לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה

מאת : סשה חזנוב

14 באפריל 2013 | תגובה אחת

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, קוראות לשינוי

 

זה התחיל בזה שהלכנו לבקר בגן החדש של בנינו הקטקטים (אליו אנחנו עומדים להעביר אותם) ובגננת שדיברה בהתלהבות על יום העצמאות המתקרב וההפקה שהיא עושה בגן, כולל ביקורם של חיילי צה"ל והכנה מצועצעת של תעודות זהות קטנות לילדים…

וזה המשיך בעיתון הבוקר…

והסתיים בהזמנה של לימור לכתוב על עצמאות.

והנה, אני כותבת. אני כותבת על הכיווץ שאחז בי כשהגננת תיארה בהתלהבות את המפגש בין חיילים לילדים כל שנה, את ההתרגשות וההכנות, את הצעידה ימין שמאל ימין שמאל שלהם המשותפת… ואני בעיקר נלחמתי בהתנגדויות שלי שהשתוללו בגוף. חיילים בגן? על מה ולמה? ימין שמאל? באמת?

מעבר לאסוציאציה ההיא המתבקשת, אני גם אמא לשני בנים. ונלחמת בשיניים לא לחשוב על הרגע הזה של הגיוס. וכל המשתמע מזה. לא לחשוב על המצב הבטחוני שלנו. לא לחשוב על הרע. לא לחשוב על מדים. ולא צעידות. ולא משלוחים לבסיס. ולא זכרון לאומי. ולא צפירות. ולא הדלקת משואות. שם משפחתנו הוא לא ישראל. וגם לא ישראלי. יש לנו שם משפחה משלנו. והוא אחר.

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה. רוצה שפשוט יהיו. הם. גיבורים או לא. חזקים או חלשים. מה שבא להם. לא רוצה את ההקשר הזה בראש שלהם – מדים וכבוד. חיילים ושאיפות. בעיקר כי זה בולשיט. וכי החיים זה מעבר לזה. הם אמנם לא מנותקים מזה, אבל בחשבון הסופי הם הרבה יותר. גם אם אנחנו שטופי מוח לפעמים עד כי נראה שאי אפשר אחרת כאן.

ופתאום אני שמה לב שאני ממש כועסת. זה מפתיע אותי, כי התכוונתי לכתוב על ההתנגדויות שלי בצורה דיפלומטית. ואי אפשר. אני מתעבת את החיבור הזה בין ילדיי הרכים לצבא, בטח כשזה קורה בגיל שנתיים או פחות, כשאין שם באמת אפשרות לבחור או לדעת. להבחין בין לבין, לקבל החלטה שלא תלויה באיזו התניה לא מתפשרת. וזה מה שזה בשבילי. אילוף. מגיל אפס. סגידה לכוחניות.

ואז מתעוררת האשמה. מול המשפחות השכולות. אימהות שכולות. אבות שכולים. אחים שכולים. אחיות שכולות. אולי בשבילם המילים האלה נוראיות? אולי זה חטא, האמירה הזאת שלי?

אבל אני לא מצליחה להתווכח על ההרגשה שעלתה בי הבוקר (ערב יום הזיכרון) מול העיתון היומי עמוס סיפורי הנופלים. האם זה מה שהם היו רוצים?  הנצחה? הנצחה נצחית? שנמשיך לדשדש במקומנו עם תמונותיהם במקום לחיות גם בשבילם באווירה של חופש? אין דרך אחרת לזכור אותם ולהלל את החיים ולהביא להם גאווה בזכות היותנו ולא בשל היעדרם? ואני בספק אם מישהו לא זוכר אותם גם בלי המדים… אולי כך לאבדן יש משמעות כלשהי? כשזה מחובר למנגנון כלשהו? להמנון כלשהו? אני לא יודעת…

הדגש האינסופי הזה על החוסר, על הכוח, על החוזק, על המאבק הוא פסול בעיניי. דווקא כאמא.

כאדם פרטי עשיתי מההישרדות שלי מקצוע, תת התמחות טיפולית, אבל גם שילמתי מחיר כבד על העצמאות עטורת הפרסים הזאת. שילמתי את מס השפיות. מס הבריאות. מס האמון. מס השמחה. אני גדלתי על זה, על גבורה ותקומה, אמנם של העם רוסי, אבל זה אותו הדבר בעיניי. זה לקדש את הבלתי אפשרי מול הקיום הנוראי. מול האויב. זה שחור ולבן. אנחנו הטובים והם הרעים. החיים והמוות. הכל מחולק. החטא ועונשו. ואף מילה אחת על עצב אמיתי. אנושי. פרטי. של אמא. על האבסורד שבסיטואציה. על הכעס. העלבון. הרצון להחזיר את כל זה אחורה ופשוט לחיות. בלי גיבורים. אבל עם ילדים בבית.

אני רוצה להאמין שיש דרך אחרת לזכור. דרך אחרת ליצור את הקשר להיסטוריה. והרי זאת תמיד מצטיירת מפי המספר אותה… דרך אחרת לדעת. דרך אחרת לבחור. האפשרות לחקור. לפרש. להבין.

לא רוצה חיילים על מדים בתוך גן ילדים. רוצה שם ילדים. על נדנדות ובימבות, עם חיתולים ונזלת. ורוצה את הילדים האלה על מדים זוחלים עם הילדים שלי על ארבע בתוך מבוך מפלסטיק ולא עומדים דום כאילו היו גיבורי על וכאילו שאין להם אמא דאגנית כמוני, מייצגים איזה מושג ערטילאי של מדינה וסיסמאות ריקות מתוכן, באים לשמש דוגמה בתפקיד שנועד להם מבלי שנעשתה שם בחירה. שום דבר בתמונה הזאת לא מתחבר לי.

וזאת לא ההבטחה שאני רוצה עבור ילדיי. לא שיעור ההיסטוריה שאני מחפשת להעביר.  כי הנופלים לפני הכל היו אנשים, ילדים של, בני זוג של, עם תחביבים וכעסים ותכונות לא מוצלחות, עם חיבה למאכלים וסוגי בילוי, עם הרגלים מגונים ומשהו טיפשי להחריד שהם עשו בנעורים. ורובם כנראה לא בחרו לדגמן זיכרון לאומי. וככה הייתי רוצה לפגוש אותם. לא כנציגים של מערכת מנופחת חסרת אישיות. כי זה לא הוגן. לא כלפי הילדים של אז ולא כלפי הילדים שלי היום. ולא כלפיי כאמא. זה לא משכנע אותי שהיה שווה ללדת ולגדל אותם, רק כי זה מוסיף עוד כוח אדם להיסטוריה הזאת ומשמן את גלגלי הזיכרון. ואז אני אגיד תודה וארכין ראש.

וסליחה אם פגעתי באבדן הפרטי של מישהו. להרגשתי אני דווקא מנסה להגיד שהוא קדוש יותר ומשמעותי יותר מהסך הכל של היום הזה… וכל השאר בטל ומבוטל או פשוט מפספס את הנקודה.

תגובה אחת ל- “לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה”

  1. ענבל לוי ליבוביץ הגיב:

    כתבת מקסים. תודה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחשבות לקראת הלידה

מאת : נורית מלאכי

4 ביוני 20113 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

בוע 28, הזמן טס עד עכשיו, ועכשיו, הדבר היחיד שאני חושבת עליו, מבוקר ועד ליל, זו הלידה הקרובה. האם באמת הפעם אנצח את כל הסיכויים ואצליח ללדת לידה נרתיקית???

אני יודעת שגם אם הילדים שלי בחרו להיוולד בלידות קיסריות, זה לא אומר שאני פחות אישה, זה לא אומר שלא ניסיתי, וב"ה, שניהם בריאים, וילדים מקסימים. ברור לי שרק בעקבות 2 הניתוחים הגעתי לאן שהגעתי, למקצוע המדהים הזה של תמיכה, הכלה ואהבה ללא גבולות של נשים, ברור לי שרק 2 הניתוחים שלי הובילו אותי בדרך הזו למצוא את עצמי ואת ייעודי.

הפלה, גרידה. אנחנו נעבור את זה יחד.

מאת : טל דניאל

2 במאי 20119 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

רותי: "זו ההפלה הראשונה שלך?" (ברקע דפנה כל הזמן בוכה, לא יכולה לדבר)

אמיר: "לא. בהריון הראשון, לפני ההיריון של הבן הבכור, כשדפנה הייתה בשבוע השביעי , פתאום התחילו לה דימומים והייתה לה הפלה. טבעית . שלימה. לא היו צריכים לעשות לה אפילו גרידה. כיף חיים. הרגשנו שחרב עלינו העולם. אני לא אשכח שהגניקולוג שלנו , שהוא גם חבר של המשפחה, התקשר לנחם אותנו. הוא אמר לדפנה שזה הרע במיעוטו. שנכון שזה מאוד קשה עכשיו, אבל בכל זאת, זה קרה בצורה הכי טובה וטבעית שיכולנו לבקש ושמזל שזה רק שבוע שביעי. הוא אמר שיש נשים שצריכות לעבור את זה בחודש שישי, שביעי וממש ללדת עם צירים והכול וזה… באמת סיוט. (מגחך) אתמול, אחרי שהוא שמע, הוא התקשר לדפנה ואמר לה "דפנה, זה נורא. זה פשוט נורא." צחוק הגורל… גורל…"

2 דקות מדום לב. הכוח שמגלים בפנים בלידה טבעית

מאת : אמא לשלוש

16 בנובמבר 201013 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

הלידה הראשונה היתה לידה על פי הספר. באתי לאחר קורס הכנה ללידה, התכוננתי ללידה טבעית, אך זרמתי עם עצמי ואמרתי שאם אצטרך- אקח אפידורל. מסוג המשפטים שאת אומרת לעצמך כשמשהו לא מספיק חשוב לך… וגם כשאת לא יודעת לקראת מה את הולכת…

כמה שמכינים אותך לפני לכאבים המטורפים האלה- זה עלה מבחינתי על כל דבר שהכרתי או ידעתי או דימיינתי עד אז…כאבים מטורפים, שמעבירים את כול החושים, הגוף המוח והמחשבה לכיוון אחד- די… שיפסק….. ובלב ההתרחשות כשהכאב מסמא כל ניסיון קלוש של מחשבה על להתמודד עד הסוף, אמרתי- אפידורל!!!! הראש אמר לי – למה לסבול כשיש פתרון?