עצמאות

מאת : מיה אגסי

14 באפריל 2013 | 0 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

היום, באוטו, בדרך ל'על האש', בעלי שם תחנה ברדיו עם מערכונים של הגשש החיוור.

בלי לשים לב אפילו, הוא אפילו לא הקשיב. היד אוטומטית הפעילה את הרדיו כדי שיהיה קצת רעש לכסות את המחשבות שמטרידות אותו כששקט מדיי. ולי מיד נהייתה צביטה בלב. אני מכירה את הצביטה הזו כבר, אני לא נותנת לה לגדול וכשהיא מתעקשת איתי יותר מדיי אני כבר יודעת לקחת רסקיו רמדי.

צביטה שמלווה בפלאש-בק, לימים אחרים, לא נורא רחוקים אבל ממש לא קרובים, של ילדות.  אני ואחות, ואמא ואבא נוסעים במכונית. אמא ואבא מחפשים ומחפשים את התחנה עם המערכונים של הגשש ונקרעים יחד מצחוק. זה תמיד היה מיוחד ומוזר, כי הם אף פעם לא עשו שום דבר ביחד, ואם כן, זה היה לריב ולצעוק – בטח לא להתגלגל מצחוק. ואני מאחורה, מנסה להבין מה לעזאזל כל כך מצחיק, מפריעה להם בשאלות כמו "מה הוא אמר?" "למה אתם צוחקים?" והם מנסים להשתיק אותי בין גיחוך להשתנקות.

והנה אני, עם בעלי באוטו, הילדים מאחורה, משפחה משלי. סופרת בחרדה את הימים לקראת גיל 30, מרגישה (והרבה פעמים מתנהגת) לא יום מעל 18. הפעם זה הילד שלי מאחורה שמתחקר, ושואל, ולא נותן מנוח לדבר או לצחוק. אני נזכרת באכזבה שחוויתי כשהתברר לי ששייקה מהגששים הוא לא שייקה סבא שלי שמעולם לא הכרתי, כי נפטר שנים לפני שנולדתי. אכזבה שלא הצלחתי להתגבר עליה גם כשהוסבר לי שוב ושוב שסבא הציל מאות יהודים בשואה ואחריה, ושאולי לא היה מצחיק כמו שייקה מהגששים, אבל היה גבר-גבר.

והנה, ההיסטוריה שלי חוזרת על עצמה גם עם הילדים שלי, שסבא שלהם חי מאוד, אבל לא הציל אף אחד והם בקושי מכירים אותו. ואני תוהה איפה הילדה הנודניקית שישבה מאחורה, מתי היא הספיקה להפוך למה שאני היום ולנסוע בתחפושת של אישה עם משפחה משלה ולשמוע ברדיו מערכונים של הגשש החיוור.
עצמאות. פנים רבות לה.
החלפתי תחנה.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

עצמאות אימהית מהי?/ אילנה איצקוביץ'

עצמאות בבחירה להיות האמא שאני/ עפרי זוטא

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא טובה יותר

מאת : אמא אחת

30 ביולי 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה

לפעמים אני מרגישה שמגיעה לו אמא יותר טובה ממני.

אמא יותר סבלנית. אמא שיותר אוהבת להקריא סיפור או לקחת לגינה למרות שחם. אמא שלא צריכה לא פעם ולא פעמים לעצור את עצמה לפני שהיא מרגישה בתוכה את הצורך להתפרץ או להתעצבן או לאבד שליטה. ולפעמים גם מאבדת שליטה.

לפעמים אני מפנטזת שאני לא צריכה יותר כלום. פשוט כלום רק להיות אני עצמי. בלי להעמיד לעצמי איזה רף של אמא שהייתי רוצה להיות. בלי רגשות אשמה כשאני כמובן לא מגיעה לרף של זה, או של אחרות שאני רואה סביבי. בלי לנסות לתמרן כל הזמן בין הצרכים שלי לשלו. כמה זה קשה.

איך ויתרתי על הקריירה שלי כציירת :)

מאת : שירה דרוקר

14 בספטמבר 201114 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, יצירה נשית, לכל אמא

בנובמבר, בחודש רביעי להיריון, עם בטן קטנה, התחלתי ללמוד רישום וציור. הצלחתי להתמיד עד ללידה. נהניתי מכל רגע. חופשת פסח הייתה ארוכה במיוחד, כחמישה שבועות, ולפני שילדתי חשבתי לעצמי "איזה יופי הסתדר לי החופש הזה בדיוק סביב התאריך המשוער, ככה אוכל לנוח, להתאקלם, ולחזור ללימודים".

הילה נולדה בשבוע 41+3, וכבר התחילה "לדפוק לי את התכניות". חצי חופשה עברה רק בציפייה ללידה, וכשהגיע הזמן לחזור ללימודים, לא הייתי מוכנה. פיזית ונפשית. אז פספסתי שיעור. ועוד אחד. ורק עוד אחד, כי אין לי כוח, ואולי רק עוד אחד, כי זה ממש יהיה קשה ללכת איתה, ואם היא תפריע…

הפלה, גרידה. אנחנו נעבור את זה יחד.

מאת : טל דניאל

2 במאי 20119 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

רותי: "זו ההפלה הראשונה שלך?" (ברקע דפנה כל הזמן בוכה, לא יכולה לדבר)

אמיר: "לא. בהריון הראשון, לפני ההיריון של הבן הבכור, כשדפנה הייתה בשבוע השביעי , פתאום התחילו לה דימומים והייתה לה הפלה. טבעית . שלימה. לא היו צריכים לעשות לה אפילו גרידה. כיף חיים. הרגשנו שחרב עלינו העולם. אני לא אשכח שהגניקולוג שלנו , שהוא גם חבר של המשפחה, התקשר לנחם אותנו. הוא אמר לדפנה שזה הרע במיעוטו. שנכון שזה מאוד קשה עכשיו, אבל בכל זאת, זה קרה בצורה הכי טובה וטבעית שיכולנו לבקש ושמזל שזה רק שבוע שביעי. הוא אמר שיש נשים שצריכות לעבור את זה בחודש שישי, שביעי וממש ללדת עם צירים והכול וזה… באמת סיוט. (מגחך) אתמול, אחרי שהוא שמע, הוא התקשר לדפנה ואמר לה "דפנה, זה נורא. זה פשוט נורא." צחוק הגורל… גורל…"