו אני יכולה לספר.

הלידה בסך הכל היתה לידה ראשונה די "רגילה", לא נעימה, אבל בלי אירועים יותר מידי יוצאים דופן- מים מיקוניאלים, פיטוצין לזירוז, אנטיביוטיקה, 18 שעות צירים, אפידורל, לידה ווגינלית.

טראומת הלידה שלי מתחילה דווקא מרגע צאת ילדתי הנפלאה והבריאה לעולם (טפו טפו). כן, גם לפני זה היו קשיים עם הצוות, התמקחות על עוצמת וכמות הפיטוצין בלילה, שתי מיילדות- השוטר הטוב והשוטר הרע, מרדים אנטיפת ומרושע, אבל כל זה זניח יחסית.

אחרי הלידה כל מה שרציתי זה רגע עם התינוקת שלי. הבטיחו לי שעה, הורידו לחצי שעה ובסוף קיבלתי 40 דקות של מגע והנקה, שהרגישו כמו חצי דקה בערך. לאחר מכן נלקחה הילדה ל"השגחה" ואני נותרתי שכובה עירומה על מיטה בחדר ריק, בלי יכולת תנועה, ובאו לתפור אותי רק כשעה וחצי אחרי זה. המקרה הזה ממצה בערך את כל המשך הסיפור שלי- משא ומתן מתמשך ביני לבין צוות בית החולים של תל השומר על רגעיי הראשונים כאם.

זה המשיך עם שש שעות "השגחה"- שאחרי שהצלחתי לקום מהמיטה שלי גיליתי שזה בעצם אומר שהיא באמבטיית פלסטיק בחדר מלא פלורסנטים, ציפצופים רמים ובכי בלתי נפסק. לא בדיוק ההשגחה שדמיינתי.

לאחר מכן התמקחות נוספת האם היא יכולה להיות איתי בלילה או לא- כמובן ש"איתי" זה אומר שהיא צריכה להיות מונחת ליד מיטתי באמבטיה שקופה על גלגלים. וגם שכשאני מסתובבת במסדרונות בית החולים אסור שהיא חלילה תהיה במגע איתי ועליה להיות שכובה באמבטיה הזו (בלילה העברתי את האמבטיה לתוך המיטה שלי שהיא תהיה לפחות לידי במזרון, ולפנות בוקר באו אחיות עם פנס לצעוק עליי).

יום אחרי התמודדנו עם סדרת "מבחנים" ובדיקות לראות אם שתינו כשירות לעבור למלונית וגם זה דרש המון אישורים והמון בדיקות של התינוקת בלי ההורים. לעומת זאת עזרה פשוטה בהנקה לא הצלחתי לקבל מאף אחת.

במלונית המצב היה דומה אך עם מראית של טיפה יותר שליטה עצמית- היה לנו חדר משלנו והיה מנעול ולא יכלו לבוא אחיות בלילה עם פנס- אך כן יכלו לטלפן ולעשות לנו השכמות שנלך לתינוקיה ונבוא לבדיקה ונלך לרופא נשים וכו'. שם זכיתי להיות בבדיקות רופאים ולא יצאתי מהחדר- טעות שלי כנראה, כי הייתי צריכה לחזות באדישות ובחוסר הרגישות שבה האחות דוקרת את התינוקות בעקבים ומעבירה אותם הלאה בפס ייצור (כן, אני יודעת, הן עושות את זה כל היום וזה שוחק… אבל התינוקת ש-ל-י).

לאחר 48 שעות מזמן הלידה הורשנו לצאת מבית החולים ויכולתי לנשום שוב לרווחה. ואז החלה התקופה המוטרפת המיוחדת והמרגשת של הורות ראשונה שנמשכת עד היום. אבל בין לבין מנקרת שוב ושוב ההרגשה של ההחמצה, של כאב, של פצע פתוח שלא דובר ולא נרפא.

כן, אני יודעת שיש דברים חמורים יותר, וכן- שמעתי אינספור את המשפט שלא נורא, היא שלי לכל החיים. אבל עם הרגישות הגדולה שלי והטלת הספק שלי אני שואלת למה- למה אני לא האמא שלה מרגע הראשון שהיא יוצאת לאוויר העולם? למה אני הפכתי להיות ילדה קטנה שמחונכת על ידי הגדולים במדים שהכל יודעים? למה גם אני נפלתי במסע ההפחדות? האם עוד 20 דקות (לפחות) עם הבת שלי היו גורמות לנזק? האם לא עדיף שהיא תתחמם עליי סקין טו סקין במקום להיות באמבטיית פלסטיק מתחת לתנור? למה אני לא יודעת מה הזכויות שלי בבית חולים, מה מותר ומה אסור להם לעשות? למה התחושה היא שההורים הם פשוט גורם מפריע בפס הייצור של תינוקיית בית החולים ולא גורם חשוב שעובר כרגע את אחד הרגעים הגדולים בחייהם?

יש לי עוד הרבה שאלות ותהיות, והלוואי שבספרים על לידה ובהכנה ללידה היו מדברים איתי גם על הרגעים אחרי הלידה ולא רק על נשימות דרך האף. אבל מה שהיה היה, ונותר רק לעבד ולהתגבר, לכאוב ולשתף, ובעיקר-לשאוף ללידה שניה טובה יותר.

 

 

עוד אמהות כותבות:

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

על חופש הבחירה בלידה- האם את מממשת את זכות הבחירה שלך בלידה? / שירה דרוקר

מיזם חדש!- קו ליולדת- לנשים שנפגעו מיחס לא הולם בלידה/ לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.

האם הרופאים בלידה נגדי? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

6 Comments

  • Avatar

    סאטורי

    מאיה יקרה
    תודה על השיתוף
    המילים שלך מאד ריגשו אותי ונגעו בי
    ניסיתי אפילו תוך כדי קריאה להזכר ברגעים האלו שמיד אחרי הלידה שהיו לי
    והכל די עמום מבחינתי…
    רק זוכרת שרציתי לדעת שהיא בסדר (בגלל המצוקה שהייתה) וזוכרת שאמרתי למיטרה כמה פעמים שלא יעזוב אותה כשלקחו אותה לסיבוב שעד היום אני לא ממש יודעת מה עושים בו אבל אין לי ספק שהוא מוקדם מידי, מהר מידי, רחוק מידי מאמא
    זו כמובן אחת הסיבות העיקריות שרציתי ללדת בבית – כי זה ככ נכון ככ טבעי וככ ברור שהתינוק צריך להיות על אמא כשהוא יוצא מהבטן אל אויר העולם
    ובסופו של דבר עם איך שהלידה התגלגלה ועם חוסר הידיעה וחוסר האונים בתוך הסיטואציה לא היה לי אלא לקבל את זה שלוקחים אותה רחוק ממני…
    את מאד מדויקת בדברים שלך ויכולתי להרגיש אותך ואת מה שהרגשת שם ולהזדהות עם התחושות ואפילו לעורר מחדש את מה שיושב אצלי עמוק בפנים
    תודה

  • Avatar

    ורד בוקעי

    מאמר חשוב ביותר והלוואי וכל אימא תקרא אותו.
    גם כמעט 17 שנים אחריהלידה הראשונה אני עדיין מתקשה להבין איך נתתי את הילד שלי להשגחה בצינוקיה
    איך לפני כמעט 14 שנים הקשבתי לאחות הנוראית שבאה גם בלידה השנייה והורתה לי לנתק את בתי מהלומה ולתת לה אותה להשגחה! ואני אני הלוחמנית המבינה האימא המנוסה, צייתתי. איך? למה? מה יש שם שגורם לנו לציית ולרצות?
    חיבוק גדול ומרפא לכולן
    ורד בוקעי

  • Avatar

    קרן

    אני ילדתי את בניי הגדולים בשני בתי החולים בחיפה, שם לוקחים את התינוקות "להשגחה" עד היום אני לא מבינה למה, הרי לא היתה שום מצוקה, הייתי בשניהם אחרי קיסרי – והחלמה היה איטית…. לעומת זאת – את בני השלישי ילדתי בסורוקה – שלהרבה יש מה להגיד על בית החולים הזה….. בסורוקה יש ביות מלא – בעצם יש רק ביות מלא – אין אפשרות אחרת! את כל הזמן עם תינוקך – זה היה נפלא!!! אמנם אחרי קסרי שלישי, אך ההחלמה היתה מהירה מאוד, כבר ביום השני ישבתי מזרחית על המיטה והנקתי! ברור לי שקרבתו של בני אליי ריפאה אותי והקלה על מכאובי יותר מכל משכך כאבים.ממליצה על ביות מלא – זה הדבר האמיתי!!!!

  • Avatar

    אסנת זהר

    שלום מאיה חמודה!!
    מסכימה אתך בכל מילה ,אני שילדתי את בני הבכור, מזמן לפני 32 שנה בניתוח קסרי .הרגשתי בדיוק אותו הדבר,לא מספיק החויה הקשה שעברתי, של אמא צעירה שרןצה ללדת טבעי ולחוש ומשהו ,בדרך מתפספס, אחר כך אחרי הכל, עד שלא עשיתי לצוות הרפואי צעקות לא קבלתי את הילד,זה כל כך עצוב שגם היום עדין לא השכילו להבין את הדברים הכי חשובים.היום כבר כ 5 שנים אני נפגשת עם האמהות הצעירות כמנחה דרך עבודה תנועתית בשיטת פאולה, וכתומכת לידה ומשתדלת מאד לדבר אתן על הזכויות שלהן כאם לתינוקות שבבטן,ומחזקת אותן להביע את תחושות הבטן בפני הצוות הרפואי.בטוחה שבלידה הבאה תהי חזקה יותר ודעתנית עם הרבה כוחות שיעטפו אותך.
    שלך אסנת

  • Avatar

    תירצה

    אז הסיפור שלי הוא כזה – באתי לבדיקות והכנה לקיסרי בגלל תינוק במצג עכוז.. בערב, בחדר המחלקה התחילו הצירים. קראתי לאחות היא באה מדדה חום לחץ דם והלכה. כל הלילה טיילתי במחלקה הלוך וחזור – היה נפלא – לא בדקו לא מיששו ולא חיטטו! הצירים התחזקו – ביקשתי שיבוא רופא – לא בא! ירדתי ברגל. 30 מדרגות הרופא התורן שם אותי על מוניטור ואמר שאני סתם מדמיינת – אין צירים. המוניטור הראה בבירור כל ציר. עליתי בחזרה 30 מדרגות. ב-8 בבוקר שוב ביקשתי רופא. לא בא. ירדתי שוב 30 מדרגות על ריצפה רטובה (בדיוק נעשתה ספונג'ה במדרגות) התיישבתי ליד חדר לידה וחיכיתי. אחרי שהכניס אותי הרופא – היתה לי פתיחה כמעט מלאה ואחרי 1/2 שעה הופיע הדרדק הכי מתוק קטן ומקומט – קומפקטי – וסידר את הרופאים. במחלקה למעלה באו להכין אותי לקיסרי וחיפוש בכל החדרים לאן נעלמתי..,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ