לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה

מאת : סשה חזנוב

14 באפריל 2013 | תגובה אחת

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, קוראות לשינוי

 

זה התחיל בזה שהלכנו לבקר בגן החדש של בנינו הקטקטים (אליו אנחנו עומדים להעביר אותם) ובגננת שדיברה בהתלהבות על יום העצמאות המתקרב וההפקה שהיא עושה בגן, כולל ביקורם של חיילי צה"ל והכנה מצועצעת של תעודות זהות קטנות לילדים…

וזה המשיך בעיתון הבוקר…

והסתיים בהזמנה של לימור לכתוב על עצמאות.

והנה, אני כותבת. אני כותבת על הכיווץ שאחז בי כשהגננת תיארה בהתלהבות את המפגש בין חיילים לילדים כל שנה, את ההתרגשות וההכנות, את הצעידה ימין שמאל ימין שמאל שלהם המשותפת… ואני בעיקר נלחמתי בהתנגדויות שלי שהשתוללו בגוף. חיילים בגן? על מה ולמה? ימין שמאל? באמת?

מעבר לאסוציאציה ההיא המתבקשת, אני גם אמא לשני בנים. ונלחמת בשיניים לא לחשוב על הרגע הזה של הגיוס. וכל המשתמע מזה. לא לחשוב על המצב הבטחוני שלנו. לא לחשוב על הרע. לא לחשוב על מדים. ולא צעידות. ולא משלוחים לבסיס. ולא זכרון לאומי. ולא צפירות. ולא הדלקת משואות. שם משפחתנו הוא לא ישראל. וגם לא ישראלי. יש לנו שם משפחה משלנו. והוא אחר.

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה. רוצה שפשוט יהיו. הם. גיבורים או לא. חזקים או חלשים. מה שבא להם. לא רוצה את ההקשר הזה בראש שלהם – מדים וכבוד. חיילים ושאיפות. בעיקר כי זה בולשיט. וכי החיים זה מעבר לזה. הם אמנם לא מנותקים מזה, אבל בחשבון הסופי הם הרבה יותר. גם אם אנחנו שטופי מוח לפעמים עד כי נראה שאי אפשר אחרת כאן.

ופתאום אני שמה לב שאני ממש כועסת. זה מפתיע אותי, כי התכוונתי לכתוב על ההתנגדויות שלי בצורה דיפלומטית. ואי אפשר. אני מתעבת את החיבור הזה בין ילדיי הרכים לצבא, בטח כשזה קורה בגיל שנתיים או פחות, כשאין שם באמת אפשרות לבחור או לדעת. להבחין בין לבין, לקבל החלטה שלא תלויה באיזו התניה לא מתפשרת. וזה מה שזה בשבילי. אילוף. מגיל אפס. סגידה לכוחניות.

ואז מתעוררת האשמה. מול המשפחות השכולות. אימהות שכולות. אבות שכולים. אחים שכולים. אחיות שכולות. אולי בשבילם המילים האלה נוראיות? אולי זה חטא, האמירה הזאת שלי?

אבל אני לא מצליחה להתווכח על ההרגשה שעלתה בי הבוקר (ערב יום הזיכרון) מול העיתון היומי עמוס סיפורי הנופלים. האם זה מה שהם היו רוצים?  הנצחה? הנצחה נצחית? שנמשיך לדשדש במקומנו עם תמונותיהם במקום לחיות גם בשבילם באווירה של חופש? אין דרך אחרת לזכור אותם ולהלל את החיים ולהביא להם גאווה בזכות היותנו ולא בשל היעדרם? ואני בספק אם מישהו לא זוכר אותם גם בלי המדים… אולי כך לאבדן יש משמעות כלשהי? כשזה מחובר למנגנון כלשהו? להמנון כלשהו? אני לא יודעת…

הדגש האינסופי הזה על החוסר, על הכוח, על החוזק, על המאבק הוא פסול בעיניי. דווקא כאמא.

כאדם פרטי עשיתי מההישרדות שלי מקצוע, תת התמחות טיפולית, אבל גם שילמתי מחיר כבד על העצמאות עטורת הפרסים הזאת. שילמתי את מס השפיות. מס הבריאות. מס האמון. מס השמחה. אני גדלתי על זה, על גבורה ותקומה, אמנם של העם רוסי, אבל זה אותו הדבר בעיניי. זה לקדש את הבלתי אפשרי מול הקיום הנוראי. מול האויב. זה שחור ולבן. אנחנו הטובים והם הרעים. החיים והמוות. הכל מחולק. החטא ועונשו. ואף מילה אחת על עצב אמיתי. אנושי. פרטי. של אמא. על האבסורד שבסיטואציה. על הכעס. העלבון. הרצון להחזיר את כל זה אחורה ופשוט לחיות. בלי גיבורים. אבל עם ילדים בבית.

אני רוצה להאמין שיש דרך אחרת לזכור. דרך אחרת ליצור את הקשר להיסטוריה. והרי זאת תמיד מצטיירת מפי המספר אותה… דרך אחרת לדעת. דרך אחרת לבחור. האפשרות לחקור. לפרש. להבין.

לא רוצה חיילים על מדים בתוך גן ילדים. רוצה שם ילדים. על נדנדות ובימבות, עם חיתולים ונזלת. ורוצה את הילדים האלה על מדים זוחלים עם הילדים שלי על ארבע בתוך מבוך מפלסטיק ולא עומדים דום כאילו היו גיבורי על וכאילו שאין להם אמא דאגנית כמוני, מייצגים איזה מושג ערטילאי של מדינה וסיסמאות ריקות מתוכן, באים לשמש דוגמה בתפקיד שנועד להם מבלי שנעשתה שם בחירה. שום דבר בתמונה הזאת לא מתחבר לי.

וזאת לא ההבטחה שאני רוצה עבור ילדיי. לא שיעור ההיסטוריה שאני מחפשת להעביר.  כי הנופלים לפני הכל היו אנשים, ילדים של, בני זוג של, עם תחביבים וכעסים ותכונות לא מוצלחות, עם חיבה למאכלים וסוגי בילוי, עם הרגלים מגונים ומשהו טיפשי להחריד שהם עשו בנעורים. ורובם כנראה לא בחרו לדגמן זיכרון לאומי. וככה הייתי רוצה לפגוש אותם. לא כנציגים של מערכת מנופחת חסרת אישיות. כי זה לא הוגן. לא כלפי הילדים של אז ולא כלפי הילדים שלי היום. ולא כלפיי כאמא. זה לא משכנע אותי שהיה שווה ללדת ולגדל אותם, רק כי זה מוסיף עוד כוח אדם להיסטוריה הזאת ומשמן את גלגלי הזיכרון. ואז אני אגיד תודה וארכין ראש.

וסליחה אם פגעתי באבדן הפרטי של מישהו. להרגשתי אני דווקא מנסה להגיד שהוא קדוש יותר ומשמעותי יותר מהסך הכל של היום הזה… וכל השאר בטל ומבוטל או פשוט מפספס את הנקודה.

תגובה אחת ל- “לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה”

  1. ענבל לוי ליבוביץ הגיב:

    כתבת מקסים. תודה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך קיבל אמא כמוני…

מאת : הכי אמיתית

5 ביוני 201120 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

ילד שלי….
אני רוצה לבקש ממך סליחה.
אני רוצה לצרוח שאני מצטערת!!!!
אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך, יפה כמוך, רגיש כמוך, עדין כמוך, קיבל אמא כמוני…

אני אמא אך ורק בתנאים שלי ולא בתנאים שהחברה מכתיבה לי

מאת : הילה שרעף גלסר

28 בנובמבר 201011 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם

לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער.
כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי.

כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20110 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.