ימים טובים יותר
שלום לך חרדה, באמת שלא התראנו כבר עשר שנים יפות ומשוחרות. היה כל כך כיף בלעדייך. לדעת שהיית שהשתנתי ושלא תשובי יותר (לפחות כך חשבתי).
האמת שלא התגעגעתי אלייך בכלל, אבל החלטת להופיע לפני חצי שנה בערך. נכון שלא בעוצמות של אז כשהייתי צעירונת אבל את כאן, מזכירה לי יום יום שמשהו לא בסדר, שצריך לשנות, צריך להתקדם והעצירה במקום היא לא טובה לי, לא כרגע.
ארבע וחצי שנים של סיפוק, הגשמה, ייעוד, אהבה ועוד מילים יפות וטובות ומנחמות.
מה קרה שם לפני ארבע שנים? אמהות. האימהות פגשה אותי, יותר נכון אני פגשתי אותה. והיה שם הכל: אהבה אינסופית, ניהול הבית, סדר יום. אני הבוס!! וגם הבוסית הקטנה היתה שם, אבל עדיין אני הייתי הנהגת של הספינה. בנחישות, בסבלנות שלא הכרתי בעצמי, בחיוך, בקבלה, בחשק קמתי כל בוקר לתפקיד החדש של חיי – אמהות. והרגשתי שם הכי טוב שניתן להרגיש, כמו שבשום מקום לא הרגשתי בחיי, הרגשתי בבית. בוקר בוקר שנתיים תמימות. ועדיין גם כששחררתי את בתי לגן ידעתי מה הדרך, ידעתי שאני רוצה לצאת קצת מהבית, לפגוש מבוגרים, להרוויח קצת כסף ובראש כבר התבשל לו האח הקטן . בקלות מידי נכנסתי להריון איתו. בנתיים הלכתי, למדתי והשקעתי גם בעצמי.
כשנולד הפלא גם איתו עדיין היה בסדר הוא ישן טוב, אכל טוב, הכל היה טוב, הזוגיות היתה טובה, הבטחון שלי היה בשמים "איזה אמא נפלאה אני, יש לי שני ילדים ואני מסתדרת כל כך טוב" אמרתי לעצמי. וגם בתי הקטנה קיבלה אותו באופן מושלם והבית התנהל על מי מנוחות.
אבל הקושי לא איחר לבוא. קושי של לבד, קושי של שני ילדים. קושי של בעל שמגיע מהעבודה בערב ואם אני לא אעשה ,לא אנקה ולא אקנה, כלום לא יקרה כאן. נכון שניתן לחלק איזה הוראה לבעל אבל גם זה כבר מתיש. כמה אפשר להגיד? אתה לא רואה שצריך לסדר? לקלח? להאכיל? לקנות? לכבס? או אולי אבל רק אולי לתת לי קצת שקט ??
התסכול חילחל לכל פינה, כבר לא אותה אמא טובה שהייתי, כועסת, חסרת סבלנות, ממורמרת אפילו, לא אוהבת יותר את מה שאני עושה. אבל צריך לעשות אני אומרת לעצמי, הקטן איתי בבית ואני צריכה להמשיך אפילו שקשה, אפילו שבכלל בכלל אין לי כוח ובא לי להתפטר מכאן, ללכת שמשהו אחר יבצע את כל המשימות כאן.
אני קוראת לזה "זעקת האמהות" זעקה קיימת בנפש, אך שקטה ,שקטה. עוד אחת מיני רבות שלא מדברים עליה. כאילו ככה זה צריך להיות, כאילו שתסכול ומרמור צריך להיות מנת חלקנו. כאילו שצריך לקבל את הבדידות. את זה שאין כאן שבט ואין עזרה אמיתית ונתינה ללא תמורה. את זה שעשינו ילדים ואנחנו צריכות להתמודד עם זה 24/7 .
אמא זה מובן מאליו, היא צריכה לעשות הכל, וכמובן גם לא להתלונן – כי ככה זה. נכון שבחרתי להישאר איתם בבית ולגדל אותם בשנים הראשונות, אבל גם לא עשיתי אותם לבד והם לא רק שלי, אז למה הכל עליי?? (חוץ מפרנסה).
ומהצד קולות הרקע של האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי ולהבין אותי. ההורים שלי לדוגמא: "עזבי אותו (בעל) הם אומרים, הוא עייף הוא עובד בעבודה פיזית". אבל מה איתי, אני לא עובדת? לא קורעת את התחת במיליון משימות יומיומיות, שלא תמיד מתגמלות, שמעייפות, פיזיות וגם נפשיות.
ואור הזרקורים אליו. הוא מפרנס, כל הכבוד לו.. באמת כל הכבוד. אבל גם לי מגיע כבוד. מגיע שיעריכו, והכי חשוב שיגידו. שיגידו כמה עבודה נפלאה אני עושה, כמה זה לא מובן מאליו, כמה אומץ צריך כדי להישאר איתם בבית, כמה חוזק נפשי יש לי, כמה לא קל לחנך ילדים, כמה מחשבה ורגש צריך להשקיע בזה וכמה כישורים צריך כדי להחזיק בית, ילדים ובעל ושהכל מתפקד בסך הכל בהרמוניה?
אבל זה לא קורה. נכון שאני צריכה להגיד את זה לעצמי, אבל לא תמיד אני משתכנעת מעצמי.
אז התעייפתי, אפילו מאוד. וכשאני מתעייפת וצריכה שינוי כנראה שהחרדה שלי מגיעה. בת טיפוחיי הניזונה ממחשבות שליליות, תסכול,ביקורת ועוד כהנה וכהנה משקעים מהעבר.
מחכה שתלכי לך, שתלכי לעוד עשר שנים, יהיה נחמד שגם ליותר או בכלל. אבל למרות הכל, גם אותך אני אוהבת כי את תמיד מזכירה לי שצריך שינוי ושכלום לא נשאר כמו שהוא.
יודעת שיגיעו ימים טובים יותר באמת יודעת. זאת תקופה ,זאת רק תקופה והכל פועל לטובתי…..
עוד אמהות כותבות:
חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן / אמא של שירה
רק אל תגידי שקשה / אמא טרייה
למה לא אמרו לי?! / אילת גורליצקי
למה אני צריכה להעמיד פנים? / אמא אנונימית
קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.
5 Comments
ד.ד.
בתקופה של חופשת הלידה שלי, הבית היה ה-פ-ו-ך. הייתי ממוטטת, כל רגע שהוא ישן, ניסיתי גם לנצל לאוכל או שינה. לטפל בתינוק זו עבודה מאד קשה, והבית? שיחכה. לא פלא שהחרדה מגיעה. את מנסה לעשות כל כך הרבה בבת אחת, כועסת על עצמך שאת מותשת. אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. יש לך שני ילדים לטפל בהם, ואני מבטיחה לך, שזאת העבודה הכי מתישה וסיזיפית בעולם, יותר מכל עבודה שיוצאים אליה בבוקר וחוזרים בערב. ואם בעלך לא מבין את זה- תני לו להיות יום שלם עם שניהם. אני מבטיחה לך שתחזרי לבית הפוך ובעל שפוך על הספה, במקרה הטוב. בעלי היה בבית בתקופה של אחרי הלידה, ובפעמים שהוא נשאר לבד הוא כמעט התמוטט, בלי לדבר על לסדר ולנקות כמובן. ותרי, תניחי לעצמך. כשתחזרי לעבוד הדברים יראו קלים יותר.
חגית
כמה מזדהה עם כל מה שכתבת…אני בדיוק עכשיו נמצאת בחרדות ומחשבות שליליות שאני מנסה להדוף כל הזמן…אני גם חודשיים אחרי לידה שניה…
אני גם אתחיל לחשוב שיגיעו ימים טובים יותר והכל פועל לטובתי…
נתלי אירלנד
הי,
חושבת כמוך המון המון זמן, כמעט 10 שנים, מאז שהפכתי לאמא (ומאז עוד פעמיים). צריך כפר שלם ע"מ לגדל ילד – אומר פתגם אפריקני ואכן, אין משפט יותר רלוונטי ונכון לאמהות של היום. השחרור, הפמיניזם, היכולת לצאת החוצה, לפרוץ, להשיג – כל אלו ברכה גדולה, אך גם ירינו לעצמנו ברגל, שכן בדרך שכחנו את עצמנו. ושכחנו שגם אם אנו מאד מאד רוצות -איננו יכולות לעשות הכל לבד, וסופנו שנקרוס.
דרושה מהפכה חדשה.
ג.ר
זה מדהים שכמה מילים שכתבת כאילו יצאו מהלב שלי. אצלי ההורות התחילה משניים. החמודים אוטוטו בני שנה ועכשיו התחילו גן אבל עדין שסוף סוף אני נכנסת לשגרה אז אחד חולה, ובדיוק עכשיו יש מלא בדיקות ובגלל שהם נולדו פגים אז יש מעקבים שצריך לקחת אותם.ובחגים זה בכלל בלאגן עם הימים הספורים שאפשר בכלל לארגן דברים ואיך אפשר ללכת לקנות אוכל וחיתולים שאת בבית עם ילד חולה בבוקר ואחה"צ עם שניים.
מזל שיש גם ימים אחרים שהם צוחקים יותר או עושים איזה משהו חדש ואלו הימים שצריך להנות מהם כי הם אלו שנותנים לנו כוח לימים הקשים.
לא משנה מה אומרים לך מסביב את עושה כל יום 24\7 בלי שבתות ובלי חגים את העבודה הכי קשה בעולם שהתגמול עליה הוא האושר והבריאות של הילדים שלך.
ניצן רדזינר
מזדהה עם כל מילה שכתבת יקירתי, אם זה מנחם אותך אולי אפילו מעט, אז הצלחתי במשהו.
אני חושבת שאת עוברת משהו שהרבה מאיתנו עוברות במציאות בה אנחנו אמורות להיות סופר אימהות ועדיין להיראות מתוקתקות, בית נקי, ילדים מחייכים ובעל שנכנס הביתה בסוף היום לבית שקט ומצוחצח ומבקש שתגישי לו בחינניות את ארוחת הערב המושקעת שהיה לך זמן לבשל.
במציאות של היום ואני חושבת שזה תמיד היה ככה, גם כשממש התאמצו להראות אחרת, אנחנו מרגישות את הדקות הקשות האלה שגורמות לנו לשאול את עצמנו בשביל מה כל המאמץ?
זה ישמע מוזר ואולי קצת מצחיק אבל כשקראתי מה שכתבת ממש ראיתי את עצמי ורציתי לצעוק לך: "כל הכבוד"! את עושה את הבלתי יאומן, את אמא, את מודעת לעצמך ולמה שעובר עליי, את משתפת, את תותחית על! זה לא מובן מאליו ואל תצפי שיגידו לך תודה, אל תצפי שיעריכו אותך בכל שלב של היום.
טיפ קטן על מנת להישאר שפויה- העריכי את עצמך. טפחי על שכמך, קני לעצמך משהו שיגרום לך להרגיש טוב, חייכי לעצמך כשאת מרוצה מהישג שלך…
את יכולה לבקש מאישך והילדים שידעו להכיר את הטוב ולהעריך ולומר תודה אבל ההרגשה הפנימית היא שלך. תכתיבי אותה לעצמך עם כל הקושי שבדבר.
את חזקה ואת חלק ממעגל עצום של נשים שעוברות בדיוק מה שאת עוברת.
בהצלחה יקירתי לכולנו.