הרהורים של חודש אחרי לידה

מאת : איריס גומס

30 ביוני 2013 | 8 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 # לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות, את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום. אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).

# מה שעוד יותר מבאס בעניין הזה, זה שגם כשאמרתי לחברים שזה קשה, אי אפשר באמת להסביר במילים את גודל החוויה והפרטים הקטנים, מה שמגדיל עוד יותר את תחושת הבדידות. הכל מסתכם במילים "היה קשה" וכשמנסים להסביר ממה מורכב הקושי זה אפילו לא מתקרב לגודל העניין.

# ולגבי הבדידות – בשבועיים הראשונים רציתי מצד אחד שיבואו לבקר ומצד שני הרגשתי כל כך לא טוב שהיה לי ממש קשה עם הביקורים ואפילו שמחתי שהרבה לא באו לבקר. פתאום החברים נחלקים לאלו שעם ילדים ואלו שבלי ילדים. ודווקא אלו שהם הורים (שהם לא רבים כל כך), שהייתי צריכה כל כך לא היו בסביבה או זמינים.

# לא יודעת מתי באמת אבין שאני אמא. מילה כל כך טעונה, עם כל כך הרבה פרשנויות, דעות וחוויות. איך אני פתאום אמא?

# ויחד עם זאת, הדאגה, הטיפול וההורות מרגישים לי מאוד טבעיים וחלק ממני.

# אני לא מאמינה כמה פעמים בחודש הזה נזרקו אמירות על הילד הבא שלנו… מאז שאני זוכרת את עצמי חושבת על ילדים תמיד רציתי שלושה ילדים, אבל מאז שמילה נולדה אני לא יכולה לחשוב לרגע איך אבחר לעבור שוב את השבועיים הקשים ביותר שחוויתי אי פעם. אולי זה ישתנה (אפילו יש סיכויים גבוהים לפי זה שאנשים עושים את זה שוב ושוב), אבל זה ממש לא הזמן לדבר איתי על זה.

# אחרי 7 שנים של זוגיות, 3 שנים של נישואים, המתנה לרגע בו נהיה הכי מוכנים להורות מבחינת הקריירה, הלימודים, הבריאות, ובעיקר המוכנות הנפשית. אחרי שנים שעשיתי בייביסיטר, שתרמו מאוד לתחושת המוכנות ועוד השלמה של טיפולי פסיכותרפיה גופנית שהתמקדו בדיוק בזה, לא יכולתי להרגיש יותר מוכנה מזה. וברגע האמת, כשמגיעה לעולם הזה תינוקת מדהימה ומתוקה, שקשורה רק אלינו, שאנחנו בחרנו שתהיה פה איתנו, שרק אנחנו אחראים לה, ומעכשיו תהיה צמודה רק אלינו בכל רגע (עד הרגע שכבר לא…) – זה פשוט לא נתפס ואי אפשר להתכונן לזה.

# אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי לטובה היה לגלות איזה בן זוג מדהים, מבין ותומך בחרתי, כי לעבור חודש ראשון של הורות בלי ריב אחד זה נדיר.

# אני כבר לא יכולה לחכות להמשך… לראות אותה מחייכת, צוחקת, מתהפכת, זוחלת, הולכת, מדברת! אני יודעת שאומרים להנות מכל רגע כי זה מגיע ועובר מהר, אבל זה ממש לא נתפס.

# ועכשיו אני מנסה להבין איך אני אמורה לחזור לשגרת החיים שלי יחד איתה. אני מרגישה כאילו אני צריכה ללמוד איך להיות עצמאית שוב. פעולות כמו ללכת להסתפר, לעשות בדיקת דם, לתרגל יוגה, לעמוד בזמנים – הכל עדיין בגדר כמעט בלתי אפשרי. גם כאן כולם אומרים שזה עובר, מתרגלים, מסתדרים. לי רק נשאר להאמין.

איריס גומס – מטפלת ברפלקסולוגיה, עיסוי בטן בשיטת ATMAT ופרחי באך. מתמחה בטיפול בנשים, הריון, פריון ובכלל. אתר. פייסבוק.

עוד אמהות משתפות על התחושות בתקופה שאחרי הלידה:

שמונה ימים אחרי לידה / ענת

רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי הלידה / אמא של שירה

אהבה ועוד / ניצן רדזינר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

8 תגובות ל- “הרהורים של חודש אחרי לידה”

  1. בטי גורן הגיב:

    איריס,

    התרגשתי מאוד לקרוא אותך.

    אוהבת ומחבקת המון,
    בטי

  2. דנה ליברמן הגיב:

    איריס
    כמו שכתבת אי אפשר להתכונן לרגע הזה. הבלבול וההלם לצד השמחה ,האושר, השינוי הגדול שקרה לכם בחיים.
    לאט לאט הדברים נראים טבעיים יותר ומקבלים צורה. אין ספק שלהפוך לאמא זהו משהו ענקי שמכיל בתוכו את כל הרגשות האפשריים.
    שיהיה לכם המון מזל טוב
    וכיף שזכית בבנזוג מפרגן ותומך, זה המון!!

    דנה

  3. אתי שולץ גרמי הגיב:

    הי איריס
    ביתי הבכורה בת 18 אחריה 17 והצעירה 15 באוגוסט.
    אני קוראת את שכתבת וכולי כאב בלב.נזכרת. נכון קשה לתאר את הקושי. כאילו מעולם אחר.זה כל כך קשה הליווי הזה לתוך העולם של היצורים חסרי האונים שנולדים לנו עם כל הרגשות הגואים שכמובן לא הגיוניים באף שלב. והמתיקות המקסימלית תגיע עוד 3 שנים (בעיני לפחות). כשהם/אנחנו נולדים צורתינו כמו תולעים בערך. הוורדרדות השופעת תגיע בחודשים הבאים. זה לא שאין רגשות, יש המון, היו לי המון. של קשר עצום, של חיבור עמוק, של פחד איום, של בדידות במשימה, של הכל בכמות אדירה. ובעיקר הפכים.
    תודה שאת מעלה את התקופה הזו. זה באמת אוברוולמינג זה באמת קונטראסטי. כמו להגיע לאיזור טרופי עם צימחיה מהממת שבתמונות ניראית גן עדן ושכל היתושות בסביבה מוצאות אותך ועוקצות ומזמזמות. ויש נחשים ולא רק צמחיה מהממת אלא עוד המון בעח חיים שאוהבים שם גם. ואותם בתמונות לא רואים, כמו בתמונות הריון רומנטיות לא רואים את ההקאות והבכי והקושי.
    תודה שאת מוציאה מהארון את הקושי והכאב והבדידות והחוסר אונים דווקא ברגע שאנחנו מביאות לעולם עוד יצור נפלא.
    אחכ ההורמונים כניראה מתאזנים אבל הרגישות נשארת זמן רב… שנים. ואנחנו לומדות לאזן את עצמנו ולקבל שוב אוטונומיה. ושקט ושלווה חוזרים לחיינו.כי יש בנו עוצמה בלתי רגילה של חיים. יכולת לתת גם לעצמנו להיוולד מחדש
    בברכה
    אתי

  4. תהילה הגיב:

    קשה לתאר את הקושי, אבל לא בהכרח כל אחת ואחד חווים עצב כאב ובדידות.. אנחנו אמנם היינו בהלם, כמו כולם, אבל היתה בנו ועודנה – תודה לאל – הרבה שמחה בכל שלב, אפילו בשלבי הכאבים הפיזיים שלאחר הלידה (והיו הרבה)..

    • ברור לי שלא כולן חוות את כל מה שחוויתי, אבל באותם רגעים הרגשתי שרק אני חווה את זה (למרות שידעתי שלא)…
      תודה על תגובתך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שבוע 36 מתדפק לו בדלת

מאת : מיטל

11 בדצמבר 20140 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

שבוע 36 מתדפק לו בדלת בנקישות ארוכות.

מבקש בנחישות אישור כניסה, נותן הודעה מוקדמת- אני פה בעוד יומיים.

אני מעניקה לו את ברכת הדרך, בפחד שבקצהו מעורבלת גם תחושה שמרמזת אט אט כי בפתח עומד לו שינוי מרגש.

זו תחושה חמקמקה, שמתחלפת ומתהפכת תדיר.

מזל טוב ! באיזה שבוע את ?

מאת : לימור לוי אוסמי

6 ביולי 20118 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

בזמן האחרון אני מקבלת מספר הולך וגדל של איחולים לבביים של "מזל טוב! באיזה שבוע את" ?

למען הסר ספק, אתחיל בעובדות: אני בת 35, יש לי ילד אחד בן 5.5, השמנתי 10 ק"ג בשנה האחרונה ו- אני לא בהריון.

שנתיים בלי התינוקת שהייתה יכולה להיות לי

מאת : נירה טל

7 בינואר 20136 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

בבוקר נולדה תינוקת, עוברית קטנה ללא רוח חיים. דומה לדניאל שלי, עם שיער קצת יותר כהה. רצינו לקרוא לה נועה.

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מהימים הראשונים אני זוכרת הכחשה ורצון לשנות את המציאות. זה לא היה הגיוני וזה לא היה פייר וזה פשוט לא החיים שלי. אני זוכרת מקלחות ארוכות, אני זוכרת התפרצויות בכי שלי, וחיבוקים גדולים של בן זוגי. ואני זוכרת פעוטה בת שנה ותשע שהייתי צריכה להסביר לה שאין. אין תינוקת. בשפה פשוטה. פשוט אין. מהעיניים שלה זה היה מובן – כמו שאין טלוויזיה עכשיו, ואין גלידה עכשיו, אז גם אין תינוקת.