אשמה תמיד

מאת : ענת גל-און

14 באפריל 2013 | 6 תגובות

הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב,קרובי משפחה, אמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האשמה.

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, רגשות אשם

 

השבוע התפרסם כי רופא במוקד נזף באם שהגיעה עם בנה בן ה-4 למרפאה כשהוא סובל מכאבי בטן, על כך שהיא "עובדת יותר מדי" והאשים אותה בכך שאלמלא כן, היתה מגיעה עם הילד החולה כבר בשעות הבוקר.

בואו ניקח נשימה עמוקה, ונשים לב לתחושות ולמחשבות שעולות בנו למקרא הסיפור הזה: יהיו כאלה שיחשבו: "איזו חוצפה!", יהיו אמהות עובדות שריגשו את בטנן מתכווצת ואת הדמעות עולות בעיניהן, ממש כמו אצל האמא שספגה את ההערה בזמן אמת. ויהיו גם מי שיחשבו – יש בזה משהו, זו אחת הרעות החולות בעובדה שאמהות עובדות היום שעות ארוכות וילדיהן נתונים בטיפולם של אנשים אחרים, שמה שלא יהיה, אינם אמא.

הפוסט הזה לא עוסק בשאלה מי צודק.

הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב, מדריכות הורים, קרובי משפחה, אמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האשמה.

אומרים: "כשנולדת אמא נולדים איתה רגשות האשם". הענן האפור הזה שמעכיר את כל הצבעים הורודים והזהובים שכרוכים בצחוקו של תינוק, שמעמיק את השחור של הפחד שיקרה לו משהו, שצובע את הבלבול ואי הידיעה שכרוכות בכל צעד וצעד שעושה אם לראשונה עם ילדה, וכל צעד הוא ראשון.

לפני כמעט עשר שנים, כשילדתי את בכורי, ביקשתי להיות עמו בביות מלא. המערכת עיקמה את האף אבל אפשרה, במקרה היה חדר פנוי. המערכת גם לא היתה ערוכה לאם שמבקשת להיות עם תינוקה בחדר אחד, ללמוד בדרכה ובדרכו את הדרך המשותפת להם. מדי פעם הציצה פנימה אחות מזדמנת, ושאלה: "הכל בסדר?"

בדיעבד התברר שלא הכל היה בסדר. כעבור יומיים עלה לו החום. הובהלנו לתינוקיה, לשלל בדיקות ודקירות, עד שהתברר שמדובר בהתייבשות. ההנקה, כך התברר, לא היתה יעילה. "ביות מלא?" שאל אותי אחד הרופאים שניגש לעריסת הפלסטיק שלידה ישבתי בתינוקיה, מחוברת לתינוק שמחובר לאינפוזיה, לאחר שעלעל במסמכים. "ברור, הרעבת אותו".

אשמה.

"בלי ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק פידבק", אמר מישהו, וצדק כל כך. יכול להיות שאין רשעות במילותיהם של שני הרופאים, זה שלי וזה שלה. אולי אפילו, באופן מעוות כלשהו, יש כאן נסיון לעזור, או למחות על משהו שנראה לדובר חשוב מספיק.

אבל כל מי שמביט בעיניה של אם מבוהלת עם ילד חולה בזרועותיה, או של אם מבולבלת עם תינוק שזה עתה נולד, או של אם עייפה, עצבנית, מוטרדת – יראה שם את האשמה. האשמה שמתעצמת וקודחת בור עמוק וכואב בליבה, עם כל "פידבק" שמאשש אותה.

ילד לא נולד עם ספר הדרכה, וגם לו היו ספרי הדרכה, מי יערב לנו שהילד הפרטי שלנו קרא אותם. בהגדרה, כמעט בכל רגע נתון באמהות שלנו, אנחנו מחפשות את דרכנו, בוחרות אחת מבין כמה אפשרויות לא מזהירות, תוהות וכן – טועות. בהגדרה אנחנו מתפללות – שרק לא אזיק. בהגדרה אנחנו אשמות. ואז מגיע מישהו ובהינף יד לבושה חלוק לבן, או באבחת אמירה או סטטוס בפייסבוק, מטביע על אשמתנו חותם של אישור. אשֵמה.

אז בפעם הבאה שאתם רוצים להביע את עמדתכם הצודקת בדבר בחירותיה של האם, להתעניין בהנקה שלה, או לתת עצה מנסיונכם העשיר – עצרו רגע. הביטו עמוק לתוך עיניה של האם שלפניכם ושימו לב לשאלה ששם, לתחינה ששם. חשבו שוב על הצורך שלכם להסביר לה איפה טעתה, לתקן אותה, או את העולם, וחשבו עליה. ואז אולי תבחרו לומר לה משהו אחר. אולי תבחרו להניח יד דמיונית על ראשה ולומר: 'זה כל כך קשה לך'.

ענת גל-און, אמא, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים וילדים. התמקדות בבית – סדנאות התמקדות להורים בכל הארץ, תהליכים לקבוצות, זוגות ויחידים. בלוג, דף פייסבוק

לפוסטים נוספים בנשא רגשות אשמה

עוד אמהות כותבות:

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל

 לא ככה רציתי להיות, לא כזו אמא / אמא אנונימית

אמא טובה דיה/ עלמה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

6 תגובות ל- “אשמה תמיד”

  1. ענבל הגיב:

    כשהבן שלי היה תינוק הוא חטף וירוס או משהו. הרופא שאל אותי אם אני מניקה ואם הוא בבית. אמרתי שכן. אז הוא הסתכל עלי ואמר אז איך הוא נהיה חולה? אחרי שרשם לו משהו הוסיף "תשמרי אותו".כאילו לא לזה אני מכווננת בכל רמ"ח איברי 24 שעות ביממה. מאז כל פעם שאני הולכת לרופא ילדים , יש בתוכי קול קטן שמתנצל על זה שהילד שלי חולה.

  2. תמר קלר הגיב:

    ענת,
    תודה על הפוסט הזה …ביום ה' האחרון עמדתי מול קבוצת אחיות בטיפת חלב,
    והן שאלו אותי..מה בעצם אישה צריכה אחרי לידה? מה אישה שחווה דיכאון אחרי לידה צריכה כשהיא באה לביקורים בטיפת חלב?
    עניתי:
    תחילה תסתכלו על עצמכן..אתן נשים, אימהות , אחיות – מתמודדות בדיוק עם אותם דברים שהאימהות שאתן פוגשות מתמודדות ..מה אתן צריכות?
    והתשובה: הקשבה, אמפטיה, קבלה ללא שיפוטיות וביקורת. מקור להכוונה ותמיכה מתוך אהבה והכלה ולא מתוך צרות עין ותוקפנות.
    אם תרצי להעביר מסרים נוספים ממוקדים מאוד עבור אחיות בטיפת חלב..אשמח להעביר את דבריך,
    שבוע טוב, תמר

  3. לירון הגיב:

    אוף זה ממש נכון ולעיתים קרובות מידי מייאש!
    גם אני ייבשתי את הקטנטן שלי ביום השלישי, למזלי (או לא)
    כל המשפחה הייתה איתי בתהליך ונראה שלכולם יש רגשות אשמה..
    העיניין הוא שכל אחד מבטא אותן אחרת ובלי להרגיש הכל מופנה אליי בדרך של עצות טובות
    בעיקר סביב נושא הרעב של הקטן.. בלי להתכוון יוצא בסוף שהוא אוכל מבקבוק כי ״הוא חייב תוספת אין לך מספיק לתת לו למרות שהייתם מחוברים שעה שלמה..״ האשמה מתבטאת ב ״כן אנחנו עדיין מחוברים, סליחה, תכינו בקבוק הוא כנראה באמת עדיין לא שבע..סליחה״
    והכי מבעס שהאשמה וייסורי המצפון הם בכיוון ההפוך על עצמי כי בסהכ כולם מנסים לעזור ובאמת גם עוזרים מלא..אז איך בכלל אני מרשה לעצמי לכתוב הודעה כזו ?!?!

Trackbacks/Pingbacks

  1. רוצים לדעת על מי יהיה התינוק שלי | מי היה - 25/06/2013

    […] 14 אפריל 2013 … כשהבן שלי היה תינוק הוא חטף וירוס או משהו. הרופא שאל אותי אם אני מניקה ואם הוא בבית. אמרתי שכן. אז הוא הסתכל עלי ואמר אז איך הוא נהיה חולה? אחרי שרשם …מתוך אשמה תמיד – נשים מדברות אמהוּת להמשך קריאה […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך ויתרתי על הקריירה שלי כציירת :)

מאת : שירה דרוקר

14 בספטמבר 201114 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, יצירה נשית, לכל אמא

בנובמבר, בחודש רביעי להיריון, עם בטן קטנה, התחלתי ללמוד רישום וציור. הצלחתי להתמיד עד ללידה. נהניתי מכל רגע. חופשת פסח הייתה ארוכה במיוחד, כחמישה שבועות, ולפני שילדתי חשבתי לעצמי "איזה יופי הסתדר לי החופש הזה בדיוק סביב התאריך המשוער, ככה אוכל לנוח, להתאקלם, ולחזור ללימודים".

הילה נולדה בשבוע 41+3, וכבר התחילה "לדפוק לי את התכניות". חצי חופשה עברה רק בציפייה ללידה, וכשהגיע הזמן לחזור ללימודים, לא הייתי מוכנה. פיזית ונפשית. אז פספסתי שיעור. ועוד אחד. ורק עוד אחד, כי אין לי כוח, ואולי רק עוד אחד, כי זה ממש יהיה קשה ללכת איתה, ואם היא תפריע…

אשמה מעבר לפינה

מאת : אמא מתגרשת

30 במאי 20152 תגובות

מתוך זוגיות, לכל אמא, רגשות אשם

בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן, להישרט באופן הכי מעודן שניתן, אם ניתן. ואם זה רק תלוי בי.

המצב שלו עדיין קשה מאוד

מאת : אפרת

3 באוקטובר 20123 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כתבתי כאן לפני חודש או יותר נכון – ארבעה שבועות (בהריון למדתי ששבועות לא תמיד מקבילים לחודשים).

כתבתי על התחושות הקשות שבהליכה הביתה והשארת התינוק שלי בבית חולים.

כמה דמעות שפכתי מאז, כמה כאב, כמה תחנונים לבורא עולם וכמה פחד יכול בן אדם אחד להכיל.

המצב שלו עדיין קשה מאוד. הוא עבר ניתוח מסובך, הריאה שלו התמוטטה והוא עלה על מכונת לב ריאה, ירד מהמכונה ועדיין מורדם ומונשם.

אבל – הוא פוקח עיניים מדי פעם ומסתכל בי בעיניים הגדולות והיפות שלו במן מבט עמוק שמתערפל לאחר כמה שניות מרוב חומרי הרדמה (הרגעה) שהוא מקבל.

אני חושבת שזה הניסיון הכי קשה שעברתי בחיים שלי. הניסיון הכי קשה שלנו – של בעלי והבן היותר גדול (בן שנתיים…) שעברנו בחיים.