המצב שלו עדיין קשה מאוד

מאת : אפרת

3 באוקטובר 2012 | 3 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כתבתי כאן לפני חודש או יותר נכון – ארבעה שבועות (בהריון למדתי ששבועות לא תמיד מקבילים לחודשים).

כתבתי על התחושות הקשות שבהליכה הביתה והשארת התינוק שלי בבית חולים.

כמה דמעות שפכתי מאז, כמה כאב, כמה תחנונים לבורא עולם וכמה פחד יכול בן אדם אחד להכיל.

המצב שלו עדיין קשה מאוד. הוא עבר ניתוח מסובך, הריאה שלו התמוטטה והוא עלה על מכונת לב ריאה, ירד מהמכונה ועדיין מורדם ומונשם.

אבל – הוא פוקח עיניים מדי פעם ומסתכל בי בעיניים הגדולות והיפות שלו במן מבט עמוק שמתערפל לאחר כמה שניות מרוב חומרי הרדמה (הרגעה) שהוא מקבל.

אני חושבת שזה הניסיון הכי קשה שעברתי בחיים שלי. הניסיון הכי קשה שלנו – של בעלי והבן היותר גדול (בן שנתיים…) שעברנו בחיים.

כשהציגו לנו את הבעיה (בקע סרעפתי) בהריון, הרופאים המליצו להמשיך בהריון, לנתח לאחר הלידה ולמרות שההחלמה ארוכה היא בוא תבוא.
לא העלנו על דעתנו מה מצפה לנו, עם מה אנחנו אמורים להתמודד, עם מה הבן שלנו הקטן אמור להתמודד ולהילחם. הוא אכן נלחם, גם בימים שאני מאבדת תקווה הוא ממשיך במאבק ואני כל כך מתביישת ברגעים הללו כשאני מוותרת והוא – לא.
הוא רוצה לחיות, אני יודעת את זה ומנסה להיות חזקה בשבילו, להאמין מכל הלב שהוא יחלים, שיהיה טוב, כמו שאמרה לי אחת האחיות בטיפול נמרץ – "אם את לא תאמיני שהוא יצא מזה, מי כן יאמין?"

אבל זה קשה. בימים שיש הטבה כלשהי או לפחות לא החמרה אנחנו נושמים לרווחה ובימים שהמצב מדרדר אני תוהה אם לא עדיף שהכול יסתיים, אולי יתנו לנו לחזור כמה חודשים אחורה ולהחליט אחרת. ואז – בושה גדולה עוטפת אותי, איך אני מוותרת, איך אני מסוגלת לחשוב ככה והאם זה בגלל שאני רוצה שלי יהיה יותר קל ולא רק בגלל שאני רוצה להקל עליו.

אני אוהבת אותו כל כך. רוצה להיות אתו כל הזמן ומבינה שאי אפשר כי גם בעלי וגם הבן הגדול יותר צריכים אותי. אני מלטפת אותו שעות, מצמידה את הלחי שלי ללחי שלו ושרה לו שירים שקטים ומרגישה איך הגוף הקטן הזה רוצה את האהבה שלי.
אנשים אומרים לי שהוא מושגח מלמעלה, שהקב"ה עושה לנו נס אחרי נס כשהוא מצליח לשרוד.

אני רוצה שיהיו לו חיים טובים ובריאים עד כמה שניתן, שיהיה איתנו שמח ומאושר. אנחנו אוהבים אותו עד בלי קץ ובזכותו יודעים היום להעריך את החיים שלנו.

רק מי שהיה כל כך קרוב לקצה, שהטלטל בין חיים למוות, יודע עד כמה הקיום שלנו אינו מובן מאליו.

אנחנו לא נחזור להיות אותם האנשים. לטוב ולרע.

התפללו עלינו –שיבריא ויתחזק. אנחנו, אני והוא, בימים אלו מרגישים כמו גוף אחד והנשמה שלו נאחזת בעולם הזה ולא מרפה, מזינה את הגוף הקטן שלו בעוצמה גדולה.

 

 

עוד שיתופים של אפרת:

ילד שלי, בוא אליי הביתה / אפרת

הבן שלי מאושפז / אפרת

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “המצב שלו עדיין קשה מאוד”

  1. מחזיקה אלף אצבעות לבריאות והתחזקות במהרה- אמן !!

    אני רק יכולה להניח שאם הייתי במקומך, אותן תחושות היו עולות לי..
    ואל תשכחי- יש גם חוסר תקווה ובושה, אבל גם אהבה ותקווה ואמונה ויש מקום לכל הרגשות האלה. תמשיכי לכתוב אם זה עוזר לך לתת מקום לכל הרגשות שביום יום נדחקות להן תחת מעטה הבושה.
    מקווה שבקרוב קרוב תסתכלי על זה ממבט לאחור ותוכלי לטפוח לעצמך על השכם- עשיתי את זה !

  2. מיכל ארד הגיב:

    אפרת היקרה!

    אני מתפללת למען בריאותו של בנך,
    שיזכה לרפואה שלמה!!!

    אני מסכימה עם לימור, אני מניחה שגם אצלי היו עולות אותן מחשבות אם הייתי במקומך

    את אישה מיוחדת…

    אני מאחלת לכם שהשלווה תשכון בביתכם ושהשמחה תעטוף אתכם

    בהמון אהבה
    מיכל

  3. חן הגיב:

    אפרת יקרה,

    לא מכירות אך נפעמת מהיכולת כתיבה שלך ומהמסירות.
    מתפללת חזק חזק לבריאות והחלמה שיבואו במהרה ובביתכם תשרור רק שמחה וחוויות טובות מהיום והלאה.
    את אמא נהדרת והוא בן נהדר.
    מחזיקה אצבעות ולא משחררת.
    מחכה לעדכונים.

    חן

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: הציפייה הגדולה והמרגשת מכל

מאת : שירה דרוקר

16 באפריל 20112 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

כבר שמעתי על כך שמשווים את החודש התשיעי להריון לכל שאר חודשי ההריון, כי מרוב ציפייה והתרגשות והמתנה לרגע המיוחל, הזמן לא עובר!!! אני משתדלת לחיות את ההווה, ממשיכה בשגרת החיים הרגילה, והזמן עובר לו, אבל אני בהחלט מרגישה את ההבדל.

כשגיליתי שאני בהריון, הייתה בי התרגשות עצומה וחשבתי לעצמי: "איך אפשר בכלל לחיות את החיים הרגילים והיומיומיים שלי, כשיש משהו כל כך גדול ומשמעותי שמתרחש??", אבל אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית, הבנתי שהחיים ממשיכים וההריון הפך להיות חלק מהם.

אמא חדשה בארץ חדשה- אמהות מהגרות אחרי לידה

מאת : בטי גורן

11 באוקטובר 20108 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

רוצה לשתף בחוויה המיוחדת שיש לי במפגש עם נשים לאחר לידה, שהינן עולות ממדינות שונות בעולם (למשל, גרמניה, אנגליה, שוויץ, אוסטרליה וארצות הברית).

אני נפגשת עם נשים אלה במסגרת קבוצות תמיכה לאחר לידה שאני מנחה בשפה האנגלית לנשים אשר ילדו בשנה האחרונה. הקבוצות הן קבוצות תמיכה כפולות: הן בחווית ההגירה והזרות והן בחווית האימהות. אל הקבוצות מגיעות הנשים עם התינוקות, ומשתפות בחלקים הכי כמוסים ומרגשים של חייהן.

להיות אמא לקלאבר (קלאב פוט club foot)

מאת : אמא בעילום שם

26 במרץ 201410 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16 הריון ראשון. ערב חג שבועות. אנחנו אחרונים בתור, אבל הוא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. קלאב פוט דו צדדי.

איזו תמימה הייתי. הוא מסביר לי שיש בעיה בכפות רגליים, ואני אומרת, 'בסדר זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה'. לא מבינה ממה הוא מתרגש. הוא לא ניסה להלחיץ, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.