לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה

מאת : סשה חזנוב

14 באפריל 2013 | תגובה אחת

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, קוראות לשינוי

 

זה התחיל בזה שהלכנו לבקר בגן החדש של בנינו הקטקטים (אליו אנחנו עומדים להעביר אותם) ובגננת שדיברה בהתלהבות על יום העצמאות המתקרב וההפקה שהיא עושה בגן, כולל ביקורם של חיילי צה"ל והכנה מצועצעת של תעודות זהות קטנות לילדים…

וזה המשיך בעיתון הבוקר…

והסתיים בהזמנה של לימור לכתוב על עצמאות.

והנה, אני כותבת. אני כותבת על הכיווץ שאחז בי כשהגננת תיארה בהתלהבות את המפגש בין חיילים לילדים כל שנה, את ההתרגשות וההכנות, את הצעידה ימין שמאל ימין שמאל שלהם המשותפת… ואני בעיקר נלחמתי בהתנגדויות שלי שהשתוללו בגוף. חיילים בגן? על מה ולמה? ימין שמאל? באמת?

מעבר לאסוציאציה ההיא המתבקשת, אני גם אמא לשני בנים. ונלחמת בשיניים לא לחשוב על הרגע הזה של הגיוס. וכל המשתמע מזה. לא לחשוב על המצב הבטחוני שלנו. לא לחשוב על הרע. לא לחשוב על מדים. ולא צעידות. ולא משלוחים לבסיס. ולא זכרון לאומי. ולא צפירות. ולא הדלקת משואות. שם משפחתנו הוא לא ישראל. וגם לא ישראלי. יש לנו שם משפחה משלנו. והוא אחר.

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה. רוצה שפשוט יהיו. הם. גיבורים או לא. חזקים או חלשים. מה שבא להם. לא רוצה את ההקשר הזה בראש שלהם – מדים וכבוד. חיילים ושאיפות. בעיקר כי זה בולשיט. וכי החיים זה מעבר לזה. הם אמנם לא מנותקים מזה, אבל בחשבון הסופי הם הרבה יותר. גם אם אנחנו שטופי מוח לפעמים עד כי נראה שאי אפשר אחרת כאן.

ופתאום אני שמה לב שאני ממש כועסת. זה מפתיע אותי, כי התכוונתי לכתוב על ההתנגדויות שלי בצורה דיפלומטית. ואי אפשר. אני מתעבת את החיבור הזה בין ילדיי הרכים לצבא, בטח כשזה קורה בגיל שנתיים או פחות, כשאין שם באמת אפשרות לבחור או לדעת. להבחין בין לבין, לקבל החלטה שלא תלויה באיזו התניה לא מתפשרת. וזה מה שזה בשבילי. אילוף. מגיל אפס. סגידה לכוחניות.

ואז מתעוררת האשמה. מול המשפחות השכולות. אימהות שכולות. אבות שכולים. אחים שכולים. אחיות שכולות. אולי בשבילם המילים האלה נוראיות? אולי זה חטא, האמירה הזאת שלי?

אבל אני לא מצליחה להתווכח על ההרגשה שעלתה בי הבוקר (ערב יום הזיכרון) מול העיתון היומי עמוס סיפורי הנופלים. האם זה מה שהם היו רוצים?  הנצחה? הנצחה נצחית? שנמשיך לדשדש במקומנו עם תמונותיהם במקום לחיות גם בשבילם באווירה של חופש? אין דרך אחרת לזכור אותם ולהלל את החיים ולהביא להם גאווה בזכות היותנו ולא בשל היעדרם? ואני בספק אם מישהו לא זוכר אותם גם בלי המדים… אולי כך לאבדן יש משמעות כלשהי? כשזה מחובר למנגנון כלשהו? להמנון כלשהו? אני לא יודעת…

הדגש האינסופי הזה על החוסר, על הכוח, על החוזק, על המאבק הוא פסול בעיניי. דווקא כאמא.

כאדם פרטי עשיתי מההישרדות שלי מקצוע, תת התמחות טיפולית, אבל גם שילמתי מחיר כבד על העצמאות עטורת הפרסים הזאת. שילמתי את מס השפיות. מס הבריאות. מס האמון. מס השמחה. אני גדלתי על זה, על גבורה ותקומה, אמנם של העם רוסי, אבל זה אותו הדבר בעיניי. זה לקדש את הבלתי אפשרי מול הקיום הנוראי. מול האויב. זה שחור ולבן. אנחנו הטובים והם הרעים. החיים והמוות. הכל מחולק. החטא ועונשו. ואף מילה אחת על עצב אמיתי. אנושי. פרטי. של אמא. על האבסורד שבסיטואציה. על הכעס. העלבון. הרצון להחזיר את כל זה אחורה ופשוט לחיות. בלי גיבורים. אבל עם ילדים בבית.

אני רוצה להאמין שיש דרך אחרת לזכור. דרך אחרת ליצור את הקשר להיסטוריה. והרי זאת תמיד מצטיירת מפי המספר אותה… דרך אחרת לדעת. דרך אחרת לבחור. האפשרות לחקור. לפרש. להבין.

לא רוצה חיילים על מדים בתוך גן ילדים. רוצה שם ילדים. על נדנדות ובימבות, עם חיתולים ונזלת. ורוצה את הילדים האלה על מדים זוחלים עם הילדים שלי על ארבע בתוך מבוך מפלסטיק ולא עומדים דום כאילו היו גיבורי על וכאילו שאין להם אמא דאגנית כמוני, מייצגים איזה מושג ערטילאי של מדינה וסיסמאות ריקות מתוכן, באים לשמש דוגמה בתפקיד שנועד להם מבלי שנעשתה שם בחירה. שום דבר בתמונה הזאת לא מתחבר לי.

וזאת לא ההבטחה שאני רוצה עבור ילדיי. לא שיעור ההיסטוריה שאני מחפשת להעביר.  כי הנופלים לפני הכל היו אנשים, ילדים של, בני זוג של, עם תחביבים וכעסים ותכונות לא מוצלחות, עם חיבה למאכלים וסוגי בילוי, עם הרגלים מגונים ומשהו טיפשי להחריד שהם עשו בנעורים. ורובם כנראה לא בחרו לדגמן זיכרון לאומי. וככה הייתי רוצה לפגוש אותם. לא כנציגים של מערכת מנופחת חסרת אישיות. כי זה לא הוגן. לא כלפי הילדים של אז ולא כלפי הילדים שלי היום. ולא כלפיי כאמא. זה לא משכנע אותי שהיה שווה ללדת ולגדל אותם, רק כי זה מוסיף עוד כוח אדם להיסטוריה הזאת ומשמן את גלגלי הזיכרון. ואז אני אגיד תודה וארכין ראש.

וסליחה אם פגעתי באבדן הפרטי של מישהו. להרגשתי אני דווקא מנסה להגיד שהוא קדוש יותר ומשמעותי יותר מהסך הכל של היום הזה… וכל השאר בטל ומבוטל או פשוט מפספס את הנקודה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

תגובה אחת ל- “לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה”

  1. ענבל לוי ליבוביץ הגיב:

    כתבת מקסים. תודה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הרהורים מההפגנה- אני ממש זקוקה להרגיש שאני לא לבד

מאת : שירה דרוקר

5 בספטמבר 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות, קוראות לשינוי

בשבת היה מדהים. החלטתי שאני רוצה לצאת לצעוד ולהפגין, ולמרות שידעתי שזה הולך להיות מאתגר – עשיתי זאת.

נכון, זה עלה לי בכמה נדנודים של הילה, ובקצת רגשות אשם על זה שהיא לא בבית, בסדר יום הרגיל של מקלחת אוכל ולישון, אבל הרווחתי כל כך הרבה יותר מזה…

הרווחתי את האמון שלי באנשים. את האמון שלי במדינה הזאת. והרווחתי את הזכות הגדולה להיות חלק מזה. לא סתם לצפות בזה בטלוויזיה ולהתרגש, אלא להיות שם, ולדעת שגם אני חלק מהגל העצום הזה ששוטף את כולם.

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה ?

מאת : רותי שלו

18 בדצמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:

"מה היא רוצה?"

"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"

"אני לא מבין מה עובר עליה".

המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.

מתאבֶּלת על הילד שכבר לא יהיה לי

מאת : אחת וזהו

20 בפברואר 20118 תגובות

מתוך לכל אמא

והפעם פוסט מצוייר. סוג של קומיקס אפל.

השעה 2:00 לפנות בוקר ואני לא נרדמת. אני נזכרת בתרגיל מתוך ספר שקראתי על שימוש באמנות להתפתחות אישית. לדמיין שאני בקצה העליון של גרם מדרגות שיורד למטה. לדמיין איך נראות המדרגות. מאיזה חומר הן עשויות.. איזה אור – או חושך – יש שם… לרדת למטה, בדמיון. כשאני מגיעה למטה מה אני רואָה.

מתחילה מהתמונה שעולה. אני סוחבת אותי על הגב.