טיפולי פוריות,  רוצות היריון

למרות כל הידע, לא ידעתי מספיק | לקראת הריון

ינואר, 2009.

כל מה שרציתי לעשות בחיי עשיתי. אבל הנה, זה דבר אחד שפשוט לא הולך לעבוד. אני לא אקבל 100 או 95. אם אלמד ואתמיד זה לא יעבוד. אם אצעק לאלוהים, זה לא יעבוד. אם אחכה בסבלנות, זה לא יעבוד. אם אעשן או לא, או אשתה יין או לא, או ארוץ או אקפוץ או אירגע ואלך לישון. זה לא ישנה דבר.

אני לא נועדתי להיות אמא, ואני חושבת שתמיד ידעתי את זה.

אז אני יכולה להשקיע בעצמי, בפרויקטים אחרים ולנסוע ולטייל ולישון מאוחר, ויש לי יותר כסף, ולהיות אנוכית זה נהדר, דבר כל כך גדול, טרגדיה גדולה. זה טרגי שמשהו כל כך בסיסי, כל כך טיפשי, שלא דורש מיומנות, תעודה או כשרון, דבר שכל כלב ברחוב מצליח לעשות, אני לא יכולה לעשות. עוברים פשוט לא רוצים להישאר אצלי.  שום ילד לא רוצה להיוולד לי. זה הלקח שלי בחיים שאני לא יכולה לשלוט בכל דבר. וגם, זה לא משנה איפה אני, הטרגדיה רודפת אותי בכל מקום.

אז לא אכפת לי … או אולי בכל אופן כן? אז שכולם יזדיינו, ואני יכולה להמשיך לכעוס.

אז אולי אני נועדתי לדברים אחרים, או שאולי זה העונש שלי. אז אולי למי אכפת? אני פשוט עייפה מכל החיטוטים והבדיקות הפולשניות. ואם שום תינוק לא רוצה להיוולד לי, שיהיה כך. ואם אני אאבד את תום בגלל זה בהמשך הדרך, שיהיה כך. זה כבר לא בידיים שלי, מחוץ לשליטתי. פשוט צריך להפסיק את הטירוף הזה ולנסות למצוא מקום נוח ולהפסיק לרוץ, לדחוף, לנתח, לשאול, לחפש תשובות. את זוכרת את הימים העליזים של גיל 20 משהו?  להשתכר בקוסקו? החופים במקסיקו? המדבר עם תום? מי רצה ילד אז? האם אנשים עם ילדים נראים לך מאושרים?

אבל האמת היא שאני לא יכולה להביא ילד לעולם וזה פשוט קל יותר להאמין שזה יותר טוב ככה מאשר להתמודד עם האמת.

אני חסומה מבחינה פסיכולוגית, פגומה, לא מוכנה לכל זה. אני לא רוצה להיות אמא, ושום ילד לא רוצה להיוולד לי. ואני חושבת על ימי נעוריי, כשהייתי ללא צלקות ומאושרת לכאורה. כאשר התחת שלי היה קטן ונכנס לסקיני ג'ינס. כאשר להוציא ציונים טובים בבחינות היתה הדאגה הבלעדית. כשיציאות בערב היו מרגשות, כי כל לילה יכול להכיל הרפתקאות אינסופיות. כשהייתי מגניבה, כשכולם היו מגניבים. לפני שהיתה לנו עבודה רצינית או בכלל רצינו. לפני שחשבנו על זקנה או על להיות בודדים. אף פעם לא היינו לבד, היה לנו אחד את השני לנצח. האנשים הנורמלים נראו אומללים ומדוכאים. לא הצלחנו להבין למה.

יש ימים שאני פשוט רוצה לברוח לעצמי, למי שהייתי בעבר, מה שהייתי יכולה להיות. אני היום לא מי שאני. אני באמת לא יודעת מה המטרה שלי כאן על פני האדמה. מה התרומה הטפשית שלי לחברה הזו? מה אני עושה שמשפר את החיים לזולת? אם עליי ללכת, לאן אני אלך? איפה אני יכולה למצוא שלווה? אני לעולם לא אמצא שקט כל עוד השדים כל הזמן קופצים עליי. הם צוחקים עליי, לועגים לי, אומרים לי 'אמרתי לך'.

 אני על במה וכל שחקן בתאטרון של החיים שלי יושב בקהל, מסתכל, מחכה לי, שאני אקפוץ או אעשה את הטריק המשעשע שלי. ואני קופצת, ואני רוקדת, ואני שרה, ואני מסובבת, ואני מחליפה תלבושות, ואני עושה את השיער שלי למעלה, ושוב מפזרת אותו, ואני מדברת ואני אומרת להם את מה שהם רוצים לשמוע, ואני מראה להם את מה שהם רוצים לראות, ואני מזיעה, ואני נושמת, נושפת, ואחרי כל מאמצי אני לא יודעת מספיק, אני לא עושה מספיק, אני לא אצליח והם לא יוותרו. אני נותרת עייפה, רעבה, צמאה, מוכה, מושפלת. אני נוטשת את הבמה ויורדת לחפש את פאב הקרוב.

 

 שרית ב., 39. אמא לשובב בן שנתיים ונסיכה בת 4 חודשים.

לרשומות נוספת בנושא טיפולי פוריות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× ליצירת קשר ופרטים על ליווי רגשי בהורות