אמהוּת,  גן ובית הספר

דיכאון כיתה א'

היא נכנסת לכיתה א', שתי צמות וחיוך שמעורר שמחה ודמעות, המוח שלי עובד שעות נוספות ( או שמא הפסיק לעבוד?) אני לא מצליחה להתרכז בדבר, אני מוצאת את עצמי מגוננת מידי ומצד שני בוכה מידיי.

אני מרגישה מפורקת, האם זה רק המעבר, שינוי הפאזה? או פתאום ההכרה שהיא גדלה וגם אני איתה, וגם ליבי  הולך ומתפתח,  ומשהו מחבל הטבור הדימיוני הולך ומתרחק כמו סליל של טייפ ישן שבכל רגע מאיים להיקרע? אני חושבת על כך שביום אחד היא נראית לי גדולה מידי, בודקת גבולות חצופה מידי, חצופה – איזה מילה ארכאית להגיד. אני נשמעת לעצמי קשה מידי , מה קורה לי?

 

המציאות מצווה לעמוד דום ולשחרר

המציאות מצווה לעמוד דום ולשחרר, להיפגש מחדש ממקום אחר, כאבי בטן ובחילות ותחושה של אמהוּת חדשה, רק התחיל בית ספר וכבר נהייתה המלאכית אגרסיבית, שתלטנית יותר, קולנית יותר, לקונית.  אני יכולה לשאול אותה לפעמים 'איך היה בשיעור היום' וכשאני רוצה תשובה מעבר לכיף אני זוכה ל:"אמא, אל תחפרי לי עכשיו, לא בא לי לדבר, רק עם אבא, אני לא חייבת לספר לך מה קורה לי כל הזמן", או החדש: "אמא, זה ממש לא קשור עכשיו". אני כמובן מיד עומדת על רגלי להבהיר: "זה מאוד קשור, כי את קשורה אליי וכל עוד את איתי זה קשור, הבנת את הקשר?" היא מגלגלת את עיניה אליי במבט שדוני של: 'נו טוב, יאללה נכנעת, קשור, הבנתי'.

אנחנו עדין מתגלגלות מצחוק משטויות אחה"צ, משחקות תופסת או דג מלוח, מדגדגות אחת את השנייה על הדשא, בכל לילה מינימום סיפור ושיר שבלעדיו את לא נרדמת ושמיכה שאני צריכה להניף מעלייך שעושה משב כזה נעים. זה עושה לי הרגשה שהאמהוּת שלי שווה מתמיד. ועדין אני מסתכלת על הפיה הבלונדינית, שתי צמות מבריקות, תלבושת אחידה. מעוז התמימות שלי והמתיקות הולך לאיזה "ממסד מזבח". אני חשה שדברים כבר הרבה פחות בשליטתי .

אני מגלה שאני לא הפסיכית היחידה

כל כך קשה לי לתאר את ההרגשה המורכבת הזאת שהיא תמהיל של משהו של לפני/אחרי לידה, מעין "normal illness" בליל של התרגשות ודיכאון, מפגש עם קרקע של הרבה לא ידוע, אמא גדולה יותר שמכינה שניצלים ואיזה קציצה למרות שהיא שונאת להתעסק עם בשר, אבל הקטנה  אוכלת  בתיאבון וכשזה מגיע אליה אני נכנעת לאג'נדות שלי וחושבת: 'יאללה, שרק תאכל משהו'. אני מחזרת אחריה באוכל, מנסה להשתדרג עבורה או לחילופין להיות מאוד פשוטה, נטורל, בלי כלום כמעט, אני בכיף יורדת למכנה המשותף האדום ביותר – קטשופ, רק תפליץ את הדבר הזה לא חשוב על מה וכבר הכל  טעים יותר.

אני שואלת אמהות נוספות אם הן גם שותפות לאותה התחושה או שזה רק אצלי תחושת הצירים המדומים האלה שהנה עוד פעם אני גדלה כמו הר געש והפעם התינוקת שלי גדלה יותר. האם זה טבעי לכולם דיכאון כיתה א' והאם יש איזה קורס הכנה לאמהות כיתה א'?,

אני מגלה שאני לא הפסיכית היחידה, זה עובר בין רבות ולא רק בא' אלא גם בתיכון ובצבא ובכל ילד מחדש, התחושה שהאמהות עולה מדרגה, ולא ברור אם אני מוכנה לעליית מדרגה הזאת לשחרור הזה, לאחריות הזאת, אבל מי שואל אותי בכלל, החיים נותנים את קריאת התרנגול ואני מתעוררת, רק שלפעמים התרנגול הזה מזכיר לי את התרנגול שלנו במושב שמחליט שאת הקוקוריקו שלו עושה ב-3:00 בבוקר, ככה אני חשה לפעמים שהתרנגול התעורר מוקדם מידי והתינוקת היפיופה הזאת שרק הרגע נתקעה לי על הציצי וכל משאלתה סופקה בקלות  גדלה לי באחת כמו עליסה בארץ הפלאות, אז ברגע זה אני פשוט קשובה יותר, קשורה יותר לעצמי, משחררת ידיים וקופצת לצמיחה חופשית.

מאיה הובני, אמא לליה ויותם לומדת תרפיה במוסיקה וגם כותבת שירים לקטנים ולגדולים.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

אמא בקליטה / הילה גלסר

גן בפעם הראשונה/ אביבית זהבי בינשטוק

כל זה לא חשוב כי אתה היפראקטיבי/ אמא

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ