קושי אחרי לידה שנייה – זעקה שקטה של אמא עייפה

אחרי הלידה השנייה משהו השתנה. לא מיד, לא ביום הראשון – אבל לאט־לאט התחיל להצטבר בפנים קושי שלא הכרתי קודם. זה לא היה רק העייפות, או המעבר לשני ילדים, אלא תחושת עומס פנימית, כובד רגשי, בדידות שלא ידעתי להסביר. הרגשתי שאני מתפקדת, עושה, מחזיקה את הבית – אבל בפנים היה ריק, מתוח, עייף מדי. הקושי אחרי הלידה לא היה דרמטי או חד. הוא היה יומיומי, שקט, אבל עקבי. ואני לא מצאתי את עצמי שם. עכשיו אני מדברת על זה.

שלום לך חרדה, באמת שלא התראנו כבר עשר שנים יפות ומשוחרות. היה כל כך כיף בלעדייך. לדעת שהיית  שהשתנתי ושלא תשובי יותר (לפחות כך חשבתי).

האמת שלא התגעגעתי אלייך, אבל החלטת להופיע לפני חצי שנה בערך. נכון שלא בעוצמות של אז כשהייתי צעירונת אבל את כאן, מזכירה לי יום יום שמשהו לא בסדר, שצריך לשנות, צריך להתקדם והעצירה במקום לא טובה לי, לא כרגע.

הייתי אמא חזקה – עד שהקושי אחרי הלידה התגנב פנימה

מה קרה שם והשתנה לפני ארבע שנים? האמהות.

האימהות פגשה אותי, יותר נכון אני פגשתי אותה. והיה שם הכל: אהבה אינסופית, ניהול הבית, סדר יום. אני הבוס!! וגם הבוסית הקטנה היתה שם, אבל עדיין אני הייתי הנהגת של הספינה. בנחישות, בסבלנות שלא הכרתי בעצמי, בחיוך, בקבלה, בחשק קמתי כל בוקר לתפקיד החדש של חיי – אמהות.

הרגשתי הכי טוב שניתן להרגיש, כמו שבשום מקום לא הרגשתי בחיי, הרגשתי בבית.

בוקר בוקר שנתיים תמימות. ועדיין גם כששחררתי את בתי  לגן ידעתי מה הדרך, ידעתי שאני רוצה לצאת קצת מהבית, לפגוש מבוגרים, להרוויח קצת כסף ובראש כבר התבשל לו האח הקטן. בקלות מידי נכנסתי להריון איתו. בנתיים הלכתי, למדתי והשקעתי גם בעצמי.

כשנולד הפלא, הכל עדיין הרגיש יציב. הוא ישן, אכל, היה רגוע. גם הזוגיות הייתה במקום טוב, והביטחון שלי היה בשיא. 'איזו אמא נהדרת אני', חשבתי לעצמי. 'שני ילדים, ואני מצליחה להתמודד כל כך יפה'. וגם בתי הקטנה קיבלה אותו באופן מושלם והבית התנהל על מי מנוחות.

קושי אחרי לידה זה לא רק עייפות – זו גם זעקה שקטה

הקושי לא איחר לבוא.

קושי של לבד, קושי של שני ילדים. קושי של בעל שמגיע מהעבודה בערב ואם אני  לא אעשה, לא אנקה ולא אקנה, כלום לא יקרה כאן. נכון שניתן לחלק איזה הוראה לבעל אבל גם זה כבר מתיש. כמה אפשר להגיד? אתה לא רואה שצריך לסדר? לקלח? להאכיל? לקנות? לכבס? או אולי אבל רק אולי לתת לי קצת שקט ??

התסכול חילחל לכל פינה, כבר לא אותה אמא טובה שהייתי, כועסת, חסרת סבלנות, ממורמרת אפילו, לא אוהבת יותר את מה שאני עושה. אבל צריך לעשות אני אומרת לעצמי, הקטן איתי בבית ואני צריכה להמשיך אפילו שקשה, אפילו שבכלל בכלל אין לי כוח ובא לי להתפטר מכאן, ללכת שמשהו אחר יבצע את כל המשימות כאן.

אני קוראת לזה "זעקת האמהות" זעקה קיימת בנפש, אך שקטה, שקטה. עוד אחת מיני רבות שלא מדברים עליה. כאילו ככה זה צריך להיות, כאילו שתסכול ומרמור צריך להיות מנת חלקנו. כאילו שצריך לקבל את הבדידות. את זה שאין כאן שבט ואין עזרה אמיתית ונתינה ללא תמורה. את זה שעשינו ילדים ואנחנו צריכות להתמודד עם זה 24/7 .

אמא זה מובן מאליו, היא צריכה לעשות הכל, וכמובן גם לא להתלונן – כי ככה זה. נכון שבחרתי להישאר איתם בבית ולגדל אותם בשנים הראשונות, אבל גם לא עשיתי אותם לבד והם לא רק שלי, אז למה הכל עליי? (חוץ מפרנסה).

לא ביקשתי יותר מדי. רק שיראו אותי

ומהצד קולות הרקע של האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי ולהבין אותי. ההורים שלי לדוגמא: "עזבי אותו (בעל) הם אומרים, הוא עייף הוא עובד בעבודה פיזית". אבל מה איתי, אני לא עובדת? לא קורעת את התחת במיליון משימות יומיומיות, שלא תמיד מתגמלות, שמעייפות, פיזיות וגם נפשיות.

ואור הזרקורים אליו. הוא מפרנס, כל הכבוד לו. באמת כל הכבוד. אבל גם לי מגיע כבוד. מגיע שיעריכו, והכי חשוב שיגידו. שיגידו איזו עבודה נפלאה אני עושה. שזו לא מובנות מאליה. שצריך אומץ כדי להישאר איתם בבית, חוזק נפשי כדי לעבור יום שלם, הבנה עמוקה כדי לחנך ילדים, רגש ומחשבה כדי ללוות אותם, ויכולת אמיתית כדי להחזיק בית, ילדים ובעל – וליצור מציאות שמתפקדת, פחות או יותר, בהרמוניה.

אבל זה לא קורה. נכון שאני צריכה להגיד את זה לעצמי, אבל לא תמיד אני משתכנעת מעצמי.

אז התעייפתי, אפילו מאוד. וכשאני מתעייפת וצריכה שינוי כנראה שהחרדה שלי מגיעה. בת טיפוחיי הניזונה ממחשבות שליליות, תסכול, ביקורת ועוד כהנה וכהנה משקעים מהעבר.

מחכה שתלכי לך, שתלכי לעוד עשר שנים, יהיה נחמד שגם ליותר או בכלל. אבל למרות הכל, גם אותך אני אוהבת כי את תמיד מזכירה לי שצריך שינוי ושכלום לא נשאר כמו שהוא.

יודעת שיגיעו ימים טובים יותר באמת יודעת. זאת תקופה. זאת רק תקופה והכל פועל לטובתי.

******

מילה מאשת מקצוע: על קושי אחרי לידה

קושי אחרי לידה, במיוחד בלידה השנייה, יכול להתגנב לאט. לפעמים הוא מתלבש על היומיום, על העייפות, על הנטלל הבלתי נגמר של הטיפול בבית ובילדים. לפעמים הוא נרמז בחריקת השיניים, בדמעות שנשארות בפנים, בתחושת הלבד בתוך הבית המלא. את לא צריכה להתמודד עם זה לבד.

השיתוף, גם אם שקט ולבדי, הוא כבר התחלה. לפעמים עצם הידיעה שיש עוד נשים שמרגישות כמוך – יכולה לרכך את הכאב. אם את אם את זקוקה למקום לדבר בו על מה שאת עוברת, לתמיכה רגשית, לליווי שיעזור לך להבין מה עובר עלייך ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמך – את מוזמנת לפנות. לימור.

עוד אמהות כותבות:

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן / אמא של שירה

רק אל תגידי שקשה / אמא טרייה

למה אני צריכה להעמיד פנים? / אמא אנונימית

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

מוזמנת להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.