סתם יום של חול

מאת : חני סער

13 בפברואר 2013 | 5 תגובות

אסור לה לבכות, היא צריכה להיות מאושרת

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

היא התבוננה במחוג השניות שבשעון הקוקייה הישן שקיבלה מסבתה וחשבה לעצמה:"יש לי עוד שלושים ושש דקות". בנה התינוק נרדם לפני דקות אחדות, ואינו ישן מאז היוולדו יותר מארבעים דקות ברצף. שקט מתוח ליטף את גופה כמו מתוך שיתוק, בעודה יושבת על ספתה הישנה בסלון, צופה בנדנדה שתלה בעלה רק לפני שבוע בחצר ביתם ובוהה. לא מסוגלת להביא את עצמה לעשות דבר בזמן שנותר, למרות שיש לה המון מה לעשות. ממשיכה להתבונן על המחוגים זזים לעבר הגיליוטינה- השעה עשר ועשרים.

בעלה מפר את השקט בהודעת טקסט לקונית: "אז מה שלומכם היום?". היא מדמיינת את המנגינה העליזה שבעטייה נכתבה ההודעה וחשה את דמה מתלהט. כל השתדלות כזו מצידו נראית מעושה ורק מרגיזה אותה יותר. בכל בוקר, כשהוא יוצא אל העולם החיצון והיא נשארת בקלחת ה"חופשה", היא מסבירה לדניאל הקטן שאבא הלך לעבודה, ומרגישה בעצמה כמו ילדונת שהושארה לבד בבית. "בסדר, הוא ישן.", היא עונה ומציצה שוב בשעון. עשר ועשרה.

לפתע נזכרת שלא אכלה היום כלום. היא הולכת לעבר המקרר, מחממת לה מרק ירקות, מעשה ידי אמה, ונזכרת בשיחה שניהלו לפני שלושה ימים, כשביקרה אותה. היא הגיעה כרוח סערה ובידה שקיות מלאות מצרכים, ומיד החלה להעמיד סירי מרק וקציצות לאם המניקה, "כדי שלא יחסר לך ברזל". תוך כדי בישול, גם הספיקה להוציא מהמדיח, לקפל כביסה ולהפעיל מכונה חדשה. מתוך המטלות הרבות, שאלה בחטף: "אז ספרי משהו, מה נשמע?". היא חשה את גולת המועקה עולה אט אט במעלה הגרון, מאיימת לפרוץ החוצה ולהרוס. אסור לה לבכות, היא צריכה להיות מאושרת, ואמה לא תהיה מסוגלת להתמודד עם הבכי בכל מקרה. "בסדר, הוא ישן יותר טוב הלילה." הגולה חזרה למקומה הטבעי במורד הגרון. הקלה.

 

כשהייתה בת שבע, בבוקר חורפי אחד, אמה הבטיחה לה שתגיע לאסוף אותה מבית הספר בשעה אחת. בחוץ היה גשם שוטף, ובשעה חמישה לאחת בדיוק התחילה לצעוד לכיוון השער. הגשם שטף את גופה השברירי, אך אותה זה לא הטריד. אמא תגיע עוד שלוש דקות, היא ביקשה שאחכה ליד השער. מגיעה השעה אחת, ואחת וחמישה, והיא נשארת לעמוד ליד השער. שומר בית-הספר מציע להתקשר הביתה בכדי לבדוק שאמה לא שכחה להגיע, והיא עונה לו שאמא לא שוכחת אף פעם. באחת ועשרה, היא מתחילה לנוע בתזזיתיות, והדמעות זולגות מעצמן. היא פוחדת שקרה משהו נורא, שאמא לא תגיע. אז ללכת הביתה לבד? זה לא רחוק, אבל מה אם אמא בדיוק תגיע ולא תמצא אותה? ואז היא הגיעה עם הסוסיתא התכולה, פתחה במהרה את המטריה האדומה הגדולה, רצה לעבר השער ואמרה תוך כדי התנשפות: "היו פקקים נוראיים. למה את בוכה? הרי ידעת שאגיע לאסוף אותך. בואי נשטוף פנים ונלך לאכול. את בטח רעבה."

 

עשר ועשרים. הוא לא מתעורר. למה הוא לא מתעורר? אולי כדאי לבדוק אם הוא נושם? בעצם, למה שלא ינשום? ולמה להעיר אותו? אולי סוף סוף הגיעה העת שייחלה לה כל כך והוא ישן קצת יותר?

היא מחליטה ללכת להציץ. הוא מזיז את רגליו וידיו בשחיית חזה לא סימטרית. היא מרימה אותו ורואה שהוא עדיין ישן, מניחה אותו בזהירות ופוסעת חרש חרש לעבר הדלת כדי לא להפריע לו.

 

מגיעה שוב למטבח כדי לסיים את המרק שחיממה, ומצליחה. מופתעת מארבעים הדקות הנוספות שזכתה להן, הולכת לחדר השינה ופותחת את ארון הבגדים. הטרנינג הדהוי והמוכתם מפליטות חלב ושאריות מזון שנאכל בעמידה חייב לפנות את מקומו לבגדים אמיתיים ונקיים. היא אמנם עדיין לא חזרה לחלוטין לגזרתה מלפני ההריון, אך יש כמה בגדים שתוכל להיכנס אליהם. היא בוחרת מכנסי ג'ינס וחולצה סגולה דקה, ומחליטה להתרענן במקלחת. אם כבר אז כבר, לנצל את הזמן עד הסוף. היא מתפשטת במהירות ונכנסת תחת זרם המים החמים. תמיד אהבה להתקלח במים חמים מדיי, כאלה שיכולים בקלות לגרום כוויה לאנשים אחרים. מזמן לא יצא לה להתקלח ככה, באמצע היום, כשבעלה לא בבית. היא נותנת למים ללטף את גופה וחופפת ברוך את שערה ההופך מדי יום לדליל יותר. יש לה סדר קבוע במקלחת. השמפו תמיד ראשון, שוטף לו מקודקוד ועד כף רגל את תלאות היום. עשר דקות של עונג ובהירות מחשבה. לפתע היא שומעת בכי של תינוק. כשגופה מכוסה בשמפו, היא עוצרת את זרם המים כדי שתוכל לשמוע טוב יותר. דממה. היא פותחת את הברז ושוטפת את שאריות השמפו משערה וגופה, כשהיא שומעת שוב את אותו הבכי. שוב עצירה של זרם המים, הפעם ארוכה יותר. דממה מקפיאה. היא מחליטה לצאת ולבדוק. יוצאת עטופה במגבת אל חדרו ורואה שהוא עדיין ישן. היא לא יודעת אם עליה לשמוח על כך שלא היה זה דניאל שבכה, או להיות מאוכזבת מכך שקולות הבכי ששמעה הפריעו לנחת המקלחת.

הוא לא מתעורר. אולי זכתה לעוד ארבעים דקות? ואולי יתעורר בעוד דקתיים? היא מניחה עליו בעדינות יד כבדה כדי לבדוק. הוא מזיז את ראשו אל הצד השני וממשיך לישון. לפחות היא יודעת שהוא בסדר.

היא הולכת אל חדר השינה ולובשת את הטרנינג שהיה מוטל עליה. אולי תחטוף תנומה קלה. היא לא יכולה לספור את כמות הפעמים שהציעו לה לישון כשהוא ישן. אולי עכשיו, כשהוא בן חודשיים, היא תוכל ליישם. היא נכנסת למיטה, מתכסה בפוך ונבלעת בריח מרכך הכביסה הנעים.

 

 

עוד אמהות כותבות:

שמונה ימים אחרי לידה / ענת

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

למה אני צריכה להעמיד פנים? / אמא אנונימית

מחשבות שבת בבוקר / אמא

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

5 תגובות ל- “סתם יום של חול”

  1. ורד רייקין הגיב:

    את כותבת מהקרביים של כולנו!
    לא קלה היא דרכנו,אבל כל הכבוד!!
    מקלחת עם "קולות רקע" דימיוניים- מי לא חוותה את זה??? מדהים!!

  2. נעה שפר הגיב:

    כתבת מקסים!
    מרגישה כאילו כתבת אותי לפני שנה- בתחושות וגם בשנת ה-40 דק'…

  3. אוסי הגיב:

    נשיקה ענקית על כתיבה כל כך אותנטית!

  4. ליאת הגיב:

    הילד הראשון שלי לא ישן 40 דקות רצוף , אולי 5 או 10 כי היתה לו בעיה רפואית קלה, הייתי אחרי קיסרי שנעשה לא כמו שצריך ללא עזרה . כמה ימים אחרי הלידה הבאתי בייביסיטר רק כדי שאוכל להיכנס להתקלח . בעלי ומשפחתי התנערו ונעלמו או שדיברו הרבה והעבירו ביקורת אך לא עזרו.
    אכלתי אוכל מוזמן ופעם אחת אפילו ביסלי עם לחם .
    לידה יכולה להיות אושר אבל גם גהינום .
    שמחה לבשר שהקושי לא נמשך לנצח והילדים מתישהו גדלים .
    אם אתן קורסות תקחו עזרה בתשלום , חובה להכין כסף בצד לעניין הזה עוד בזמן ההריון .
    בהצלחה והרבה שעות שינה מתוקות ותזכרו לעזור לדור הבא – שלא יחוו את הקושי כמונו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הפלה, גרידה. אנחנו נעבור את זה יחד.

מאת : טל דניאל

2 במאי 20119 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

רותי: "זו ההפלה הראשונה שלך?" (ברקע דפנה כל הזמן בוכה, לא יכולה לדבר)

אמיר: "לא. בהריון הראשון, לפני ההיריון של הבן הבכור, כשדפנה הייתה בשבוע השביעי , פתאום התחילו לה דימומים והייתה לה הפלה. טבעית . שלימה. לא היו צריכים לעשות לה אפילו גרידה. כיף חיים. הרגשנו שחרב עלינו העולם. אני לא אשכח שהגניקולוג שלנו , שהוא גם חבר של המשפחה, התקשר לנחם אותנו. הוא אמר לדפנה שזה הרע במיעוטו. שנכון שזה מאוד קשה עכשיו, אבל בכל זאת, זה קרה בצורה הכי טובה וטבעית שיכולנו לבקש ושמזל שזה רק שבוע שביעי. הוא אמר שיש נשים שצריכות לעבור את זה בחודש שישי, שביעי וממש ללדת עם צירים והכול וזה… באמת סיוט. (מגחך) אתמול, אחרי שהוא שמע, הוא התקשר לדפנה ואמר לה "דפנה, זה נורא. זה פשוט נורא." צחוק הגורל… גורל…"

תעזבו אותי בשקט

מאת : אנונימא

17 בנובמבר 20146 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני רוצה חופש.

חופש מהכל.

אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.

שקשה לי.

שאני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד

לידה, דיכאון ולידה מחדש . חלק ב'

מאת : אפרת דבוש נאור

17 במאי 201113 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?

לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.