אני אחרי לידה, למה אני צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר איתי, למה אני צריכה להעמיד פנים שטוב לי
אחרי לידה,  דיכאון אחרי לידה,  חברות ובדידות אחרי לידה,  ציפיות מהסביבה

אני אחרי לידה, למה אני צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר איתי? למה אני צריכה להעמיד פנים שהכול טוב?

הרבה זמן שלא כתבתי ושוב אני מוצאת את עצמי בשאלה אחת גדולה-  למה אני צריכה להעמיד פנים? למה אני צריכה להעמיד פנים שהכול טוב, הכול וורוד ,כשבתוך תוכי אני לא מרגישה טוב? כבר 8 חודשים אחרי לידה בקיסרי לא מתוכנן ולא רצוי, ואני עדיין לא משלימה איתו. אופס, לא הייתה לי ברירה, אבל מה עדיף? עדיף חיים חדשים שברוך ה' צוחק מחייך וגורם לאושר, אבל עדיין משהו פגוע בי? האם אני בכלל ראויה להיות אמא? האם מה שאני עושה זה נכון? ועוד שאלות שמלוות אותי לאן שאלך.

חוזרים הביתה מבית החולים ומה עושים עכשיו? הבעל חוזר לעבודה, אימי גרה רחוק ממני ואין מקום בבית שלה לארח אותי ואת התינוק, כך שחוזרים לדירה המושכרת שלי ושל בעלי, ומה שקורה זה שאני נתקלת ביום יום, שעות שאני לבד, אני עם הילד נטו. איך אני מתמודדת עם זה? עובר יום ועוד יום ואני עדיין לבד, מחכה שבעלי יחזור מהעבודה. אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא מתעניין, ומה אני אמורה להרגיש חוץ מבדידות? הרגשת דחייה? לשחק אותה שהכול וורוד כשההיפך הוא הנכון?

מישהו מהמשפחה בכלל חשב שאני זקוקה לעזרה בבית? מישהו בכלל חשב שאני לא מסתדרת לבד? מה פשעתי שילדתי בניתוח קיסרי? מה אני צריכה לבקש עזרה? כמות הפעמים שהייתי מתקשרת ולא הייתי מקבלת מענה גדול כל כך,  עד שנפגעתי. כן, לא נורא. פעם ראשונה שנפגעתי זה קרה בניתוח ופעם שנייה שהתגלה לי שכאילו לאף אחד לא אכפת ממני ומה בעלי אשם? זה לא הוא, זה המשפחה שלו.

ועכשיו, שמונה וחצי חודשים אחרי לידה, אני ממש מתחילה להרגיש, לשמוע, להבין שבבוקר אני קמה ואני מתלבשת, מתאפרת ומנסה להראות כאילו הכול וורוד והולכת לעבוד. כן, כבר חודש וחצי שאני עובדת, סוף סוף במשהו שגורם לי לסוג של סיפוק. אני מטפלת במעון, ילדים זה שימחה לא? אז אני אומרת לכם, כן!

אבל איך שיורד הלילה מחשבות ושאלות צפות עולות ומטרידות האם אני מטפלת מספיק טוב באושר הפרטי שלי, הבן שלי? אולי אני עושה טעות שהכנסתי אותו למעון? אולי אני לא מספיק טובה בשביל המשפחה של בעלי שלא שואלים לשלומי? אולי אני בכלל טעות? חשוב לציין שאבא שלי הלום קרב, דבר שמשפיע קשות על כל משפחתי על אימא, אח ואחותי, אולי בגלל המצב הזה המשפחה של בעלי דוחקים אותי?

הלוואי והייתי מוצאת את התשובה המתאימה למצבי. אני מקווה להתעודד ולהרים ראש במיידי, כי האושר שלי ברוך ה' צריך אותי ואני לא רוצה ליפול עמוק עמוק.

 

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות

את בהריון או אחרי לידה? אולי יעניין אותך לשמוע על תהליך ליווי ייחודי


אם את בהריון או אחרי לידה, סביר להניח שאת מרגישה לא רק אושר. אמנם תהליך ההריון ואחרי הלידה הוא תהליך טבעי ומביא המון שמחה, אך הוא כרוך גם בשינוי משמעותי ומטלטל, בתחושות של אשמה, תסכול, כעס, סטרס ורצון להרגיש אחרת.

 תהליך ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה הוא תהליך ייחודי הנבנה מתוך למידה עמוקה והבנה של הלך רוח האופייני לתקופה. התהליך מחזיק בהבנה שלמרות שהאתגרים הרגשיים הם טבעיים, הם גם מעלים קשיים ומצריכים תשומת לב, הכוונה, ושיתוף.

מטרת תהליך הליווי הוא לעזור לנשים להתמודד עם האתגרים הרגשיים בהריון ובהורות אחרי לידה, מתוך גישה השמה את האישה במרכז, ומבוססת חמלה, קבלה, חיזוק הביטחון ההורי והפחתת האשמה והסטרס.

לפרטים נוספים על תהליך הליווי את יכולה ללחוץ כאן, או ליצור איתי קשר בהודעה לכפתור הווטסאפ או לטלפון: 052-2835020

אשמח ללוות אותך,

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה' יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

 

13 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    היי יקרה, אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף.
    את כותבת 'מרגיש לי שאני בדיכאון אחרי לידה'. את מרגישה כל מיני דברים עכשיו ועולות בך המון שאלות, שחלקן, מן הסתם, נותרות ללא מענה. לא תמיד יש לנו את התשובות לשאלות שמטרידות אותנו. לפעמים יש תשובות שמגיעות מהר, יש כאלה שמגיעות באיחור רב ויש תשובות שלא מגיעות כלל, לעולם.
    לכן, אני שמה לרגע את השאלות החשובות והמעניינות שלך בצד ורוצה להתמקד במה שאת מרגישה.
    נדמה שמשהו שם בך מבקש להרגיש אחרת, להרגיש טוב יותר, משהו שמרגיש דיכאון, בדידות, יש משהו קצת מבולבל ולא יודע.
    קודם כל, אני מחבקת אותך על מה שאת מרגישה היום, כי לא פשוט להרגיש את כל אלה. אני מחבקת אותך על הצעד המשמעותי שעשית עכשיו- צעד של השמעת הקול הפנימי והאישי שלך, שבטח לא היה קל להשמיע אותו בקול. הצעד הזה הוא נורא משמעותי, כי בעצם אחד הדברים המשמעותיים ביותר בדרך לתחושה טובה יותר היא היכולת לשתף בתחושות האותנטיות שקיימות באוזני מי שמבין, תומך ומקבל.
    איך את מרגישה היום ?
    * את יכולה לענות בשם בדוי בתגובה

  • Avatar

    איילת ה

    התקופה הזו שאת נמצאת בה , לא קלה בכלל וכשאין סביבה תומכת זה יכול להיות קשה.
    את מזכירה לי קצת דברים שאני חוויתי, לכל אחת מאיתנו מין הסתם עולם שונה, אבל גם אני הרגשתי שחסרה לי נוכחות של אנשים שאני אוהבת סביבי וכשהיה קשה , לא תמיד היה מי שיגיד הנה אני אקח אותה/ אותו רגע ואת קחי אויר וכל כך הייתי זקוקה לכך במיוחד אחרי הלידה השנייה.
    מה בכל זאת עוזר: לצאת מהבית כשאפשר לאוויר, לטייל עם העגלה זה טוב לגוף ולנפש, ללכת למפגשי אמהות תינוקות, ללכת לחוג עם התינוק וגם משהו רק בשבילך ואם יש ממש צורך לדבר ואין בסביבה מי שיכול לעזור בכך אז ללכת למישהו מקצועי, אני רק עכשיו (3 שנים אחרי לידה שנייה) החלטתי שאני זקוקה לאיש מקצוע כדי לטפל בדברים שמציקים לי כל התקופה הזו ונמצאת בתחילת תהליך. בהצלחה

  • Avatar

    עינת דורפן

    הי אימא יקרה,

    את מעלה בי הרבה זיכרונות אישיים וגם נזכרתי תוך כדי קריאה בכל כך הרבה פוסטים של אימהות טריות שמרגישות כל אחת בנסיבות חייה רגשות דומים של בדידות.

    אני לא יודעת עד כמה זה מעודד אותך אבל את לא באמת לבד, אני מכירה המון נשים וגם אני באופן אישי מתחברת לתחושות דומות.

    אצלי זה מתחבר מייד עם התחושה שהגיע הזמן לפעולה נשית רחבה ועמוקה שתשבור קצת את הקירות הריגשיים שמקיפים אותנו בחיים המודרניים ובתקופות כאילו הופכים להיות בלתי נסבלים.

    איך יכול להיות שנשים שונות מרקעים שונים כולן חוות חוויה דומה של ניקור ובדידות ברמה זו או אחרת? האם לא הגיע הזמן ליצור מציאות חדשה שלא תחנוק אותנו הנשים ולא תגרום לנו להתנתק במהירות מחוויית ההורות המלאה שהיינו אולי רוצות לחוות בדמיונינו?

    נתחיל מזה שאפשר לעבוד עם התחושה הזאת ולשפר את ההרגשה, זה לוקח קצת זמן אבל אפשרי.
    חוץ מזה את לא חייבת להשלים עם תחושות לא טובות ומומלץ לצאת למסע חיפוש קטן פרטי אחרי מעגל תמיכה כלשהו שיעזור לך לפרוק ולא להרגיש לבד.

    את ממש מוזמנת להציע לי חברות בפייסבוק ואשלח לך דברים שכתבתי גם אני בתקופות שונות.

    נשיקות ואהבה בינתיים

    עינת

  • Avatar

    אלסנדרה

    היי
    גם אני ילדתי שני קיסרים ובראשון חוויתי דכאון.מבינה אותך.מהנסיון שלי הכי עזר לצאת מהבית,למצוא חברה גם בפורומים באינטרנט וגם מהפעלות לתינוקות בחינם בקניון.
    אם יש לך את האופציה לצאת לבד בערב להתאוורר לכי על זה-אני בילד השני הלכתי ללמוד בערבים וזה הציל אותי.
    שולחת לך הרבה כוחות.

  • Avatar

    אמא בהיריון

    אני בהיריון שני שבוע 34 ומרגישה שאף אחד לא מתעניין בי אם זה חברות ואפילו מישפחה אני נימצאת בשמירת היריון מחודש חמישי
    בד"כ אני מתקשרת מידי יום לאמי ולאחיותי…אבל הבנתי שאם אני לא אתקשר למישפחתי חוץ מאחות אחת שמשתדלת להתקשר אלי, אולי יזכרו בי אחרי 3-5 ימים.
    בהיריון הראשון ילדתי תאומים בשבוע 27 וגם מצאתי את עצמי רוב הזמן מטפלת בהם לבד..אז ניראה לי שכך יהיה גם אחרי הלידה עם ההיריון השני ואני מאוד מאוכזבת מהמצב..ואני עדיין לא אחרי לידה ואני מוצאת את עצמי בוכה מאכזבה..אז לא ניראה לי שזה דיכאון אחרי לידה.
    אבל מה שאני יודעת שהדרך הכי קלה להגיע לדיכאון אחרי לידה זה עם סביבה לא תומכת וחמה…וחבל שהסביבה מתעלמת מהמצב ולא מראה התענינות…ואפילו שבמינימום להרים טלפון ולשאול לשלומנו.
    אז לאימא אנונימית אני עוטפת אותך בחיבוק גדול כי אני חושבת שאני מבינה את הרגשתך ורק שתדעי שבזמן שאני כותבת את תגובתי אני שומעת את בני בוכה בן ה-4.5 אחד מהתאומים..והתישבתי מולו ושאלתי אותו מה קרה ,הוא אמר שהוא רוצה את אימא, חיבקתי אותו ,נישקתי וליטפתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו וכמובן שבכיתי בשקט והבנתי כמו שאני רוצה את אימי לידי כך גם ילדנו מאוד צריכים אותנו…ולכן אנחנו צריכות להתחזק לפחות בשביל ילדנו …
    ואני חושבת שטוב שיצאת לעבוד,להתאוורר, זה טוב גם לנפש שיהיה לך בהצלחה.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      אמא יקרה, את צודקת., המציאות ומחקרים מוכיחים כי העדר תמיכה הוא אחד הסיבות המרכזיות לתחושת דיכאון אחרי לידה.
      לצערי, אנחנו עדיין לא עטופות כמו שאנחנו אמורות להיות אחרי לידה ועל כן מחובתנו המשפחתית והאישית לדאוג שנהיה כמה שיותר עטופות במה שכן אפשר- שבן הזוג יהיה כמה שיותר בתמונה, לחפש התנדבויות בקהילה לאמהות ולשלם לבייביסיטר. לא יכולה לכתוב לך הרבה, כי אני בעצמי אחרי לידה וכותבת ביד אחת, אבל מזמינה אותך להמשיך לדאוג למערך שעוטף אותך, כי את וכולנו פשוט חייבות את זה

  • Avatar

    הילה פיאלקוב

    אמא אנונימית יקרה.

    תחושת הבדידיות אחרי לידה מוכרת גם לי מאוד. את אומרת שאת מעמידה פנים שהכל טוב ולכן הסביבה מסיקה שהכל טוב. אף אחד לא יודע מה את מרגישה בפנים ואת גם לא משתפת. את שואלת אם לבקש עזרה? כןןןןןןןן. לא להתבייש. לדבר עם בעלך,אמא, אחות חברות קרובות לא להתבייש. אולי הם פשוט לא יודעים.זה לא שלא אכפת להם. גם אני הרגשתי מה שאת מרגישה גם אני התביישתי לבקש עזרה ולא הבנתי איך הם לא מנחשים??? אל תתבישי מה שאת מרגישה הוא טבעי וחשוב להגיד את זה
    חיבוק גדול גם ממני

  • Avatar

    יפעת

    הי אמא אנונוימית ,
    את מחזירה אותי אחורה, לתקופה אחרי הלידה של ביתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי : "אני הכי רוצה שתהיה לי אמא בבית" התכוונתי לאמא שלי על כל המשתמע – הייתי רוצה חיבוק, הייתי רוצה שיכינו לי סנדביץ, הייתי רוצה שיכינו לי תה, שאוכל לישון ולהשלים שעות שינה, שיכסו אותי וינשקו אותי על המצח שיגידו לכי לנוח אני אדאג לתינוקת.
    קראתי בספר לפני הלידה שבעדה החרדית יש מנהג לסעוד את היולדת במשך 30 יום- במשך 30 יום שכנות מגיעות עם תבשילים,מגישות ליולדת את התינוק ליניקה, שבמשך 30 יום זה ממש בסדר שהיולדת לא יוצאת מהמיטה. איזה מנהג נפלא חשבתי לעצמי- גם אנחנו צריכות את המנוחה, שמישהו ידאג לנו כדי שנוכל להיות אנחנו חזקות ונינוחות בשביל ילדינו. אולי גם כאן יש צורך בשינוי עמדות. הלכנו לאיבוד עם כל העצמאות, והקריירה, ונשים חזקות והכל לבד וכל הכבוד. מבינה אותך מאוד.

    בתקופה זו עזר לי כשביקשתי עזרה- לא הרבה כי התביישתי ולא רציתי להיות עול. אבל קצת עזרה גם עזרה.
    וגם עזר לי שיצאתי לגן השעשועים ושיתפתי אמהות ומטפלות במה שעובר עלי.
    אולי אנו הנשים צריכות להפסיק להעמיד פנים.

  • Avatar

    תניה טוויל

    זה מאד נגע בי, נוצרו כלכך הרבה תיוגים והפרדות בעולם החיצוני שמקרין לעולם הפנימי שיש אזורים שהם 'לא בטוחים' או 'לא בסדר להרגיש אותם', וזה גורם להרגשה מסויימת שמנטרלת את החופש.
    החופש להרגיש, לבטא, להיות, להיראות. אימא אנונימית כתבה על זה גם בפוסט של למה אני צריכה להעמיד פנים. ואני כלכך מזדהה.
    למה? למה אי אפשר פשוט להיות מה שאנחנו עם מה שעולה ומה שמגיע? למה צריך לתייג את זה כטוב או רע? נורמלי לא נורמלי? נכון לא נכון? למה? זה מכעיס אותי ומעציב אותי יחדיו. למה אנחנו לא יכולות לסמוך, שאם משהו עולה מתוכנו, זה כי הוא צריך לעלות ולצאת החוצה, ולקבל ביטוי. ואין משהו שיכול לעלות מאיתנו שהוא פסול. לפעמים צריך יותר תמיכה, לפעמים צריך מגע, אפשר לגשת לכל מה שעולה בדרך אחרת, אבל למה לא קודם כל לאפשר למה שרוצה לצאת החוצה לצאת מבלי לשפוט ולתייג אותו מייד ? והרי איך אפשר בכלל לתייג תחושות ורגשות כאלו? איך יודעים שכל מה שהאחת חווה, כך גם האחרת? רק התיוג עצמו הופך את ההתייחסות לאדם ותחושות שלו לדבר כלכך לא אישי ואנושי.
    אני מרגישה הרבה דברים בתוכי שאני לא תמיד נותנת להם לצאת החוצה, מהפחד של מה יגידו ואיך זה ייראה ואיך זה יישמע. מהפחד של 'איך יקטלגו אותי', כשבעצם, כשיש מקום שעוטף ולא מבקר ולא שופט ובאמת אוהב ומקבל – הרבה מהדברים מתמוססים, או שהם יוצאים, מתבטאים ואז מתמוססים.
    אני בהריון שבוע 32, ויש פעמים שאני מאד מחוברת פנימה, לעצמי, למקום שהוא נטול הגדרות ותבניות, ואני פשוט מרגישה את מה שיש, בלי שמות ובלי תוויות. ויש פעמים שמשהו (יש טריגרים שונים) באים וזורקים אותי החוצה מהמרחב הפנימי, וגורמים לי לחשוב כל מיני דברים, מחשבות של ביקורת עצמית – אולי אני לא בסדר? אולי זה לא טוב? אולי זה לא נכון? וזה יוצר פירוד. בין מה למה? בעיקר ביני לביני. בין המקור שיש בתוכי שמקבל ואוהב ומחבק ומקשיב, לבין החלק שעומד עכשיו למשפט, שאולי לא עומד בכל הציפיות.
    זה קשה, מעציב ומעייף תחושת הפירוד הזאת. כשיש חיבור פנימי, זה הרבה יותר נעים, זה מרגיש כמו משהו שמאוחד, בטוב וברע, לא משנה מה אני עוברת באותו הרגע, אני יודעת שאני איתי. הלוואי שהחברה הייתה יותר ויותר עוזרת ליצור את המיכל הזה, הרחם הנכון, שעוטף את כולנו בטוב וברע. הלוואי שהיינו מזינים אחד את השני וחותרים למגע לעומת הקטלוגים ותחושת הניכור.
    בעזרת השם. אמן כן יהי רצון.

  • Avatar

    חגית

    אהובה – קוראת אותך ואת התגובות ומתחילה לבכות… כל-כך רוצה לחבק אותך ולהעביר לך מעבר למלים שאת ממש לא לבד. יש כל-כך הרבה נשים שהרגישו או מרגישות כמוך.

    אני מעל ומעבר לכל רוצה שאחרי הלידה תהיה לי תמיכה אמיתית. כזאת של רוך ועדינות והקשבה והכלה.

    ייחלתי ללידה טבעית שבסוף הגיעה לקיסרי וסבלתי כל-כך… היחס בבית החולים היה נוראי. הוריו של בעלי מררו לי את החיים עם הברית שבסוף עברה בשלום אבל הכל היה לי חדש והיו לי המון חששות. סבלתי נורא פיזית מכל מיני סיבוכים ורגשית הייתי פשוט בודדה ואומללה.

    מאחר ואין לי הורים וחשתי שגם אחיותיי לא מצליחות לתמוך בי, הלכתי לטיפול ואפילו לקחתי תקופה כדורים נגד דיכאון רק כדי לתפקד ולהיות שם בשביל עצמי ובשביל התינוק שלי.

    המצב השתפר ככל שהתאוששתי פיזית ונפשית, אבל עכשיו לקראת לידה שנייה הכל חוזר ואני שוב פוחדת נורא להיוותר לבד.

    בעיקר להיות מוקפת אנשים אבל להיות כמוך בהעמדת פנים כי את האני האמיתי שלי אין מי שיכיל/תכיל בחוויה שלי. לא בהכרח נכון אבל ככה הרגשתי ומרגישה.

    שלקול האותנטי אפילו אני לא ממש מצליחה לתת ביטוי ומקום.

    חיבוק אוהב וחם יקירה ושרק יהיה לך טוב. באמת!!! אמן!!!

    • Avatar

      נעמה ימיני

      חגית דברי איתי בפייסבוק אם יש לך – נעמה יהב ימיני

  • Avatar

    טלטל

    זה ככ קשה גם אני מתמודדת עם התסכול של הורי בעלי שלא עוזרים ונותנים יד ומתקמצנים זה קשה גם אצלי המשפחה שלי לא חמה ותומכת רק מאשמה ומבקרת

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× איך אני יכולה לעזור לך?