המצב שלו עדיין קשה מאוד

מאת : אפרת

3 באוקטובר 2012 | 3 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כתבתי כאן לפני חודש או יותר נכון – ארבעה שבועות (בהריון למדתי ששבועות לא תמיד מקבילים לחודשים).

כתבתי על התחושות הקשות שבהליכה הביתה והשארת התינוק שלי בבית חולים.

כמה דמעות שפכתי מאז, כמה כאב, כמה תחנונים לבורא עולם וכמה פחד יכול בן אדם אחד להכיל.

המצב שלו עדיין קשה מאוד. הוא עבר ניתוח מסובך, הריאה שלו התמוטטה והוא עלה על מכונת לב ריאה, ירד מהמכונה ועדיין מורדם ומונשם.

אבל – הוא פוקח עיניים מדי פעם ומסתכל בי בעיניים הגדולות והיפות שלו במן מבט עמוק שמתערפל לאחר כמה שניות מרוב חומרי הרדמה (הרגעה) שהוא מקבל.

אני חושבת שזה הניסיון הכי קשה שעברתי בחיים שלי. הניסיון הכי קשה שלנו – של בעלי והבן היותר גדול (בן שנתיים…) שעברנו בחיים.

כשהציגו לנו את הבעיה (בקע סרעפתי) בהריון, הרופאים המליצו להמשיך בהריון, לנתח לאחר הלידה ולמרות שההחלמה ארוכה היא בוא תבוא.
לא העלנו על דעתנו מה מצפה לנו, עם מה אנחנו אמורים להתמודד, עם מה הבן שלנו הקטן אמור להתמודד ולהילחם. הוא אכן נלחם, גם בימים שאני מאבדת תקווה הוא ממשיך במאבק ואני כל כך מתביישת ברגעים הללו כשאני מוותרת והוא – לא.
הוא רוצה לחיות, אני יודעת את זה ומנסה להיות חזקה בשבילו, להאמין מכל הלב שהוא יחלים, שיהיה טוב, כמו שאמרה לי אחת האחיות בטיפול נמרץ – "אם את לא תאמיני שהוא יצא מזה, מי כן יאמין?"

אבל זה קשה. בימים שיש הטבה כלשהי או לפחות לא החמרה אנחנו נושמים לרווחה ובימים שהמצב מדרדר אני תוהה אם לא עדיף שהכול יסתיים, אולי יתנו לנו לחזור כמה חודשים אחורה ולהחליט אחרת. ואז – בושה גדולה עוטפת אותי, איך אני מוותרת, איך אני מסוגלת לחשוב ככה והאם זה בגלל שאני רוצה שלי יהיה יותר קל ולא רק בגלל שאני רוצה להקל עליו.

אני אוהבת אותו כל כך. רוצה להיות אתו כל הזמן ומבינה שאי אפשר כי גם בעלי וגם הבן הגדול יותר צריכים אותי. אני מלטפת אותו שעות, מצמידה את הלחי שלי ללחי שלו ושרה לו שירים שקטים ומרגישה איך הגוף הקטן הזה רוצה את האהבה שלי.
אנשים אומרים לי שהוא מושגח מלמעלה, שהקב"ה עושה לנו נס אחרי נס כשהוא מצליח לשרוד.

אני רוצה שיהיו לו חיים טובים ובריאים עד כמה שניתן, שיהיה איתנו שמח ומאושר. אנחנו אוהבים אותו עד בלי קץ ובזכותו יודעים היום להעריך את החיים שלנו.

רק מי שהיה כל כך קרוב לקצה, שהטלטל בין חיים למוות, יודע עד כמה הקיום שלנו אינו מובן מאליו.

אנחנו לא נחזור להיות אותם האנשים. לטוב ולרע.

התפללו עלינו –שיבריא ויתחזק. אנחנו, אני והוא, בימים אלו מרגישים כמו גוף אחד והנשמה שלו נאחזת בעולם הזה ולא מרפה, מזינה את הגוף הקטן שלו בעוצמה גדולה.

 

 

עוד שיתופים של אפרת:

ילד שלי, בוא אליי הביתה / אפרת

הבן שלי מאושפז / אפרת

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “המצב שלו עדיין קשה מאוד”

  1. מחזיקה אלף אצבעות לבריאות והתחזקות במהרה- אמן !!

    אני רק יכולה להניח שאם הייתי במקומך, אותן תחושות היו עולות לי..
    ואל תשכחי- יש גם חוסר תקווה ובושה, אבל גם אהבה ותקווה ואמונה ויש מקום לכל הרגשות האלה. תמשיכי לכתוב אם זה עוזר לך לתת מקום לכל הרגשות שביום יום נדחקות להן תחת מעטה הבושה.
    מקווה שבקרוב קרוב תסתכלי על זה ממבט לאחור ותוכלי לטפוח לעצמך על השכם- עשיתי את זה !

  2. מיכל ארד הגיב:

    אפרת היקרה!

    אני מתפללת למען בריאותו של בנך,
    שיזכה לרפואה שלמה!!!

    אני מסכימה עם לימור, אני מניחה שגם אצלי היו עולות אותן מחשבות אם הייתי במקומך

    את אישה מיוחדת…

    אני מאחלת לכם שהשלווה תשכון בביתכם ושהשמחה תעטוף אתכם

    בהמון אהבה
    מיכל

  3. חן הגיב:

    אפרת יקרה,

    לא מכירות אך נפעמת מהיכולת כתיבה שלך ומהמסירות.
    מתפללת חזק חזק לבריאות והחלמה שיבואו במהרה ובביתכם תשרור רק שמחה וחוויות טובות מהיום והלאה.
    את אמא נהדרת והוא בן נהדר.
    מחזיקה אצבעות ולא משחררת.
    מחכה לעדכונים.

    חן

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לחזור להיות ילדה

מאת : שירלי יהלום כהן

4 במאי 20116 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

לחזור לחופש. לרוגע. לשלווה.

לחזור להיות בלי אחריות בכלל…

לחזור לשחק, כל היום!

לחזור לרקוד ולשיר באמצע הרחוב, פשוט כי זה יוצא…

אף אחת לא הכינה אותי לשני הלילות האומללים במחלקת יולדות

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באוקטובר 20103 תגובות

מתוך הריון, מחלקת יולדות

חברותיי היולדות – אל תהיו כנועות. אל תפחדו. אל תעשו מה שאומרים לכן רק כי אמרו לכן. זה נכון (לדעתי) לכל שלב בחיים, לכל ראיון עבודה, לכל שיחה עם הבוסית, לכל התנהלות מול גורמי סמכות, וזה בודאי נכון לחדר הלידה ולימי האשפוז שלאחריה. אז מה אם האחות אמרה? אז מה אם ביקשו? אז מה אם "כולן" עושות את זה? אם זה מטומטם, חסר הגיון, נוגד את העקרונות שלכן, עושה לכן רע – הגידו "לא".

הכל תקין, אז למה בכל זאת התחושה היא שמשהו לא???

מאת : מגלה את עצמי מחדש

26 בדצמבר 20119 תגובות

מתוך הריון, חרדות ודיכאון בהריון, יומן הריון

הכל תקין, אז למה בכל זאת התחושה היא שמשהו לא???

הזמן עובר, השקיפות העורפית בסדר, הסקירה הראשונה מראה שהספירה שלי לא נכונה בשבוע, אבל למי זה איכפת- טעות נפוצה, לא חשבתי על זה דקה אחרי… חשבתי על זה הרבה אחרי- אחר כך. אבל כשלכאורה הכל תקין והכל מצטלם יפה, ורק התחושות, תחושות שלא מבוססות על כלום חוץ מתחושות, רק הן לא תקינות, רק הן לא יפות, אז למה להטריד את המערכת…

אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש, אבל לצערי, במקרה שלי, ידיעת החוק- חוקי החיים הכניסה אותי למעגל של מצוקה. לא באמת עונש אבל בהחלט מצוקה. פתאום החיים וההריון בפרט נראו לי כל כך שבריריים, כל כך ארעיים, כל כך לא מובטחים.

דודה שלי אומרת שעד שאין לידה והכל תקין לא אומרים "מזל טוב" אלא "בהצלחה" וככה כל הזמן הרגשתי, שדרושה כאן המון הצלחה, שהכל בשנייה, יכול להיגמר, יכול להיעלם, שהכל אבל הכל לא בסדר אבל לא ידעתי באמת מה לא בסדר.