למה אני צריכה להעמיד פנים ??

מאת : אמא אנונימית

20 באוקטובר 2012 | 13 תגובות

למה אני צריכה לשחק אותה שהכול טוב ושהכול וורוד כשבתוך תוכי לא ממש מרגיש לי טוב ?

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, חברות ובדידות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

 

טוב, הרבה זמן שלא כתבתי ושוב אני מוצאת את עצמי בשאלה אחת גדולה-  למה אני צריכה להעמיד פנים?????? למה אני צריכה לשחק אותה שהכול טוב ושהכול וורוד כשבתוך תוכי לא ממש מרגיש לי טוב ?

אז ככה, כבר 8 חודשים אחרי לידה בקיסרי לא מתוכנן ולא רצוי ועדיין לא משלימה איתו שזה קרה בקיסרי. אופס, לא הייתה ברירה, אבל מה עדיף? עדיף חיים חדשים שברוך ה' צוחק מחייך וגורם לאושר, אבל עדיין משהו פגוע בי ? האם אני בכלל ראויה להיות אימא, האם מה שאני עושה זה נכון ועוד ועוד….

והכול מתי מתחיל חוזרים הביתה ומה עושים עכשיו הבעל חוזר לעבודה אימי שתהא בריאה גרה רחוק ממני אין מקום בבית שלה לארח אותי ואת התינוק, כך שחוזרים לדירה המושכרת שלי ושל בעלי ומה שקורה זה שאני נתקלת ביום יום שעות שאני לבד אני עם הילד נטו איך אני מתמודדת אם זה?? עובר יום ועוד יום ואני עדיין לבדי מחכה שבעלי יחזור מהעבודה אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא מתעניין, ומה אני אמורה להרגיש חוץ מבדידות? הרגשת דחייה? לשחק אותה שהכול וורוד?

כן, זה מה שעשיתי ונפגעתי. נפגעתי מזה שכמה שתהיה טוב עם המשפחה של הבעל, ככה ירחיקו אותך יותר. מישהו מהם בכלל חשב שאני זקוקה לעזרה בבית? מישהו בכלל חשב שאני לא מסתדרת לבד? מה פשעתי שילדתי בניתוח קיסרי? מה אני צריכה לבקש עזרה? כמות הפעמים שהייתי מתקשרת ולא הייתי מקבלת מענה כל כך רבה שנפגעתי שוב. כן, לא נורא. פעם ראשונה שנפגעתי זה קרה בניתוח ופעם שנייה שהתגלה לי שכאילו לאף אחד לא אכפת ממני ומה בעלי אשם??? זה לא הוא, זה המשפחה שלו.

ועכשיו 8 וחצי חודשים אחרי, אני ממש מתחילה להרגיש, לשמוע, להבין שבבוקר אני קמה ואני מתלבשת, מתאפרת ומנסה להראות כאילו הכול וורוד הולכת לעבוד. כן, כבר חודש וחצי שאני עובדת אולי סוף, סוף במשהו שגורם לי לסוג של סיפוק. מטפלת במעון אחחחחחחחחח ילדים זה שימחה לא??????? אז אני אומרת לכם, כן!

אבל איך שיורד הלילה מחשבות ושאלות צפות עולות ומטרידות האם אני מטפלת מספיק טוב באושר הפרטי שלי הבן שלי? אולי אני עושה טעות שהכנסתי אותו למעון? אולי אני לא מספיק טובה בשביל המשפחה של בעלי שלא שואלים לשלומי??? אולי אני בכלל טעות? חשוב לציין שאבא שלי הלום קרב, דבר שמשפיע קשות על כל משפחתי על אימא, אח ואחות אולי בגלל המצב הזה המשפחה של בעלי דוחקים אותי???

הלוואי והייתי מוצאת את התשובה המתאימה למצבי לי זה מרגיש שאני בדיכאון אחרי לידה מקווה להתעודד ולהרים ראש במיידי, כי האושר שלי ברוך ה' צריך אותי ואני לא רוצה ליפול עמוק עמוק.

 

 

עוד אמהות כותבות:

רוצה חברוּת? על בדידות אחרי לידה / אמא ענבר

אני בהריון עם שני תינוקות ואין לי עזרה / אמא אנונימית

די, נשברתי / אמא אנונימית

עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום

זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי הלידה? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

13 תגובות ל- “למה אני צריכה להעמיד פנים ??”

  1. היי יקרה, אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף.
    את כותבת 'מרגיש לי שאני בדיכאון אחרי לידה'. את מרגישה כל מיני דברים עכשיו ועולות בך המון שאלות, שחלקן, מן הסתם, נותרות ללא מענה. לא תמיד יש לנו את התשובות לשאלות שמטרידות אותנו. לפעמים יש תשובות שמגיעות מהר, יש כאלה שמגיעות באיחור רב ויש תשובות שלא מגיעות כלל, לעולם.
    לכן, אני שמה לרגע את השאלות החשובות והמעניינות שלך בצד ורוצה להתמקד במה שאת מרגישה.
    נדמה שמשהו שם בך מבקש להרגיש אחרת, להרגיש טוב יותר, משהו שמרגיש דיכאון, בדידות, יש משהו קצת מבולבל ולא יודע.
    קודם כל, אני מחבקת אותך על מה שאת מרגישה היום, כי לא פשוט להרגיש את כל אלה. אני מחבקת אותך על הצעד המשמעותי שעשית עכשיו- צעד של השמעת הקול הפנימי והאישי שלך, שבטח לא היה קל להשמיע אותו בקול. הצעד הזה הוא נורא משמעותי, כי בעצם אחד הדברים המשמעותיים ביותר בדרך לתחושה טובה יותר היא היכולת לשתף בתחושות האותנטיות שקיימות באוזני מי שמבין, תומך ומקבל.
    איך את מרגישה היום ?
    * את יכולה לענות בשם בדוי בתגובה

  2. איילת ה הגיב:

    התקופה הזו שאת נמצאת בה , לא קלה בכלל וכשאין סביבה תומכת זה יכול להיות קשה.
    את מזכירה לי קצת דברים שאני חוויתי, לכל אחת מאיתנו מין הסתם עולם שונה, אבל גם אני הרגשתי שחסרה לי נוכחות של אנשים שאני אוהבת סביבי וכשהיה קשה , לא תמיד היה מי שיגיד הנה אני אקח אותה/ אותו רגע ואת קחי אויר וכל כך הייתי זקוקה לכך במיוחד אחרי הלידה השנייה.
    מה בכל זאת עוזר: לצאת מהבית כשאפשר לאוויר, לטייל עם העגלה זה טוב לגוף ולנפש, ללכת למפגשי אמהות תינוקות, ללכת לחוג עם התינוק וגם משהו רק בשבילך ואם יש ממש צורך לדבר ואין בסביבה מי שיכול לעזור בכך אז ללכת למישהו מקצועי, אני רק עכשיו (3 שנים אחרי לידה שנייה) החלטתי שאני זקוקה לאיש מקצוע כדי לטפל בדברים שמציקים לי כל התקופה הזו ונמצאת בתחילת תהליך. בהצלחה

  3. הי אימא יקרה,

    את מעלה בי הרבה זיכרונות אישיים וגם נזכרתי תוך כדי קריאה בכל כך הרבה פוסטים של אימהות טריות שמרגישות כל אחת בנסיבות חייה רגשות דומים של בדידות.

    אני לא יודעת עד כמה זה מעודד אותך אבל את לא באמת לבד, אני מכירה המון נשים וגם אני באופן אישי מתחברת לתחושות דומות.

    אצלי זה מתחבר מייד עם התחושה שהגיע הזמן לפעולה נשית רחבה ועמוקה שתשבור קצת את הקירות הריגשיים שמקיפים אותנו בחיים המודרניים ובתקופות כאילו הופכים להיות בלתי נסבלים.

    איך יכול להיות שנשים שונות מרקעים שונים כולן חוות חוויה דומה של ניקור ובדידות ברמה זו או אחרת? האם לא הגיע הזמן ליצור מציאות חדשה שלא תחנוק אותנו הנשים ולא תגרום לנו להתנתק במהירות מחוויית ההורות המלאה שהיינו אולי רוצות לחוות בדמיונינו?

    נתחיל מזה שאפשר לעבוד עם התחושה הזאת ולשפר את ההרגשה, זה לוקח קצת זמן אבל אפשרי.
    חוץ מזה את לא חייבת להשלים עם תחושות לא טובות ומומלץ לצאת למסע חיפוש קטן פרטי אחרי מעגל תמיכה כלשהו שיעזור לך לפרוק ולא להרגיש לבד.

    את ממש מוזמנת להציע לי חברות בפייסבוק ואשלח לך דברים שכתבתי גם אני בתקופות שונות.

    נשיקות ואהבה בינתיים

    עינת

  4. אלסנדרה הגיב:

    היי
    גם אני ילדתי שני קיסרים ובראשון חוויתי דכאון.מבינה אותך.מהנסיון שלי הכי עזר לצאת מהבית,למצוא חברה גם בפורומים באינטרנט וגם מהפעלות לתינוקות בחינם בקניון.
    אם יש לך את האופציה לצאת לבד בערב להתאוורר לכי על זה-אני בילד השני הלכתי ללמוד בערבים וזה הציל אותי.
    שולחת לך הרבה כוחות.

  5. אמא בהיריון הגיב:

    אני בהיריון שני שבוע 34 ומרגישה שאף אחד לא מתעניין בי אם זה חברות ואפילו מישפחה אני נימצאת בשמירת היריון מחודש חמישי
    בד"כ אני מתקשרת מידי יום לאמי ולאחיותי…אבל הבנתי שאם אני לא אתקשר למישפחתי חוץ מאחות אחת שמשתדלת להתקשר אלי, אולי יזכרו בי אחרי 3-5 ימים.
    בהיריון הראשון ילדתי תאומים בשבוע 27 וגם מצאתי את עצמי רוב הזמן מטפלת בהם לבד..אז ניראה לי שכך יהיה גם אחרי הלידה עם ההיריון השני ואני מאוד מאוכזבת מהמצב..ואני עדיין לא אחרי לידה ואני מוצאת את עצמי בוכה מאכזבה..אז לא ניראה לי שזה דיכאון אחרי לידה.
    אבל מה שאני יודעת שהדרך הכי קלה להגיע לדיכאון אחרי לידה זה עם סביבה לא תומכת וחמה…וחבל שהסביבה מתעלמת מהמצב ולא מראה התענינות…ואפילו שבמינימום להרים טלפון ולשאול לשלומנו.
    אז לאימא אנונימית אני עוטפת אותך בחיבוק גדול כי אני חושבת שאני מבינה את הרגשתך ורק שתדעי שבזמן שאני כותבת את תגובתי אני שומעת את בני בוכה בן ה-4.5 אחד מהתאומים..והתישבתי מולו ושאלתי אותו מה קרה ,הוא אמר שהוא רוצה את אימא, חיבקתי אותו ,נישקתי וליטפתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו וכמובן שבכיתי בשקט והבנתי כמו שאני רוצה את אימי לידי כך גם ילדנו מאוד צריכים אותנו…ולכן אנחנו צריכות להתחזק לפחות בשביל ילדנו …
    ואני חושבת שטוב שיצאת לעבוד,להתאוורר, זה טוב גם לנפש שיהיה לך בהצלחה.

    • אמא יקרה, את צודקת., המציאות ומחקרים מוכיחים כי העדר תמיכה הוא אחד הסיבות המרכזיות לתחושת דיכאון אחרי לידה.
      לצערי, אנחנו עדיין לא עטופות כמו שאנחנו אמורות להיות אחרי לידה ועל כן מחובתנו המשפחתית והאישית לדאוג שנהיה כמה שיותר עטופות במה שכן אפשר- שבן הזוג יהיה כמה שיותר בתמונה, לחפש התנדבויות בקהילה לאמהות ולשלם לבייביסיטר. לא יכולה לכתוב לך הרבה, כי אני בעצמי אחרי לידה וכותבת ביד אחת, אבל מזמינה אותך להמשיך לדאוג למערך שעוטף אותך, כי את וכולנו פשוט חייבות את זה

    • נעמה ימיני הגיב:

      מוכנה להיות לך לחברה

  6. הילה פיאלקוב הגיב:

    אמא אנונימית יקרה.

    תחושת הבדידיות אחרי לידה מוכרת גם לי מאוד. את אומרת שאת מעמידה פנים שהכל טוב ולכן הסביבה מסיקה שהכל טוב. אף אחד לא יודע מה את מרגישה בפנים ואת גם לא משתפת. את שואלת אם לבקש עזרה? כןןןןןןןן. לא להתבייש. לדבר עם בעלך,אמא, אחות חברות קרובות לא להתבייש. אולי הם פשוט לא יודעים.זה לא שלא אכפת להם. גם אני הרגשתי מה שאת מרגישה גם אני התביישתי לבקש עזרה ולא הבנתי איך הם לא מנחשים??? אל תתבישי מה שאת מרגישה הוא טבעי וחשוב להגיד את זה
    חיבוק גדול גם ממני

  7. יפעת הגיב:

    הי אמא אנונוימית ,
    את מחזירה אותי אחורה, לתקופה אחרי הלידה של ביתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי : "אני הכי רוצה שתהיה לי אמא בבית" התכוונתי לאמא שלי על כל המשתמע – הייתי רוצה חיבוק, הייתי רוצה שיכינו לי סנדביץ, הייתי רוצה שיכינו לי תה, שאוכל לישון ולהשלים שעות שינה, שיכסו אותי וינשקו אותי על המצח שיגידו לכי לנוח אני אדאג לתינוקת.
    קראתי בספר לפני הלידה שבעדה החרדית יש מנהג לסעוד את היולדת במשך 30 יום- במשך 30 יום שכנות מגיעות עם תבשילים,מגישות ליולדת את התינוק ליניקה, שבמשך 30 יום זה ממש בסדר שהיולדת לא יוצאת מהמיטה. איזה מנהג נפלא חשבתי לעצמי- גם אנחנו צריכות את המנוחה, שמישהו ידאג לנו כדי שנוכל להיות אנחנו חזקות ונינוחות בשביל ילדינו. אולי גם כאן יש צורך בשינוי עמדות. הלכנו לאיבוד עם כל העצמאות, והקריירה, ונשים חזקות והכל לבד וכל הכבוד. מבינה אותך מאוד.

    בתקופה זו עזר לי כשביקשתי עזרה- לא הרבה כי התביישתי ולא רציתי להיות עול. אבל קצת עזרה גם עזרה.
    וגם עזר לי שיצאתי לגן השעשועים ושיתפתי אמהות ומטפלות במה שעובר עלי.
    אולי אנו הנשים צריכות להפסיק להעמיד פנים.

  8. תניה טוויל הגיב:

    זה מאד נגע בי, נוצרו כלכך הרבה תיוגים והפרדות בעולם החיצוני שמקרין לעולם הפנימי שיש אזורים שהם 'לא בטוחים' או 'לא בסדר להרגיש אותם', וזה גורם להרגשה מסויימת שמנטרלת את החופש.
    החופש להרגיש, לבטא, להיות, להיראות. אימא אנונימית כתבה על זה גם בפוסט של למה אני צריכה להעמיד פנים. ואני כלכך מזדהה.
    למה? למה אי אפשר פשוט להיות מה שאנחנו עם מה שעולה ומה שמגיע? למה צריך לתייג את זה כטוב או רע? נורמלי לא נורמלי? נכון לא נכון? למה? זה מכעיס אותי ומעציב אותי יחדיו. למה אנחנו לא יכולות לסמוך, שאם משהו עולה מתוכנו, זה כי הוא צריך לעלות ולצאת החוצה, ולקבל ביטוי. ואין משהו שיכול לעלות מאיתנו שהוא פסול. לפעמים צריך יותר תמיכה, לפעמים צריך מגע, אפשר לגשת לכל מה שעולה בדרך אחרת, אבל למה לא קודם כל לאפשר למה שרוצה לצאת החוצה לצאת מבלי לשפוט ולתייג אותו מייד ? והרי איך אפשר בכלל לתייג תחושות ורגשות כאלו? איך יודעים שכל מה שהאחת חווה, כך גם האחרת? רק התיוג עצמו הופך את ההתייחסות לאדם ותחושות שלו לדבר כלכך לא אישי ואנושי.
    אני מרגישה הרבה דברים בתוכי שאני לא תמיד נותנת להם לצאת החוצה, מהפחד של מה יגידו ואיך זה ייראה ואיך זה יישמע. מהפחד של 'איך יקטלגו אותי', כשבעצם, כשיש מקום שעוטף ולא מבקר ולא שופט ובאמת אוהב ומקבל – הרבה מהדברים מתמוססים, או שהם יוצאים, מתבטאים ואז מתמוססים.
    אני בהריון שבוע 32, ויש פעמים שאני מאד מחוברת פנימה, לעצמי, למקום שהוא נטול הגדרות ותבניות, ואני פשוט מרגישה את מה שיש, בלי שמות ובלי תוויות. ויש פעמים שמשהו (יש טריגרים שונים) באים וזורקים אותי החוצה מהמרחב הפנימי, וגורמים לי לחשוב כל מיני דברים, מחשבות של ביקורת עצמית – אולי אני לא בסדר? אולי זה לא טוב? אולי זה לא נכון? וזה יוצר פירוד. בין מה למה? בעיקר ביני לביני. בין המקור שיש בתוכי שמקבל ואוהב ומחבק ומקשיב, לבין החלק שעומד עכשיו למשפט, שאולי לא עומד בכל הציפיות.
    זה קשה, מעציב ומעייף תחושת הפירוד הזאת. כשיש חיבור פנימי, זה הרבה יותר נעים, זה מרגיש כמו משהו שמאוחד, בטוב וברע, לא משנה מה אני עוברת באותו הרגע, אני יודעת שאני איתי. הלוואי שהחברה הייתה יותר ויותר עוזרת ליצור את המיכל הזה, הרחם הנכון, שעוטף את כולנו בטוב וברע. הלוואי שהיינו מזינים אחד את השני וחותרים למגע לעומת הקטלוגים ותחושת הניכור.
    בעזרת השם. אמן כן יהי רצון.

  9. חגית הגיב:

    אהובה – קוראת אותך ואת התגובות ומתחילה לבכות… כל-כך רוצה לחבק אותך ולהעביר לך מעבר למלים שאת ממש לא לבד. יש כל-כך הרבה נשים שהרגישו או מרגישות כמוך.

    אני מעל ומעבר לכל רוצה שאחרי הלידה תהיה לי תמיכה אמיתית. כזאת של רוך ועדינות והקשבה והכלה.

    ייחלתי ללידה טבעית שבסוף הגיעה לקיסרי וסבלתי כל-כך… היחס בבית החולים היה נוראי. הוריו של בעלי מררו לי את החיים עם הברית שבסוף עברה בשלום אבל הכל היה לי חדש והיו לי המון חששות. סבלתי נורא פיזית מכל מיני סיבוכים ורגשית הייתי פשוט בודדה ואומללה.

    מאחר ואין לי הורים וחשתי שגם אחיותיי לא מצליחות לתמוך בי, הלכתי לטיפול ואפילו לקחתי תקופה כדורים נגד דיכאון רק כדי לתפקד ולהיות שם בשביל עצמי ובשביל התינוק שלי.

    המצב השתפר ככל שהתאוששתי פיזית ונפשית, אבל עכשיו לקראת לידה שנייה הכל חוזר ואני שוב פוחדת נורא להיוותר לבד.

    בעיקר להיות מוקפת אנשים אבל להיות כמוך בהעמדת פנים כי את האני האמיתי שלי אין מי שיכיל/תכיל בחוויה שלי. לא בהכרח נכון אבל ככה הרגשתי ומרגישה.

    שלקול האותנטי אפילו אני לא ממש מצליחה לתת ביטוי ומקום.

    חיבוק אוהב וחם יקירה ושרק יהיה לך טוב. באמת!!! אמן!!!

  10. טלטל הגיב:

    זה ככ קשה גם אני מתמודדת עם התסכול של הורי בעלי שלא עוזרים ונותנים יד ומתקמצנים זה קשה גם אצלי המשפחה שלי לא חמה ותומכת רק מאשמה ומבקרת

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הריון ראשון ולידה ראשונה לא עוברים בקלות, אבל יש להם זכות ראשונים

מאת : גליה גינרמן

12 בנובמבר 20104 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

בסופו של דבר החלטתי לקחת אפידורל כדי שאוכל פשוט לישון!

לקח קצת זמן אמנם, אבל לאחר האפידורל יכולתי לישון והייתי כל כך מאושרת. מרוב אושר על כך שאני לא חשה בצירים, לא יכולתי להירדם….

וכך עברו להם השעות, בעוד הפתיחה כלל לא מתקדמת ואני עדיין מסרבת לזירוז (כן, גם מזה למדתי רבות, לא תמיד צריך לסרב לכל מה שהרופאים מציעים…).

בשלב מסויים ההשפעה של האפידורל נחלשה מאוד ושוב חשתי בצירים.

לקראת לידת בית: הרגע מתקרב

מאת : שירה דרוקר

17 באפריל 20114 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אני מרגישה את התנועות שלה בבטן, הן הופכות להיות תנועות של אי נוחות, כאילו היא אומרת: "אוףףף… תנו קצת לשחרר את הרגליים… צפוף כאן!!!", היא דוחפת עם הרגליים והגב שלה נלחץ לעומת הבטן שלי, טוסיק קטן בולט החוצה מהצד… ואני מבינה שזאת תינוקת בגודל אמיתי, אחד לאחד, שנמצאת כרגע בפנים, אבל יכולה באותה מידה לחיות גם בחוץ, וזה מדהים אותי.

אני לא רוצה לטפל !

מאת : לימור לוי אוסמי

7 ביולי 201133 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

יקרות, השעה עכשיו כמעט 3 לפנות בוקר. קמתי מהמיטה כדי לכתוב לכן..

הדברים שכתבתן על הפוסט האחרון שלי נגעו בי כל כך עמוק, שהייתי צריכה כמה ימים כדי לשהות עם התחושה שהיתה בי. איזה ימים מופלאים אלו היו.

אני כותבת ועולות בי דמעות של התרגשות. התרגשות על המתנה שקיבלתי על זה שאתן בחיי, אפילו שאת רובכן לא מכירה באופן אישי מעבר לווירטואלי שלנו, כאן. באמת מרגישה ברת מזל על המתנה הזאת , התמיכה הזאת, ההבנה הזאת, הרצון הבאמת כן לעזור ולהיות איתי בתהליך. אתן מדהימות- המון תודה !