מחשבות על מהפכה

מאת : לימור לוי אוסמי

29 בנובמבר 2012 | 5 תגובות

אני לא יכולה עם הכעס הזה.. מצד אחד, אני רוצה את הכעס כדי לעשות מהפכה ומצד שני, אני רוצה את עצמי. ואני לא רק כעס.

מתוך קוראות לשינוי

 

(במקור מכתב זה נשלח במייל לנשים הרשומות לדיוור החודשי של האתר.

לכל המעוניינות להצטרף גם לדיוור החודשי (רק תכנים, בלי פירסומות ומכירות), תשלחו לי מייל medabrot.imahut@gmail.com  ואצרף אתכן)

 

"לא כתבתי לכן כמה זמן, אבל זה לא אומר שאני והאתר לא שוקקי חיים.

אתן יודעות, לפעמים יש את הזמנים הללו של שקט פנימי, כמו זמן הריון שהמון מתרחש בפנים ועדיין לא רואים כלום מבחוץ.

אני מסתובבת כבר כמה זמן עם מחשבות על מהפכה.

זה התחיל כשקיבלתי הזמנה ליום עיון בנושא דיכאון אחרי לידה, נושא שקרוב לליבי, ונורא נורא כעסתי. הוצאתי את הכעס כאן ולשמחתי הכעס הניב תגובות רבות.

ברשומה הזאת ביטאתי את הכעס שיש בי כלפי הגישה המסורתית לדיכאון אחרי לידה והצגתי את נקודת המבט שלי בנושא.

הכל יצא ממני 'בבום', ב'פיצוץ'  והרגשתי מעורערת, חשופה, פגועה והתהפכה לי הבטן. הרגשתי כמה הנושא חשוב לי והרגשתי כמה זו הנקודה הרגישה שלי.

למרות שניסיתי למנן את ההתייחסות שלי לתגובות שלא הפסיקו להגיע בהודעות אישיות ופומביות, הרגשתי מוצפת לגמרי.

שלושה ימים אחר כך הייתי חולה. חום גבוה 5 ימים. רועי נשאר בבית ולא יצא לעבוד כדי להישאר עם נוגה המתוקה…

התגובה להזמנה ליום עיון והתגובה הגופנית שלי לפירסום שלי גרמו לי למחשבות.

הבנתי שה'פיצוץ' הגיע כי שמרתי בבטן יותר מדיי זמן ושמתי את הנושא הזה בצד. לא כתבתי עליו כי לא ידעתי איך לכתוב, לא ידעתי מה לכתוב, לא ידעתי איך לבטא.

אתן יודעות, אולי גם לכן קורה שמשהו הוא כל כך חשוב לכן עד שאתן שמות את זה בצד כי זה מורכב מדיי להתעסק עם זה, כי יש פחד שאם נתעסק עם זה אז זה לא יהיה כמו שצריך. אז לא מתעסקים בכלל..

וזה מה שקרה. מרוב ששמתי את זה בצד, זה יצא מתוכי בפיצוץ שהידהד לגוף שלי בצורה חזקה וקשה מדי.

ואז היו ימים של שקט.

וכתבתי על משהו אחר בכלל, כביכול.

כתבתי על התחושות שהיו לי לפני הלידה, שלטעמי היו חלק מתוצאת לוואי של המאבק לזכויות למען שיפור תנאי הלידה בישראל, מאבק שאני שותפה לו.

הרגשתי שהכעס שיש במאבק ומבוטא כתחושות נגד המערכת הרפואית בבית החולים מקשות עליי לקבל ממנה שירות כשאני צריכה ברגע האמת, בלידה.

כתבתי גם על איך התמודדתי, תוך חמלה והבנה של הצד השני, חמלה כלפי הצוות הרפואי (תוכלנה לקרוא הכל כאן).

שיתוף של הרשומה הזאת ותגובות שקיבלתי (לא כולן באתר), גרמו לי לחשוב על הדרך שלי לפעול למען שינוי.

אמא שלי תמיד אמרה לי: "יש הרבה כוח בשקט שלך" ואולי זה נכון גם פה.

כל הזמן אני מתנהלת בתחושה שאני לא עושה מספיק, לא מתמסרת מספיק לרצון שלי לשנות והבנתי שאני לא רואה את עצמי נלחמת. לא רואה את עצמי נלחמת בממסד, לא רואה את עצמי כותבת רשומות תוקפניות וחוצבות להבות, והרגשתי שזה לא מספיק טוב. שהשינוי קורה לאט מדי. שלא מספיק נשים חשופות לתכנים.

מצד אחד, רצון להישאר אתר קטן ואינטימי ומצד שני רצון שחלק מהמסרים והרשומות יגיעו לכל אישה בישראל.. סותר קצת, לא ?

והנה, כשכתבתי רשומה כועסת היו לה באמת מאוד הדים ותגובות.

כעס הוא הדרך שאני מכירה לניהול מאבק. מלחמה היא הדרך שאני מכירה לניהול שינוי. ידענות היא הדרך שאני מכירה להציג עמדה.

ואף אחד מכל אלה היא לא באמת אני..

לאחר שכתבתי את הרשומה הכועסת על הדיכאון שאחרי הלידה, נלחצתי.

כתבתי לקולגה מתוקה ופמיניסטית שלי, שהיא גם אקטיביסטית וגם דולה וגם עובדת במגע ושאלתי אותה: איך אפשר לשלב בין השניים ? אני רוצה לחזור מחופשת הלידה לעבודה במגע, אבל אני לא יכולה עם הכעס הזה.. מצד אחד, אני רוצה את הכעס כדי לעשות מהפכה ומצד שני, אני רוצה את עצמי. ואני לא רק כעס. אני לא יכולה לגעת בנשים ולהעביר להן דרך המגע שקט וחיבור לגוף, כשאני בעצמי בתוך כעס. אני לא יכולה לנהל משפחה ולאהוב את זוגי וילדיי כשאני מלאה בכעס.

אז מה לעשות ? איך להתנהל ? איך אפשר לחתור למען שינוי מתוך המקום שלי האמיתי ?

חברה טובה אמרה לי שאני כבר עושה למען שינוי. אני יודעת, אבל מרגישה שרוצה לעשות יותר. מרגישה שהייתי רוצה להתמסר לזה ולעשות יותר. וכאן נכנסת השאלה הגדולה ביותר מבחינתי. מה הייתי רוצה לעשות ? מה החזון שלי ?

ביום שישי הייתי בכנס מרתק עם נשים מרתקות שדיברו על החזון הפמיניסטי שלהן. הן דיברו על הדרך, על החזון, על הקושי והאתגר.

וזה גורם לי לשאול באמת- מה החזון שלי ? מה הייתי רוצה שיקרה ?

עוד אין לי תשובות, אבל אני מסתובבת עם זה עכשיו. אשמח להארות כמובן.

 

בינתיים גם כתבתי על נושא כל כך שכיח בסביבתי, אבל לא מדובר כמעט בכלל- אלימות סמויה במשפחה. שמחתי שהרשומה הזאת נגעה, למרות הנושא ה'לא סקסי' והלא מדובר שלה.

פירסמתי ועידכנתי והוספתי תמונות למלאכיות שבינינו שמלוות נשים ב'לידה שקטה' (לידת עבור ללא רוח חיים), שזה הפרוייקט של שיר גלבוע.

שיתפתי על פרוייקט מאלף של אישה (אורלי פרוינד) שהשיגה מימון לקבוצה טיפולית לנשים שעברו אלימות מינית בילדותן באר שבע

והעלתי שיתופים מקסימים כרגיל:

תהני מהם, הם גדלים מהר– מיכל קייטניק

כל זה לא חשוב, כי אתה היפראקטיבי– אמא אנונימית

לבחור מהבטן- האם את מממשת את זכות הבחירה שלך בלידה ? שירה דרוקר

למה אני צריכה להעמיד פנים ? אמא אנונימית

 

אם הגעתן עד לכאן, אז אתן מהממות לגמרי,  וגם- אתן מוזמנות להמשיך ולשלוח אליי שיתופים אישיים שלכן, מחשבות, הגיגים, תחושות ורגשות באמהות. זה חלק מהדרך ליצירת שינוי 🙂

ואם עוד יש לכן כוח, משתפת כמה מאמרים וכתבות נחמדות שמצאתי בזמן האחרון, שאולי גם אתכן תעניינה:

*פרוייקט מעניין ויצירתי על סימני מתיחה

*כתבה על הבחירה שלא לרצות בילדים

*מאמר על דיכאון אחרי לידה אצל גברים

*פרוייקט חשוב מאוד על דירוג תנאי הלידה בבתי חולים, כדי שכולנו נוכל לבחור טוב יותר

 

*התארגנות חשובה וברוכה ליצירת שינוי חברתי כמו שאני אוהבת- שמים את המשפחה במרכז

 

תגיבו, תכתבו, אני מחכה לזה,

שלכן,

לימור

medabrot.imahut@gmail.com  "

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “מחשבות על מהפכה”

  1. הריונית הגיב:

    אני רוצה להתייחס למה שכתבת כאן ובמיוחד לקטע "אתן יודעות, אולי גם לכן קורה שמשהו הוא כל כך חשוב לכן עד שאתן שמות את זה בצד כי זה מורכב מדיי להתעסק עם זה, כי יש פחד שאם נתעסק עם זה אז זה לא יהיה כמו שצריך. אז לא מתעסקים בכלל.."
    זה מאד נגע בי, נוצרו כלכך הרבה תיוגים והפרדות בעולם החיצוני שמקרין לעולם הפנימי שיש אזורים שהם 'לא בטוחים' או 'לא בסדר להרגיש אותם', וזה גורם להרגשה מסויימת שמנטרלת את החופש. החופש להרגיש, לבטא, להיות, להיראות. אימא אנונימית כתבה על זה גם בפוסט של למה אני צריכה להעמיד פנים. ואני כלכך מזדהה. למה? למה אי אפשר פשוט להיות מה שאנחנו עם מה שעולה ומה שמגיע? למה צריך לתייג את זה כטוב או רע? נורמלי לא נורמלי? נכון לא נכון? למה? זה מכעיס אותי ומעציב אותי יחדיו. למה אנחנו לא יכולות לסמוך, שאם משהו עולה מתוכנו, זה כי הוא צריך לעלות ולצאת החוצה, ולקבל ביטוי. ואין משהו שיכול לעלות מאיתנו שהוא פסול. לפעמים צריך יותר תמיכה, לפעמים צריך מגע, אפשר לגשת לכל מה שעולה בדרך אחרת, אבל למה לא קודם כל לאפשר למה שרוצה לצאת החוצה לצאת מבלי לשפוט ולתייג אותו מייד ? והרי איך אפשר בכלל לתייג תחושות ורגשות כאלו? איך יודעים שכל מה שהאחת חווה, כך גם האחרת? רק התיוג עצמו הופך את ההתייחסות לאדם ותחושות שלו לדבר כלכך לא אישי ואנושי.
    אני מרגישה הרבה דברים בטוחים שאני לא תמיד נותנת להם לצאת החוצה, מהפחד של מה יגידו ואיך זה ייראה ואיך זה יישמע. מהפחד של 'איך יקטלגו אותי', כשבעצם, כשיש מקום שעוטף ולא מבקר ולא שופט ובאמת אוהב ומקבל – הרבה מהדברים מתמוססים, או שהם יוצאים, מתבטאים ואז מתמוססים.
    אני בהריון שבוע 32, ויש פעמים שאני מאד מחוברת פנימה, לעצמי, למקום שהוא נטול הגדרות ותבניות, ואני פשוט מרגישה את מה שיש, בלי שמות ובלי תוויות. ויש פעמים שמשהו (יש טריגרים שונים) באים וזורקים אותי החוצה מהמרחב הפנימי, וגורמים לי לחשוב כל מיני דברים, מחשבות של ביקורת עצמית – אולי אני לא בסדר? אולי זה לא טוב? אולי זה לא נכון? וזה יוצר פירוד. בין מה למה? בעיקר ביני לביני. בין המקור שיש בתוכי שמקבל ואוהב ומחבק ומקשיב, לבין החלק שעומד עכשיו למשפט, שאולי לא עומד בכל הציפיות.
    זה קשה, מעציב ומעייף תחושת הפירוד הזאת. כשיש חיבור פנימי, זה הרבה יותר נעים, זה מרגיש כמו משהו שמאוחד, בטוב וברע, לא משנה מה אני עוברת באותו הרגע, אני יודעת שאני איתי. הלוואי שהחברה הייתה יותר ויותר עוזרת ליצור את המיכל הזה, הרחם הנכון, שעוטף את כולנו בטוב וברע. הלוואי שהיינו מזינים אחד את השני וחותרים למגע לעומת הקטלוגים ותחושת הניכור.
    בעזרת השם. אמן כן יהי רצון.

  2. הריונית הגיב:

    – ובנימה יותר אישית —
    אני מאד פוחדת לחוות את ההגדרה הזאת של "דיכאון לאחר לידה". האם יש דרכים שאת מכירה שמסייעות למנוע את זה? או שזה יותר עניין של לקבל את התחושות, כמו שגם אני כתבתי?

    • אוסי הגיב:

      היי הריונית,

      תבדקי עם עצמך מדוע מעסיק אותך עכשיו ההגדרה "דיכאון אחרי לידה", כאשר את במהלך ההריון.
      בכאחת שהוגדרה עם דיכאון אחרי לידה. אני מרגישה שזה ממש הקל עלי ולא הקשה עלי. הקושי היה להיות במחבוא, למה אני מרגישה מה שאני מרגישה. ההגדרה הוציאה אותי החוצה עם גאוה שאני אכן אמא טובה עם רגשות מאוד טבעיים ושהרבה נשים חוותות אותן.
      חשוב ליצור לאחר הלידה סביבה תומכת, מישהו שיעזור לך לישון, לאכול ולקחת אויר מדי פעם. אם יהיו לך את הדברים האלו זה יעזור מאוד הגם שייתכן ותחווי תחושות שלא נעימות לך אך הן טבעיות זה חשוב לזכור. ויש כל מיני דרכים לטפל ברגש הזה וכל אחת יכולה לבחור לה את דרך הטיפול המתאימה לה ביותר במידה והיא זקוקה לעזרה חיצונית.

  3. יפעת הגיב:

    "אני לא יכולה עם הכעס הזה.. מצד אחד, אני רוצה את הכעס כדי לעשות מהפכה ומצד שני, אני רוצה את עצמי. ואני לא רק כעס".
    לימור מזדהה איתך מאוד, עם כל מה שכתבת. עם הקושי להכיל את הכל אני מוצפת, עם הצורך להגיב – ואולי זה לא יהיה מספיק טוב אני לא אצליח להעביר את המסר, וכשאני מגיבה זה משפיע עלי גופנית.וכמוך לפעמים נמנעת וגועשת מבפנים. הכעס משתלט עלי ואינני מצליחה למצוא לו פורקן. ואני מפחדת מתגובות של אנשים.ואני כבר לא משתלטת על עצמי כלומר לא מאוזנת כלומר מבולבלת, מנסה לחזור לגבולות הנוחים לי של פנימיותי ושל החיצוני לי ולפעמים מתקשה.
    מבינה אותך מאוד.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה" – דיכאון אחרי לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בנובמבר 20102 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כמקשיבים לאמהות, מרגישים שהן כמו לכודות בין שני הקולות המנוגדים הללו שבתוך ראשן. החלק האחד של הקולות, מייצג את ציפיות האמהות מעצמן והאינטרפרטציה האישית שלהן לנורמות ולערכים תרבותיים הקיימים בחברה סביב האמהוּת. החלק השני של הקולות נדמה שמשקף לאמהות את הניסיון היומיומי האקטואלי, הקונקרטי, המתרחש במציאות הנסיבתית והאישית שלהן שהן נמצאות בה

לישון כדי לחיות

מאת : לימור לוי אוסמי

21 בנובמבר 20108 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, רוצות לישון!

שינה, שינה, שינה, כמה שהיא חסרה.

יכולנו לכתוב עליה שירי רומנסות מריירים,

יכולנו לערוג לה כמו מאהב לטיני באיטליה,

כמה שהיא חסרה וכמה שאנחנו מפנטזות עליה,

כמה שהיא בלתי מושגת וחמקמקה.

ילד שלי, בוא אליי הביתה

מאת : אפרת

19 באוקטובר 2012תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כשעצוב לי וקשה, כשרע לי על הלב ואני לא מצליחה לראות את ההתקדמות אלא רק את הקשיים, אני פותחת את מה שכתבתי כאן באתר וקוראת את התגובות שלכן נשים יקרות.

הבן שלי עדיין לא חזר הביתה אבל הוא כבר לא מונשם, הוא ער, בוכה ועוד בוכה בגלל כאבים בטן עזים (כך לפחות כך אומרים הרופאים אבל רק לאל הפתרונים).

עברו חודשיים מאז שילדתי אני יודעת שקרה לנו נס מאוד גדול – הוא הורד ממכונת ההנשמה והוא כמו ילד רגיל עכשיו רק עם חמצן באף ומערכת עיכול לא בריאה עדיין.

הוא לא ילד רגיל, את זה אני יודעת. הוא מחובר למכשירי ניטור, ניזון דרך זונדה ומקבל חמצן בכמויות שאני מקווה שלא יזיקו לו בהמשך למרות שאין שום ברירה אחרת.