נשארתי לבד | אחרי לידה

 

ימים ספורים לאחר שילדתי את בתנו השנייה, חזר רועי, בעלי, לעבוד.

סיפור סטנדרטי, אני יודעת. ובכל זאת, ערב לפני, הרגשתי שעולמי חרב עלי.

מחר כשאתעורר בבוקר, אחרי פחות משבוע מאז שילדתי, כשאני עדיין חלשה פיזית, אחרי לילה של הנקות עם תינוקת חדשה, אשאר לבדי עם 2 בנות בבית.

 

לבד. לבד. לבד. לבד.

 

נכון, אחותי כאן.

נכון, יש לי דודה שאמורה לקפוץ לקראת הצהריים ולעזור עם הארוחה.

נכון, בערב הוא יחזור, וגם ההורים שלי יהיו כאן.

 

אני לא רוצה אותם. רוצה אותו. את רועי שלי.

זה שבחרתי לחלוק איתו את הרגעים המשמעותיים בחיי.

ואיך תקראו לעכשיו אם לא רגע משמעותי?…

 

אני כועסת. על המדינה, על מקום העבודה שלו. איך מפקירים אותי ככה לבד אחרי לידה? בלי החצי השני שלי?

הוא עצוב. הוא כל כך היה שם בלידה ואחריה. מאוד רוצה להיות חלק מהתהליך הזה שאנחנו עוברים יחד מאז הלידה. תהליך שנקטע כך, באחת, כשהוא חוזר לעבוד.

בבת אחת חיי היומיום שלנו נפרדים. מעכשיו כל אחד יחיה את החיים שלו.

נצטרך גם לפנות מקום להחלפת חוויות ורשמים. אחרת איך נוכל לקרוא לעצמנו "ביחד" בכלל?

 

החברה שלנו די חלשה בלתמוך באופן סיסטמטי ביולדות (אני לא מדברת על עזרה שניתן להשיג באופן פרטי, אלא על מערכת תמיכה רחבה כזאת, שקיימת שם תמיד עבורנו ואפשר להיעזר בה).

אז היולדת נשארת ללא תמיכה, ובנוסף – החברה שלנו רואה את ההפרדה הזאת של בעל מאשתו כשהיא עדיין במשכב לידה, של אבא מילדו הרך שזה עתה נולד, כדבר לגיטימי.

אני לא מבינה איך אפשר לבנות כך משפחה, כשאפילו את הבסיס הראשוני לא מתאפשר לנו לבנות.

אני לא מבינה איך אפשר להתעלם מהקושי הזה שמוטל כעת על היולדת הטריה. ועליה לבדה.

לא לכולן יש מעגל תמיכה, לא לכולן יש אפשרות לקבל עזרה בתשלום או לא בתשלום. לפעמים העזרה היחידה מגיעה מהבעל. ובתוך כמה ימים גם זה נגמר.

הייתי רוצה שבעלי יוכל להישאר איתנו עוד. שיוכל לחזור לעבוד אחרי תקופה מעט ארוכה יותר, אולי בצורה מדורגת, חצי יום בהתחלה… אולי לעבוד קצת מהבית… יש כל כך הרבה אפשרויות שפשוט לא נלקחות בחשבון.

ועם כל הרחמים העצמיים… כואב לי גם עליו. אני לא יכולה לדמיין אפילו איך זה מרגיש "לשלוף" את עצמך מהחוויה הזאת של לידה ותינוקת חדשה, לקום בבוקר, לצאת מהמיטה המשפחתית, להתגלח, לעלות לרכבת ולהתייצב במשרד…

 

אני אשמח לשמוע את דעתכן. אשמח שתשתפנה את בני זוגכן.

ספרו לי מה אתן חושבות על הסוגיה הזאת ואולי נתחיל להוביל שינוי מבורך.

 

לבלוג של שירה דרוקר

 

 

עוד אמהות מספרות על הבדידות שאחרי הלידה והצורך בעזרה:

עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום

זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי הלידה? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

למה אני צריכה להעמיד פנים? / אמא אנונימית

הרגשת בדידות / אמא אחרי הלידה

רוצה חברוּת? על בדידות אחרי לידה / אמא ענבר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?