"…זוג עם בת יחידה. אחת וזהו. לא. לא מבחירה"…. כך כתבתי בפוסט הקודם. לא מבחירה? בתחושה שלי – לגמרי לא מבחירה. אבל יש מי שיאמר (מבחוץ… מתוכי…) שבתי היא בת יחידה, בגלל מה שאני בוחרת. או בגלל מה שאני לא בוחרת.

אני לא בוחרת לאמץ ילד בחו"ל. אני לא בוחרת לאמץ ילד גדול, או ילד עם נכות, כאן בארץ. אני לא בוחרת לקבל תרומת ביצית. אבל אין לי שום תחושה של בחירה. לא בחרתי ב'תסמונת גיל מעבר מוקדם', שעטה עלי כבר בגיל 35. לא בחרתי לא להיכנס יותר להיריון לעולם. לא ללדת יותר לעולם. לא בחרתי. בכלל בכלל לא בחרתי.

הציעו לי אימוץ, טיפולי פוריות, תרומת ביצית, אבל אני לא מעוניינת

כל מי ששמע במהלך השנים האחרונות, שבהן ניסיתי כל מיני דברים, החל בשיקויים הומיאופטיים, דרך עבודה נפשית ועד יוגה ודיקור, הציע לי רעיונות איך לפתור את המצוקה: שקלתם אימוץ? לא יכול להיות שאין טיפולי פוריות…. מה עם תרומת ביצית? משפחה אומנת? אבל אני בוחרת לא. הנה אמרתי: בוחרת.

ואז הוא קופץ, הקול הספקן, האכזר: "אם זה היה באמת כל כך משמעותי בשבילך, היית בוחרת באחד הפתרונות האלו, לא? כנראה שזה לא כל כך חשוב לך" בום. הנבוט הורד על ראשי. עירפו את ראשה! היא לא באמת רוצה. מי אתה בכלל שתגיד לי ככה ???

אני לא רוצה לאמץ ואני לא רוצה תרומת ביצית מאישה אחרת

אני רציתי להיכנס להיריון, ללדת, לגדל את התינוק/ת שלי. אח/ות לבתי. פשוט. לא, אני לא רוצה לאמץ, אני לא רוצה תינוק/ת מביצית של אשה אחרת, אני לא רוצה פרוצדורה, אני לא רוצה 'פרוייקט חיים'. בוחרת לא. אז מה זה אומר עליי? ומה בעצם אני רוצה עכשיו?

נראה לי שעכשיו כל מה שאני רוצה זה להתאבל, להרגיש את האובדן העצום הזה. אני לא רוצה לתקן את זה באף אחת מהדרכים הידועות לי. אני רוצה נס. אני רוצה להפסיק לקוות לנס.

 לפני כמה חודשים היתה לי שיחה קצרצרה עם חברה. אמא לארבעה. זה היה רגע קשה. מדוכא. היא אמרה לי: "אולי תשקלו בכל זאת אימוץ?" הבכי והכעס חנקו אותי מיד. ניסיתי אחר כך למצוא למה. מה שמעתי בתוך המשפט שלה, שחנק אותי כל כך. חשבתי בהתחלה ששמעתי: "זה לא בסדר שאת לא רוצה לאמץ. זה הפתרון הנכון, איזה מין בן אדם את שלא רוצה לאמץ?!"

אבל כשהסתכלתי עמוק עמוק פנימה הבנתי ששמעתי משהו אחר, משהו מכאיב. שמעתי: "את באמת צריכה לתקן את המצב. את צריכה לתקן אותך. את המשפחה שלך. כמו שזה, זה באמת לא מספיק טוב". להיות זוג עם ילדה יחידה זה לא מספיק טוב. בשבילי.

כתבה: אחת וזהו.

**

אם את רוצה להמשיך לקרוא על ההתמודדות הרגשית של להיות זוג לבת יחידה שלא מבחירה, אז יעניין אותך לקרוא את השיתופים": משפחה שלמה (?) עם בת יחידה וגם באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה? במידה ואת מרגישה שהיותך אמא לבן או בת יחידים מעסיק או מטריד אותך, אם בעקבות המציאות עולות בתוכך מחשבות ורגשות שלא נוחים או קשים לך, אם היית רוצה למצוא דרך שטובה ומתאימה לך יותר להתמודדות, אז ליווי רגשי לאמהות יכול להתאים לך. את יכולה ליצור איתי קשר הווטסאפ. שלך, לימור.