מתי נולד- סיפור הלידה של מתי (לידת בית)

מאת : סשה חזנוב

14 באפריל 2013 | תגובה אחת

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

כבר זמן מה וליתר דיוק חצי שנה ו-10 ימים שמתי, מתתיהו, הוא חלק מהמשפחה שלנו וזה שהפך את השלישייה שלנו לרביעייה וקבע את היחס בין גברים לנשים אצלנו בבית על שלושה לאחת.

רק עכשיו אני מחליטה לעצור את הכל ולכתוב. אני כותבת עליו אבל אני בעיקר כותבת אליו. דרככן.

ההיריון איתו היה חצי מתוכנן, כלומר מתוכנן בדיבורים ופחות במעשים וככזה התקבל ברגשות מעורבים, לפחות בשבועות הראשונים, שאולי רק עכשיו אני מסכימה לכתוב את זה שחור על גבי לבן וזה כבר משחרר בי איזה משהו. בעיקר כלפיו. תשעת החודשים איתו בתוכי היו עמוסים לעייפה בעיקר בשגרה תובענית, עם עוד תינוק בן שנה בבית, עבודה ושאר המטלות, חשש לבקע מפשעתי עקב הלחץ על רצפת האגן ומשהו שונה ופחות עמיד בתחושת הגוף… עומס שהגיע לשיא במעבר דירה פתאומי כשאני בשבוע ה-40 שלי.

מכיוון שתוכננה לידת בית, עצם העובדה שפתאום לא היה לי בית, איזשהו נמל מבטחים מוכר, העמיד אותנו כצוות לידה עתידי (אני מתכוונת למתי ואליי) באי וודאות אחת גדולה ובניהול מו"מ מתמשך על הלוקיישן.. "חכה קצת, מחר מעבירים את המיטה" או "קדימה, זה היום האחרון שלנו כאן ואחר כך תצטרך לחכות יומיים עד שנסדר מעט את הבית"…

בכל מקרה, הילד יצא גבר עוד לפני שהוא יצא וחיכה בסבלנות שבוע (ואולי פשוט היו לו דרישות למינימום תנאים ההכרחי) עד שהבית עמד על מקומו ויום אחרי שסיימתי לסדר את המטבח (הוא ידע שזה המקום הכי חשוב לי ומדף התבלינים זה מה שעושה לי ביטחון בחיים) הוא נולד.

היה זה בוקר יום ראשון, אחרי שבת משפחתית עם לחצים לגשת למיון (הגעתי ועברתי את 41) וידיעה ברורה בגוף ובלב שהוא ילך על ה-9/9, אחרי שנתן לי הזדמנות לחגוג את יום הולדתי האחרון כאמא לאחד שלושה ימים לפני כן.

ואני, כבר חודש בתוך חופשת הלידה, מורידה את הבכור בגן בשבע וחצי בבוקר ומרגישה את הצירים הקטנים באים. היתה לי רשימת סידורים קצרה, היה יום מקסים ומכיוון שכבר חוויתי צירונים ולא פעם, שמתי לב ורשמתי בתוך עצמי תזכורת להמשיך לתזמן, אבל החלטתי להמשיך בשגרה ולהשאיר פתח להפתעות.

הלכתי לסופר וציידתי את המקרר במעט הדרוש, הפקדתי כסף בבנק וניגשתי למשתלה לקנות פרחים לגינה החדשה שלנו. בשעתיים האלה הצירים הלכו והצטופפו, הנה אני נעצרת לנשום בקופה של הסופר וממשיכה לאוטו עם הסל, נעצרת לנשום תוך כדי הקלדת הקוד הסודי בסניף וממשיכה הלאה, נעצרת באמצע המשפט על שביל המשתלה ומניחה את ארגז הפרחים מאחור.

בדרך מתקשרת לבן זוגי שכנראה שהתחלנו… כדאי שיבוא. לזכותו יאמר שהוא שוב אורז את עצמו באותה התרגשות (בפעם השלישית אחרי שתי אזעקות שווא קודמות) ושואל אם כבר הודעתי למיילדת.

אני מרגיעה אותו ואומרת שנראה לי מוקדם, בעיקר לאור ה'זאב זאב' הקודמים, למרות שבתוכי אני יודעת שהפעם זה מתקדם. אני מתלבטת. להקפיץ אותה מהחופשה שלה בכנרת או לחכות? טוב שאחד מאיתנו פחות חובב אי וודאות והוא מודיע לה כבר עכשיו. היא מחזירה טלפון ומתחילה לתחקר, מזכירה שלידה שניה היא לא לידה ראשונה ושלא אנסה לחשב את הזמנים לפי מה שאני מכירה אלא לפי מה שאני מרגישה עכשיו. הבדל מהותי ומשמעותי כל כך!

אני מבינה שזה ממש קרוב, כל 10 דקות ומצטמצם ועוד יש לנו לארגן את חדר הלידה בבית. מחליטים שהיא יוצאת לדרך ואנחנו מתחילים בעיצוב הפנים..

תולים וילונות ואני עוצרת לנשום ולנוע על הארון, זורקת הוראות לנפח את הבריכה ושוב עוצרת, מחליפים מצעים ואני כבר ממהרת לעלות על המיטה כי זה ממש מתחזק, שומעת אותו זורק בחיוך מרוגש "ממש נולדת לזה!" ספירת מלאי אחרונה של הציוד עם ידיעה שזה לא ממש משנה… ומשהו טבעי ורגוע קורה שם, הכי שגרתי כמו ניקיון של יום שישי, אבל עם תשומת לב שאצלי כבר מתרחקת משם ומתחילה להשתבלל לתוך מה שקורה בגוף… בודקת באיזשהו שלב איפה המיילדת כי זה ממש קרוב, אני יכולה להרגיש את המקום שכבר קשה לקחת בו מרווחי נשימה..

אני נמרחת על כדור הפיזיו, שמעולם לא היה בשימוש, למרות שעמד בבית מאז ההיריון הראשון והוא הדבר הכי טוב שמצליח לעזור לי בין גלי הצירים. ברגע מסוים אני קולטת שזהו זה, אני בתוך זה ואין שום אפשרות אחרת בפניי, מצטערת לשנייה שאין אפידורל בסביבה אחרי ציר כואב במיוחד ורואה את האפשרות הזאת מפליגה בערפל ונפרדת ממנה, משחררת אותה ומבינה את הבחירה שעשיתי וניצבת מולה במלוא היכולת שלי והנה יורדים המים ואני ממלמלת לדניאל שהם ירדו. חוזרת על זה כמה פעמים.

אחרי 12 נדמה לי מגיעה המיילדת ואני כולי כבר בתוך התנועה, נוהמת ורואה אותה רק בזווית העין, שומעת אותה אומרת שזה ממש קרוב, נדמה לי או שזה משעשע אותה קצת? הרי הזהירה אותה בטלפון זה לוקח פחות זמן הפעם… אני נרגעת ומשחררת עוד ועוד את הנוכחות שלי מחוץ לגוף עם בואה. מסירה, מעבירה אחריות חיצונית ומתמסרת ללידה.

אני מצליחה להבין שאוטוטו זה קורה, כי היא מתרוצצת ומריצה גם את דניאל מהבית לרכב ובחזרה כדי להביא את כל הציוד. הוא מתבלבל ומביא את ציוד המחנאות שלה במקום והיא רצה להביא את מה שצריך בעצמה… יש בהילות מסוימת אבל שקטה, ואני ממשיכה ומחכה, ממשיכה ומחכה ובין לבין מצליחה להרגיש את תענוג משככי הכאבים הטבעיים שבאים כמו גל אחרי כל ציר ושמחה בהם כל כך. באפשרות שלהם. משהו במוח שלי רושם חוויה אחרת, מארגן מחדש את הנתונים, מתקן היסטוריה מלידת ביה"ח ההיא. זה תהליך מסקרן.

הבריכה מוכנה והיא שואלת אם אני מוכנה לעבור אליה. אני פתאום לא מצליחה להבין איך אוכל לזוז מהטריטוריה שקבעתי לעצמי על המיטה עם הכדור מתחתיי ואיך גורמים לרגליים ללכת עם צירים כל כך אינטנסיביים. היא מוכרת לי את ההצעה טוב, מדברת על הקלה משמעותית, ולא ברור איך, אבל אני עושה את הצעדים האלה לפינת החדר ונוחתת בבריכה, בתוך המים. המעבר הזה הוא מאמץ לא הגיוני אבל כן, יש שם גם הקלה, בעיקר כי יש בו ידיעה ברורה שזה כאן. זהו.

אני כבר בצירי לחץ, ואני לא מאמינה שזה כל כך קרוב. כלומר הראש לא מאמין אבל הגוף לגמרי שם, בעבודה הקשה, בנשיפות, בקללות שאני משחררת ובידיים שתופסות את רגליי המיילדת ואת ידיו של דניאל. אני לא מסכימה שאף אחד יזוז מילימטר מהחדר וכשהמיילדת לרגע יוצאת אני בחרדת נטישה הכי ערומה, תרתי משמע, שיש. לשמחתי היא חוזרת תוך שניה. בשנייה הזאת למדתי לסמוך על עצמי שוב. למדתי להיות נזקקת שוב ולדרוש משם. ואת זה אני מבינה רק עכשיו.

עוצמת הכאב והתדירות מתחילים לטשטש אותי ואני בלופ, היא מחזירה אותי לנוכחות ומציעה למקד את האנרגיה בלעשות פחות קולות ולעשות יותר שששש…לא להתפזר כל כך כדי לברוח ממה שקורה. זה עובד, ממש על חוט השערה בין שליטה לחוסר שליטה.

ואז הוא מתחיל לצאת, אל הידיים שלה, הראש ואז כולו, צולל אל המים ואלינו, קטן וכחול, שקט וחם. בדיעבד חווית היציאה שלו תירשם אצלי בגוף ככמעט אורגזמית, כפי שתואר בסרט ההוא… אמירה שהיתה נראית לי כל כך לא מציאותית, סופרלטיב מנופח אחד גדול. והנה, נגעתי בזה. הגוף עכשיו זוכר, עדיין זוכר גם אחרי חצי שנה גם את העונג.

לוקח לו זמן להתחיל לנשום ולראות אותנו, ככה זה עם "ילדי מים", הם לוקחים את הזמן, היא הזהירה כבר מראש וידענו למה לצפות. סמכנו עליו ועליה. והוא הסתכל עלינו עם המבט הזה, שהוא ספק עתיק ספק ראשוני, ספק מופתע וספק יודע ואני החזקתי אותו בין ידיי ושנינו ישבנו ככה במים הרבה מאוד זמן…

יצאתי כשהמים כבר התקררו ודאגתי לו.. התעטפנו על המיטה ורק אז חתכנו את החבל, לינוק הוא לא רצה וידעתי שהוא צריך זמן, כמוני. נשארתי עם השיליה עוד ועוד עד שהסכמתי לשחרר גם אותה ולקבל את האימהות השנייה שלי.

 mati 2

 וככה, ב13:45, שש שעות אחרי הזה התחיל, הפכתי שוב לאמא. ושעתיים אחרי זה כבר ישבנו ארבעתנו על המיטה, אחרי שהבכור חזר מהגן ופגש את אח שלו, ושם איחדנו משפחה. והיה בזה משהו כל כך טבעי שזה היה הזוי ויחד עם זה מתבקש. ובעיקר הגשמת חלום גדול גדול עם תינוק קטן קטן.

ואז נעמדנו גם לפני אתגרים חדשים ורגשות ותובנות וקושי ולמידה ואהבה ודרך לא נודעת אל תקופה של מעבר ועליה, כנראה, אמשיך בפעם אחרת, כי מגיע לה מקום כבוד משל עצמה..

מזל טוב, מתי שלי.

** קרדיט לשרה'לה שפס המדהימה, האמא אדמה, שקוראת לעצמה פקידת קבלה, אבל היא לגמרי האדריכלית :). היא שותפה יקרה להגשמת החלום שלי ושלנו ועל כך ובכלל על היותה נתונה לה תודתנו, הערכתנו ואהבתנו, בתקווה שניצור עוד יצירות מופת כאלה יחד"
לקריאת סיפורי לידה נוספים

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

תגובה אחת ל- “מתי נולד- סיפור הלידה של מתי (לידת בית)”

  1. אפרת הגיב:

    מהמם כל כך

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא מושלמת? מה זה בכלל?

מאת : הכי אמיתית

1 ביוני 201113 תגובות

מתוך אמהות ובנות, אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא

אמא שלי היתה תמיד דמות שאני מעריצה, אוהבת בלי גבול, מכבדת, מעריכה, החברה הכי הכי טובה שלי, תמיד היתה הדמות שצליל קולה היה מרגיע אותי ושתמיד ידעה את הדבר הנכון לומר…. מבחינתי, היא היתה אדם מושלם.

היא היתה זו שתמיד צודקת, שתמיד יודעת.

לא קל לי לדבר על הדברים, כי אני מרגישה שלא משנה איך אציג את הדברים, זה יעשה לה עוול מסוים, והיא באמת אישה שראויה להערצה וכבוד….

כשאתם שומעים את מילת הקסם 'ריפלוקס', תשנו את הגישה / טל אייזנברג

מאת : טל אייזנברג

3 ביולי 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, העיקר הבריאות, לכל אמא, שיהיו בריאים

שמעתן פעם על המושג ריפלוקס? אני אדבר בעיקר על הריפלוקס, כי זה הסבל הפרטי שלנו. ריפלוקס זה מצב שבו התינוק לא מצליח לעכל את האוכל שלו וסובל מצרבות נוראיות ומפליטה מוגברת (ובמקרה שלנו הקאה של 98% מהאוכל).

אני לא באה הפעם לספר על הסבל של התינוק אלא על ההתמודדות של אמא שילדה והתינוק שלה סובל, ובוכה ובוכה ושוב בוכה והיא, שרק עברה חוויה של לידה, צריכה להתמודד עם הייצור הקטן והאהוב שנמצא בכאב תמידי. החוסר אונים הזה של להחזיק במשך שעות את התינוק הצורח הוא מטורף.

זה לא פינוק, זאת הישרדות

מאת : סמדר

3 ביולי 20135 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו

תבין – כדי ללדת, אני משתמשת בכל הכוחות שיש לי. אין חלק בפנים שלא מגויס לדבר הזה. אני נגמרת כדי להוציא אותם מתוכי, בריאים ויפים ושלמים. פשוט נעלמת. ובגלל זה מיד אחרי הלידה, אני צריכה כל טיפה של יחס, כדי להחזיר לעצמי אנרגיה. אני יודעת שזה מוזר לך, ולכולם, כי אני בדרך כלל מוצאת כוח מבפנים, ולא צריכה עזרה, ויודעת להגדיר הכל, אבל אחרי לידה – זה מצב אפס, כי אני חייבת להתפרק כדי ללדת, וזה לוקח זמן, לאסוף את עצמי שוב, ולהחזיר כוח. נכון, כל מגע והנקה וחיבוק עם התינוקת שלי זה כמו חמצן לורידים. אבל זה לא מספיק. אני צריכה שילטפו אותי עד שאני נרדמת, שיחתכו לי סלט, ושמקלחת חמה תחכה לי מתי שארצה, אני צריכה כל הזמן צנצנת עוגיות בריאות מלאה ובקבוק מים קרים לידי, וחיבוקים בלי סוף, ומחמאות מכל הלב כדי שאצליח להאמין