חודש 9, חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי, כדי להצליח לחלץ מתוכי את המצוקה שאני קוברת בתוך הגוף שלי כמה חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.

לפני שגיליתי שהריתי, נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק מהמחשבה שהנה, עוד פעם אצטרך 'לעבור את זה', לעבור שוב את הלידה. ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים, אבל היה בסדר.

ואז הגיעה הלידה – היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים, מים, מים. כמה אני אוהבת מים, רגועים ונעימים, חמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.

חלמתי ללדת במים, יחד עם דולפינים

כמו בסרט תעודה שראיתי במהלך ההריון, חלמתי ללדת עם דולפינים, או ללדת כמו מלכה בג'קוזי חמים עם דולה רכה ואמהית שעוטפת אותי ומקלה עליי באמפטיה ובאהבה ללא תנאי. חלמתי על דולה, שתהיה רק שלי לשעות של הלידה, שבהן אני מאפשרת לגוף שלי ללדת בדרכו.

אני לא בטוחה שלא מימשתי את הרצון הזה בגלל שהגענו למסקנה שאין לנו תקציב לזה, או בעיקר בגלל מחשבה או אמונה שהגבילה אותי, מתוך חוסר אמונה או מתוך פחדים עמוקים להגשים את החלום שלי.

כעת- יש שוב בתוכי חיים חדשים, חודש 9, יש עובר מתוק שאני מרגישה אותו. הוא נע וזע וחי ופועם בתוכי. הוא חלק ממני, ועוד מעט הוא ייוולד לאוויר העולם ובחוויה האישית שלי, לפחות לשנה או שנתיים או אפילו שלוש – לא יהיו לי ממש חיים משלי. זה לא בהכרח נכון, אבל זו התחושה שמקננת בי.

חודש 9 – האם לקחת דולה? זה לא סתם לזרוק את הכסף לפח?

כשזה מגיע להחלטה של איך אני רוצה לבלות את השבועות האחרונים של חודש 9, ואיך אני בוחרת ורוצה ללדת – גם שם אני הולכת לאיבוד. הייתי החלטית לרגע אחד והבנתי שלמרות המצב הכלכלי הבלתי אפשרי שלנו, אני חייבת דולה. בהתחלה חשבתי על אחת מתחילה ואז הבנתי שאם כבר, אז כבר – כדאי לקחת דולה מנוסה ומקצועית, שאני באמת יכולה לסמוך עליה.

פתאום אני חרדה לשחרר את הכסף הזה, ולעשות בחירה, ולקחת עליה אחריות – שאולי גם הפעם, כמו בלידה הראשונה, ארצה נורא ללדת טבעי ובסוף זה יגמר בלידה קשה וארוכה ומתישה ובניתוח חירום קיסרי. והכסף על הדולה סתם יילך לפח.

אני כל הזמן חשה שאולי אם אני מרגישה כל-כך אבודה ואומללה, אולי אני מביאה לעולם עוד נשמה אבודה, שגם היא תלך לאיבוד במסדרונות החשוכים של החיים, שאני לא מצליחה לשלוט בהם ולנתב אותם לאן שאני רוצה.

אני כל הזמן פוחדת מהלידה

חודש 9 עכשיו, אני מלאה בכל-כך הרבה כעסים ופחדים. פוחדת מזה שהגבולות יתערערו, כי בלידה הולכים לפלוש לתוכי, להתערב לי, להחליט בשבילי.

לא משנה כמה אחלום וארצה – אף אחד לא באמת יכול להבטיח לי שהלידה השנייה תהיה חוויה מתקנת ללידה הראשונה, שבבשרי ובנפשי הותירה צלקות שלמרות נסיונות רבים, הן לא באמת נרפאו.

הגוף שלי מסמן שהוא עצוב, כואב ועייף. הנפש שלי מרגישה אבודה ומיוסרת, עד שבא לי לברוח לאנשהו. אני בוררת לי חדרים של פנטזיות, שמפייסות את האובדן והכאב מדי פעם באיזו דמות אישה חמימה וטובה שמתמסרת אלי ומעניקה לי את כל מה שחסר לי ושאי פעם ייחלתי לקבל.

פתאום, מתוך כל האנדרלמוסיה שכתבתי עד כה, פתאום עולה זעקה ממעמקים: א מ א! אני תוחבת את האצבעות הנואשות שלי בסדינים ובכרית ומנסה לדלות אותה מאיזשהו מקום שבו היא ודאי הייתה צריכה להיות למעני. עכשיו. נטו. רק בשבילי.

אני רוצה אמא, ולא את זו שגדלתי איתה ומתה

אני רוצה אמא. וזו לא האמא שגדלתי איתה ומתה. זו איזו הבטחה שמעולם לא קיימו עבורי בחווייתי.

אמא. דמות שהייתה אמורה כביכול להיות שם בשבילי – תמיד. מישהי מחבקת, אוהבת, מרגיעה, מפייסת וחומלת. מישהי שנמצאת שם. זה בכלל לא משנה שיש לי בנזוג, שהוא מאד רך וטוב ואמהי. הוא לא היא. לא אישה. הוא לא אמא. אני רוצה אותה, ואין לי. זה מרגיש כמו איזה מכתש רגשי, איזה פצע שנפער, ואין לו באמת ריפוי. הוא פשוט שם. כל הזמן – מתנגן.

אין לי באמת זמן לחלום. עוד מעט ייוולד לי תינוק וזו אני שאצטרך להיות ההבטחה הזאת למענו. זו אני שאצטרך להכין את הכל חומרית ולהיות שם למענו, גופנית ורגשית. זה בכלל לא יעניין אותו אם הגוף-נפש שלי פצוע או פצועה, ואם או לא הייתה לי פעם אמא ואיך ומתי היא מתה ונעלמה לחלוטין מחיי.

הוא יזדקק לי בכל רמ"ח אבריו ואני אהיה חייבת להיות שם בשבילו. איך הגעתי לזה? מה פתאום בחרתי בכלל להיות בעמדה כזאת? לקחת על עצמי תפקיד כל-כך אחראי והרה חשיבות וגורל למען נשמה אחרת שקורמת עור וגידים וחיים בתוכי?

בחלומות שלי, התינוק הוא החוויה המתקנת שלי

בחלומות שלי אני מתמודדת נפלא עם לידה טבעית, גם אם היא מתרחשת בבית יולדות. בן הזוג שלי תומך בי, ויש לי דולה רכה שמאפשרת לגוף שלי ללדת כרצונו. התינוק שלי בוקע מתוכי, לצד הכאב והפחדים והקונפליקטים השונים, ופתאום כל הפחדים מתגמדים ונעלמים.

מניחים אותי עליי, הוא קטן ומתוק וחסר-אונים, ואין דבר שאני מייחלת בעולם יותר מלהיות האמא שלו. התינוק שלי מעניק לי לידה מופלאה ואני מודה לו ומברכת אותו על זה. הוא יונק בקלות, אני מיניקה בקלות. נוצרת לי חוויה מתקנת, אור בקצה המנהרה החשוכה, שמעולם לא הצלחתי עד הסוף לפענח במבוך חיי.

אנחנו כמו תמונה אימפרסיוניסטית צבעונית ויפהפייה, שעשירים נהנים לתלות בחדר האורחים שלהם. אמא והתינוק שלה, רגע של הארה והתגלות. חיבור שמימי עלי אדמות. זאת התמונה שלאורה אני מבקשת להמשיך ולחיות. על אף, ולמרות הכל.

כתבה: אמא לעצמי

***

אולי יעניין אותך לקרוא:

עוגת השוקולד הראשונה שלי כאמא / אמא
אמא יקרה לי / אמא לעצמי
האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה/ אמא ויהי מה

את מוזמנת גם לפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה: