בית החולים ולידה. אני קוראת עכשיו את הכתבה של נעמי דרום ב'הארץ' על החלוצה האקטיביסטית בנושא לידה, ג'נט בלסקס (כותבת הספר 'לידה פעילה'), ונזכרת בתחושות שעלו בי לפני הלידה. אני טורחת לשבת ולכתוב אותן, כי אולי עוד נשים מרגישות כמוני וגם כי מרגיש לי חשוב לבטא את זה החוצה.

ההריון של נוגה היה עבורי מסע של הקשבה לגוף ולתחושות שעולות ממנו, מסע של תנועה יחד עם מה שהגוף מבטא. הרגשתי כמו קונכייה, הנמצאת בעולם של ביני לבין עצמי, רגישה למה שמתרחש בתוך הגוף. כחלק ממסע ההיריון הרגשי הזה, הרגשתי לקראת סופו שפחדים גדולים מתחילים להיות חלק נכבד בתוכי, ושאני צריכה שותפה למסע.

בחרתי בחברה שלי, שהיא דולה ואישה נדירה (רונית ויגודסקי), לפגישות מסודרות של הקשבה ומתן תשומת לב לצרכים ולפחדים שהיו בי בגישת B.O.T, מתוך אמונה שמתן תשומת לב להן, תוכל לעזור לי להתמודד. היה פחד וגם חוסר רצון 'להתעסק' עם הפחדים האלה, אבל גם היתה תחושה שלא יהיה לי טוב להגיע ללידה בלי להתייחס אליהם.

הבנתי שיש בי פחד ללדת בבית החולים

תשומת לב והקשבה לאחד הפחדים שהיו בי, הובילו להבנה שיש בי פחד ללדת בבית החולים. דיברור הפחד הוביל לכך שבית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה כמקום בו אני חסרת אונים מול צוות רפואי שנגדי, המחזיק באינטרסים שונים. אני דבר קטן וחסר כוח אל מול משהו גדול, לבן, קר ומנוכר, שנותן לי תחושה שהוא היודע ואני לא יודעת, שהוא נגדי ולא איתי, שהוא ייעשה בי מה שהוא רוצה ולא יהיו לי כוחות לעמוד מולו. הרגשתי שאצטרך להיות במצב של מלחמה וכוננות באחד הרגעים הקשים והפגיעים בחיי.

כעסתי על עצמי על הבחירה ללדת בבית החולים. אם אני מרגישה שבית החולים קר ומנוכר, אז למה ללדת בו? למה אין לי את האומץ ללדת בבית? למה אני לא סומכת על הגוף שיוביל את עצמו למקום טוב ובריא? למה אני לא מסכימה ללדת בבית, במקום הנוח והמוכר, עם נשים שאוכל לבחור ולהכיר מראש, עם שירותים ומקלחת שקרובים ונגישים לי, עם כדור פיזיו המנופח בגודל שלי, עם קירות שאני יודעת איך להישען עליהם בזמן צירים? למה אין לי את האומץ לזה? אלו קולות שהיו בי הלוך וחזור.

אני צריכה את אופציית האפידורל

דרך הקשבה לקולות האלה הגעתי לתובנה חדשה- שאני צריכה את אופציית האפידורל. הבנתי שיש בי חלק שרוצה ללדת בבית החולים, וההבנה הזו הובילה אותי להרים טלפון למיילדת בבית החולים שבו רציתי ללדת, שהיא שכנה של המשפחה. סיפרתי לה בכנות את כל מה שאני מרגישה. לא ממש ידעתי למה חשוב לי לדבר איתה, אבל ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות.

השיחה איתה הרגיעה אותי וגרמה לי להרגיש שהיא איתי. היא הציעה מיוזמתה לעלות לבית החולים כשאלד, אמרה שהצוות החדש בבית החולים הוא צעיר ואמפתי ומבין, ענתה לי על שאלות רבות שהיו לי, ונתנה לי להרגיש שהיא איתי ולא נגדי. הרגשתי שיש מישהי בתוך הגוש האחיד הזה שנקרא 'צוות רפואי בבית החולים', שאכפת לה ממני, ויכול להיות שהיא לא היחידה.

הרגשתי שחשוב לי לדעת שיש בבית החולים צוות שרוצה בעבורי חוויית לידה טובה, שחשוב לו איך שארגיש, שרוצה בטובתי. הרגשתי שעוזר לי לקבל בהבנה את זה שלפעמים הצוות הרפואי יוצר פרקטיקות שמרגישות פוגעניות, לא בגלל שהוא רוצה לשלוט בגופי, אלא  בגלל שהוא מרגיש אחראי לבריאות שלי ושל העוברית שלי, שהוא רוצה שנצא מהלידה בשלום. עזר לי לנסות ולהבין את הצד השני, שחווה אבידות של עוברים ולא מוכן שהאסון הזה יקרה במשמרת שלו.

במקום ניכור כלפי הצוות הרפואי, התחלתי להרגיש חמלה. חמלה כלפי תנאי העבודה שלהם, שלפעמים לא מאפשרים להם לראות את האישה שמאחורי החלוק, חמלה כלפי האסונות שהם פוגשים ביומיום, חמלה כלפי האחריות שהם מרגישים על הגוף שלנו, חמלה כלפי הרגש שלפעמים חסר.

לא רציתי ללכת ללידה מתוך תחושת מאבק בבית החולים

רגע לפני הלידה הרגשתי את המחירים של מאבקים חברתיים צודקים ואת העודף שלפעמים מצטבר ולא מתנקז. הרגשתי דרך הגוף איך המאבק החברתי החשוב, שאני לגמרי בעדו ותומכת בו, על זכות האישה על גופה גם בלידה, מחבל ביכולת שלי ללדת בשלווה.

זה הפחיד אותי. איך נשים יכולות להגיע לחדר הלידה בשלווה, בשקט ובשלום עם ליבן וגופן ולא דרוכות וקפוצות כאילו שהן יוצאת למלחמה? לא עשה לי טוב לדעת שאני הולכת ללידה כדי להיאבק על זכויותיי. זה עצר אותי, חנק אותי, זה גרם לי לא לרצות ללדת, והרי יש לי זכות ללדת בבית חולים.

לאחר שחוויתי דרך הגוף את הדריכות שהייתה בי לקראת הלידה אל מול הרצון הגופני להתערסל בידיים בוטחות ואוהבות, אני מבינה שיש גם מחירים נפשיים וגופניים לתקופת המעבר שאנחנו נמצאות בה, בו יש מאבק ומודעות על צידקת הדרך, אך בפועל הדברים מתקדמים לאט ולוקח זמן לשינוי. המודעות עולה, המציאות עוד לא השתנתה, ומה בינתיים? איך זה משפיע על המצב הרגשי של יולדות?

היה לי לשתף בזה, כי יש לי תחושה שאני לא היחידה שהרגישה או תרגיש ככה. חשוב לי לשתף בזה עכשיו, כשהזיכרון עדיין טרי, רגע לפני שיתעמעם ותחליף אותו הרוח הלוחמנית הרגילה. הייתי רוצה לשמוע איך אתן מרגישות או מבינות את הדברים וכיצד לדעתכן אפשר גם לבחור ללדת בבית חולים, גם להיות פעילה או בעלת מודעות לזכויות האישה בלידה וגם להגיע רגועה ושלווה ללידה.

מוזמנות להגיב כאן או לכתוב רשומות משלכן, שילחו אליי למייל medabrot.imahut@gmail.com

שלכן,

לימור, יוצרת האתר, מלווה רגשית נשים שחוות שינויים ומשברים בהריון ואחרי לידה.
052-2835020

אולי גם יעניין אותך:

מי גנב את הלידה שלי?/ ד"ר אומי לייסנר
על חופש הבחירה בלידה- האם את מממשת את זכות הבחירה שלך בלידה? / שירה דרוקר

גם את מוזמנת להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה