הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשליה"

מאת :

13 בינואר 2013 | 2 תגובות

אמא המומה, אמא חדשה, תינוקת ראשונה, וכבר צריכה לחתום על מסמכי בדיקות, ניתוח והחלמה..

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

 

כל כך חיכיתי לו, שנים שאני מדמיינת איך זה יראה, איך זה ירגיש. שנים חיכיתי להריון הזה, מגיל 16 בערך, כשקעקעתי על עצמי מלאכית בהריון. הריון היה נראה לי כמו שיא הנשיות, שיא הפריון, שיא היופי, הייתי מסתכלת בכמיהה על נשים בהריון, עוד בתור ילדה, ושואלת את אמא: "מתי תורי"?

ההריון הגיע דיי בקלות, אך כמו שהפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשליה" לא איחרה להגיע. מלכתחילה ההריון לווה בבחילות והקאות, סחרחורות, הרגשה כללית רעה, שמירת הריון ולידה טבעית, שלא מבחירה.

יש לי גוף כזה, מוזר. לא נותן שיעזרו לו, נלחם לבד. האפידורל וחומרי הרגעה לא משפיעים עליו, פעמיים מחט ענקית בגב ואין כלום ,לא נרדם…

הרגשתי הכל, כאב לי, והייתי צריכה לשכב כי הייתי ברגעי סיכון, ככה שלא ממש יכולתי לעשות את אותם פוזות מקלות כאב שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה.. כשהתינוקת היפה שלי יצאה לעולם היא היתה גדולה ונראתה בריאה וחזקה, אך לאחר כמה רגעים הבנתי שיש בעיה. רופאה עם קלסר הגיע אליי לחדר  ולא התינוקת שלי, שכל כך רציתי לחבק, להניק…

הרופאה סיפרה שלתינוקת יש בעיה במעיים והיא חייבת לעבור מספר בדיקות (נוראיות). בכיסא גלגלים, כאובה והמומה, ליוויתי את התינוקת שלי לבדיקות חודרניות וקשות. עדיין לא מכירה אותך, ילדה שלי ,עדיין אמא לא חיבקה ועטפה והנה את לבד שם שוכבת בשולחן הקר, לניתוח חירום במעיים…

אמא המומה, אמא חדשה, תינוקת ראשונה, עדיין לא ממש מבינה את רצף האירועים מאתמול בערב, כשהתחילו צירים, וכבר צריכה לחתום על מסמכי בדיקות ,ניתוח והחלמה.. שבועיים בטיפול נמרץ בפגייה הקרה, עם כל התינוקות הקטנטנים שם. שבועיים שאני סובלת מכאבי הלידה, חתכים, כאבי הנקה ושאיבה, וחוזרת הביתה בעצם לבד. שבועיים שמברכים אותי ב"מזל טוב" השכנים ואני , באמת לא מרגישה עדיין שילדתי.. איפה התינוקת שלי? שוכבת שם לבד ובוכה, במיטה קרה עם עוד הרבה תינוקות בודדים…

כל לילה במשך השבועיים האלה התקשרתי עשרות פעמים לפגייה, כעסתי!!בכיתי !צרחתי !למה לקחו לי אותה ?! ישבתי שם לילות לידה , וחיכיתי לדקה שיתנו לי להניק אותה, לחבק ולעטוף…שבועיים אסור היה לה לאכול, והיא הקטנה היתה גיבורה ויפה מאד!! הימים עברו ולא נשמתי נשימה אחת אמיתית.

שאבתי חלב לביתי, וכל כך רציתי לתת לה מה שכל כך טבעי לאמא לתת לאכול…

התינוקת שלי ,שמה ליאור, עברה את זה בגבורה, היא בריאה, והיום היא בת שנה ותשעה חודשים, ילדה חכמה, תכולת עיניים ושמחה ומצחיקה, ממלאה אותי באהבה ונתינה שרק יכולתי לחלום …

אני,מיותר לציין, עברתי טיפול פסיכולוגי מקיף של שנה כדי לנסות להבין מה קרה שם באמת….

היום נשארתי רק להודות לאל על מה שנתן לי ושהציל את הילדה שלי !

ולהודות לו על שאני מסוגלת לכתוב את כל זה ולשתף אתכן,

באהבה, ענת

 

 

עוד אמהות כותבות:

המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו / אמא אחרי לידה

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

למה לא אמרו לי?! / אילת גורליצקי

עשרה חודשים בלי שינה- זאת הישרדות! / הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשליה"”

  1. ותרשי לי להוסיף. לא רק הקטנה שלך עברה את זה בגבורה, גם את !

  2. פלונית הגיב:

    הכל בגלל ההפרדה בין התינוקות לנשים, מה יותר נורמלי לאישה אחרי לידה מלהיות ליד התינוק שלה?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך קיבל אמא כמוני…

מאת : הכי אמיתית

5 ביוני 201120 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

ילד שלי….
אני רוצה לבקש ממך סליחה.
אני רוצה לצרוח שאני מצטערת!!!!
אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך, יפה כמוך, רגיש כמוך, עדין כמוך, קיבל אמא כמוני…

אמא שלא אוהבת את הילדים שלה?

מאת : לימור לוי אוסמי

22 במרץ 201328 תגובות

מתוך לכל אמא, מקצועניות מדברות, תחושות כלפי הילדים

כל כך הייתי רוצה לכתוב כמו אנתרופולוגית או היסטוריונית או סוציולוגית המסתכלת מהצד על התופעה המודרנית הזאת, שבה לחוסר אהבה לילדים אין מקום, אבל לצערי אני לא. אני לא אנתרופולוגית, לא היסטוריונית לא חוקרת אובייקטיבית (יש בכלל דבר כזה ?). אני אמא. אמא שנמצאת 7 חודשים אחרי לידה, אמא שעייפה מוות לפעמים, שנופלת לפעמים, ששורדת לפעמים, שמתה להתרחק מהבית לפעמים, שאוהבת. לא לפעמים.

לידת בית: מי תהיה מיילדת הבית שלי ?

מאת : שירה דרוקר

17 במרץ 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הצעד הזה, של להרים את הטלפון ולהתקשר למיילדות בית שעובדות באזור בו אני גרה, כביכול כל כך פשוט, אבל לקח לי זמן לעשות אותו. הרגשתי שזה הצעד שאין ממנו דרך חזרה, ושברגע שאני מרימה את הטלפון וקובעת פגישה, זה סופי.

לא יודעת אם להגיד שהתלבטתי בשלב הזה. ידעתי שאני רוצה ללדת בבית עוד מההתחלה… אבל פתאום זה הפך לממשי.