בזמן האחרון אני ערה יותר למקומות בהן המחשבות מרחפות מחוצה אליי. אני עוצרת יותר ויותר ומזהה ששוב אני בחוץ – במחשבות על האחר, במחשבות על העתיד, על מה יהיה, בדאגות למיניהן, בתכנונים. המוח נודד אל מעבר לגבולות החוץ בלי שאני שמה לב, וזו הנקודה שבה אני מרגישה עומס, לחץ, טרדות, מועקה. כמובן שגם יכול להיות גם לחץ כשאני בתוך גופי, אבל זה מרגיש אחרת. אולי כי אני איתי.
כשהמחשבות נודדות החוצה ממני ואני לא שמה לב לזה, אני לא איתי. אני לבד. המחשבות נודדות אל דאגות, אל מה יהיה, וזה כמו תחושה שאין אותי שם. אני לא רואה שאני מוטרדת, אני לא ערה למה שמתחולל בי, אף אחד לא נותן לי יד כשאני הולכת לאיבוד, אני מחפשת פיתרונות או סתם מודאגת ממה יהיה, כאילו שחלק ממני עזב את הגוף ויצא לטייל במחוזות אחרים, ואני נשארת פה. לבד.
הרגשתי את הכאב, לא ברחתי
אתמול היה לי רגע כואב. רציתי לא להרגיש את הכאב, רציתי לברוח, רציתי להיעלם בתוך שמיכה, התחשק לי לקחת איזה חומר משכך כאב לב או תודעה, רציתי לעשות fast forward אל כמה ימים, אבל גם ידעתי שזו לא הדרך שבה אני רוצה לצעוד. זה כאב, זה עדיין קצת כואב, אבל אני איתי. זה לא שהכאב הלך וזה לא שלא התבאסתי על למה אני לוקחת את זה ללב, אבל נשארתי, סבלתי, הרגשתי את הכאב, לא ברחתי, ראיתי שאני עוברת משהו לא קל לי, אפילו שהוא קטן. לא התעלמתי, הייתי.
אני נזכרת שהתחלתי להתמיד במדיטציה והצטרפתי לסנגהה (קבוצת מדיטציה), כדי ללמוד להתמודד עם כאב ואי נחת. הרגשתי שאני בורחת מלהרגיש דברים, שקשה לי, שאני נמנעת, והרגשתי את המחירים של זה. רציתי ללמוד מדיטציה, כי לעשות מדיטציה זה לא נוח ואין לי לאן לברוח. אני שמה שעון, יושבת ישר, מחכה שהזמן יעבור, ומתמודדת עם כל הלא קל שעולה באמצע. עם הרצון לקום, עם הלא נעים של המחשבות שרצות בראש, עם זה שאין לי מושג אין לעשות מדיטציה, עם כאבים בכתפיים, עם מחשבות על הדברים שאני רוצה לכתוב או רעיון מדליק שאני חייבת לפתוח בשבילו עיניים כדי לרשום. זה לא נוח להרגיש את כל אלה, ועדיין – אני יושבת. לא זזה. מתרגלת אי נוחות.
אולי זה מה שנתן לי קצת כוח להתמודד אתמול- הידיעה שאני רוצה לפתח שם שריר. אני מרגישה דברים, אני לא יכולה להימנע מזה כרגע, אבל אני יכולה לבחור לתרגל עוד קצת איך להיות עם רגשות או מצבים שממש בא לי להבריח, אבל אין לי שום שליטה עליהם. חוסר האונים לפעמים כל כך גדול ומפגיש עם כאבי עבר, שבא לי להעיף את כל הקושי לעזאזל, ולפעמים אני גם עושה את זה. זה גם בסדר. אני לא צריכה להיות בתירגול על כל דבר.
איך להיות עם עצמי ברגעים של כאב וחוסר יציבות?
יש דברים שאני עדיין לא יודעת איך לגדול בהם, שאני לא יודעת מה צריך לעשות כדי שלא יקרו שוב, או האם בכלל אני יכולה לעשות משהו. אני לא יודעת, כואב לי ואני רוצה להרגיש אחרת, אבל זה המצב, זו המציאות, וזה מרגיש כמו משהו שאני לא רוצה שיהיה. זה לא קל להרגיש תקיעות, זה מרגיש כמו להילכד במקום שאני לא רוצה להיות בו, וכל מה שאני יכולה להיות עסוקה בו זה איך למצוא את פתח המילוט.
אני לא רוצה לקפוץ לפיתרונות או להיזכר בדברים שיכולים לעזור עם זה. זו בדיוק הנקודה שבה אני מרגישה שאני בורחת. אולי אני בורחת מלהרגיש, אולי אני בורחת מהתחושה שלמילים שלי אין ערך אם אין שורה תחתונה, אולי אני בורחת מתחושת פיזור ומחפשת עוגן, איסוף, אחיזה, בהירות, משמעות. זה בדיוק אותו פיזור שאני מרגישה כשאני כואבת ולא רוצה להרגיש. זו בדיוק אותה תחושת ריחוף שאני מרגישה כשאני נפגעת ואין לי יכולת להעלים את הכאב.
איך להיות עם תחושת ריחוף? איך להיות עם כל מה שקורה לגוף שלי ברגעים של ניתוק או אובדן יציבות? האם להתקרקע ולחפש יציבות? האם לתת מקום לריחוף כפי שהוא ולכל רגש ותחושה גופנית שעולה? האם לחפש פיתרון או לדבר עם מישהי? האם לצאת החוצה או לעשות פעולה שתניע ותשנה את התחושה הגופנית? אני רואה איך התודעה מחפשת את מפתח הקסמים.
אני כותבת על זה, אני עושה סיפור, אני משתמשת ביכולת ההתבוננות ובמילים כדי להיות עם חוויה שהייתה אתמול ונשארו בה הדים גם היום. עשיתי לא מעט דברים ביומיים האלה, ממדיטציה ועד ללכת לים ועד לקפל כביסה ולהכין אוכל, ושום דבר לא העלים אותה. גם הכתיבה לא מעלימה. אולי זה העניין. לנוע יחד איתה. ואולי לא, אולי אין עניין או משהו שצריך להבין או לעשות כדי שיהיה יותר קל. אולי לפעמים יש רגעים קשים, ואין מה לעשות חוץ מלכאוב אותם ולקבל חיבוק מבחוץ ומבפנים.
אשמח לשמוע איך המילים שלי פגשו את שלכן,
שלכן,
לימור לוי אוסמי
מלווה רגשית נשים רגישות ואמהות
אולי יעניין אותך לקרוא:
איך לשמור על הגבולות שלי בלי לפגוע באחר?
מהי תכונת הרגישות? על אדם רגיש מאוד
מוזמנות להירשם פה לתכנים: