אמהוּת,  תחושות כלפי הילדים

ביום שבו נולדת

 

הרגשתי את ידך הקטנה בתוך ידי. ולרגע העולם השתתק.

נסערת אחרי שעות של כאב, מאמץ.  מבול של רגשות סותרים, פחד, התרגשות,  בלבול, חוסר אונים, ציפייה, דאגה כולם מתערבבים. מוכרים, אך בעצם חדשים. מלווים אותי ומציפים אותי במהלך הלידה שלך.

וכשהניחו אותך עליי, ופתחת עיניך בפעם הראשונה לראות אותי, דמעות של אושר שאין כמותו החלו לזרום בי. ובהחזיקי אותך- העולם סביב כולו נדם. היינו לרגע רק אתה ואני.

ובאותו הרגע הבטחתי לך, יקר שלי, את אהבתי לנצח. הבטחתי לשמור עליך מכל משמר. להגן עליך, להעניק לך את כל מה שאי פעם תזדקק לו, שלא יחסר לך דבר, שלא תיפגע, ללמד אותך את הטוב שבעולם, את החיבוק, את האהבה.

אבל יקר שלי, סלח לי. כנראה איפשהוא טעיתי בדרך. חטאתי לך. ולהבטחה שלי.

פגעתי בך. רציתי ללמד אותך על אהבה- בלי לדעת שלאהבה יש הרבה צורות. רציתי לשמור עליך שלא תיפגע- בלי לדעת שאני זו שיכולה לפגוע בך הכי הרבה.

עם השנים נפערה תהום בינינו. תהום שלא ראיתי או לא רציתי לראות עד בעצם אותו יום משפחה בביה"ס. שבו כל הילדים רצו להורים לחיבוק, ואתה- לא הסכמת. הייתי האמא היחידה שעמדה מיותמת ללא חיבוק מהילד שהיא כל כך אוהבת ולא מבינה למה.

גדלת להיות ילד מקסים חכם ורגיש, שיודע לעמוד על שלך, ולהתעקש על דרכך. וזו כנראה היתה המתנה הגדולה שלך אליי. מתנה שהבנתי רק מהמסע שעברתי. לא איפשרת לי להפוך אותך למי שאני רציתי. למי שאני כיוונתי אותך. התעקשת לעשות את הטעויות שהזהרתי אותך מפניהן ולא עמדת בציפיות שלי בכוונה. היום אני כל כך גאה ומעריצה את האומץ שלך לשמור על ה"אני" שלך בכל כך הרבה הזדמנויות מולי. רציתי להפוך אותך בעצם להיות דומה לי. ממשיכה את השרשרת המשפחתית של לרצות, ולוותר, ולהיגרר לציפיות ולחלומות של אחרים ולאבד את מי שאתה.

ואתה לא ויתרת. והיית חזק. הרבה יותר ממה שאני הייתי. וידעת לפגוע בי במקום הכי כואב שלי כדי שסוף סוף אראה מול העיניים שאני מאבדת אותך. כי רק כשנפגעים ככה מתחילים לזוז ולטפל. ובזה נתת לי את המתנה הגדולה ביותר- בזכותך חזרתי להבין מי אני באמת- כדי שאאפשר לך להיות מי שאתה. ולגלות בעצם איזה ילד מדהים אתה. שונה ממני, וגם דומה לי בדיוק  במקומות מסוימים. מקומות שאני לא קיבלתי בעצמי וכל כך כעסתי עליך כשזיהיתי אותם אצלך. תודה ילד יקר שלי שאתה מלמד אותי, מאתגר אותי, מרגש אותי ולא מוותר עליי.

ואני מצידי מבטיחה לך רק זאת- לאהוב אותך בכל ליבי ולהשתדל כמה שאוכל- כי זה עדיין קשה ואני עדיין לומדת- לקבל אותך בדיוק בדיוק כמו שאתה. וגם את עצמי.

ביום המשפחה בשנה שאחרי- הרגשתי את ידיך סביב כתפיי ולרגע שוב העולם השתתק. דמעות הציפו את עיניי כשהיית הילד הראשון שרץ לחבק אותי מבין כל הילדים.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

אמא בת שמונה/ לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים לקראת ובתהליך ההורות

לא התאהבתי בה | אחרי לידה / רויטל

אהבה ועוד / ניצן רדזינר

כמה אהבה/ אפרת נאור

One Comment

  • Avatar

    ד.ד.

    וגם עצוב. להשלים עם הידיעה, שלא משנה מה נעשה, תמיד נטעה, ונתקן, ונטעה ונתקן. כי למרות שהבטחנו לעצמנו שלא נעשה את הטעויות של הורינו, למרות שדימיינו שנהיה הורים מושלמים, אנחנו כל כך לא. אבל זאת אהבה אמיתית. להבין שטעינו ולנסות לתקן, למרות שזה קשה כל כך, למען הילדים שלנו. לשנות את עצמנו, וללדת את עצמנו מחדש, בשבילם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ