# לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות חודש אחרי לידה- את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום.

אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה אחרי לידה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).

# מה שעוד יותר מבאס בעניין הזה, זה שגם כשאמרתי לחברים שזה קשה, אי אפשר באמת להסביר במילים את גודל החוויה והפרטים הקטנים, מה שמגדיל עוד יותר את תחושת הבדידות. הכל מסתכם במילים "היה קשה" וכשמנסים להסביר ממה מורכב הקושי זה אפילו לא מתקרב לגודל העניין.

# לגבי הבדידות – בשבועיים הראשונים רציתי מצד אחד שיבואו לבקר ומצד שני הרגשתי כל כך לא טוב שהיה לי ממש קשה עם הביקורים ואפילו שמחתי שהרבה לא באו לבקר. פתאום החברים נחלקים לאלו שעם ילדים ואלו שבלי ילדים. ודווקא אלו שהם הורים (שהם לא רבים כל כך), שהייתי צריכה כל כך לא היו בסביבה או זמינים.

# לא יודעת מתי באמת אבין שאני אמא. מילה כל כך טעונה, עם כל כך הרבה פרשנויות, דעות וחוויות. איך אני פתאום אמא?

# ויחד עם זאת, הדאגה, הטיפול וההורות מרגישים לי מאוד טבעיים וחלק ממני.

# אני לא מאמינה כמה פעמים בחודש הזה נזרקו אמירות על הילד הבא שלנו. מאז שאני זוכרת את עצמי חושבת על ילדים תמיד רציתי שלושה ילדים, אבל מאז שמילה נולדה אני לא יכולה לחשוב לרגע איך אבחר לעבור שוב את השבועיים הקשים ביותר שחוויתי אי פעם. אולי זה ישתנה (אפילו יש סיכויים גבוהים לפי זה שאנשים עושים את זה שוב ושוב), אבל זה ממש לא הזמן לדבר איתי על זה.

# זה לא נתפס – אחרי 7 שנים של זוגיות, 3 שנים של נישואים, המתנה לרגע בו נהיה הכי מוכנים להורות מבחינת הקריירה, הלימודים, הבריאות, ובעיקר המוכנות הנפשית. אחרי שנים שעשיתי בייביסיטר, שתרמו מאוד לתחושת המוכנות ועוד השלמה של טיפולי פסיכותרפיה גופנית שהתמקדו בדיוק בזה, לא יכולתי להרגיש יותר מוכנה מזה. וברגע האמת, כשמגיעה לעולם הזה תינוקת מדהימה ומתוקה, שקשורה רק אלינו, שאנחנו בחרנו שתהיה פה איתנו, שרק אנחנו אחראים לה, ומעכשיו תהיה צמודה רק אלינו בכל רגע (עד הרגע שכבר לא…) – זה פשוט לא נתפס ואי אפשר להתכונן לזה.

# אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי לטובה היה לגלות איזה בן זוג מדהים, מבין ותומך בחרתי, כי לעבור חודש ראשון של הורות בלי ריב אחד זה נדיר.

# אני כבר לא יכולה לחכות להמשך… לראות אותה מחייכת, צוחקת, מתהפכת, זוחלת, הולכת, מדברת! אני יודעת שאומרים ליהנות מכל רגע כי זה מגיע ועובר מהר, אבל זה ממש לא נתפס.

# ועכשיו אני מנסה להבין איך אני אמורה לחזור לשגרת החיים שלי יחד איתה. אני מרגישה כאילו אני צריכה ללמוד איך להיות עצמאית שוב. פעולות כמו ללכת להסתפר, לעשות בדיקת דם, לתרגל יוגה, לעמוד בזמנים – הכל עדיין בגדר כמעט בלתי אפשרי. גם כאן כולם אומרים שזה עובר, מתרגלים, מסתדרים. לי רק נשאר להאמין.

כתבה: איריס גומס – מטפלת ברפלקסולוגיה, עיסוי בטן בשיטת ATMAT ופרחי באך. מתמחה בטיפול בנשים, הריון, פריון ובכלל. אתר. פייסבוק.

**

מתעניינת בליווי רגשי אחרי לידה? כל הפרטים כאן. 

**

עוד אמהות כתבו על התקופה שאחרי הלידה:

שמונה ימים אחרי לידה / ענת

רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי הלידה / אמא של שירה

אהבה ועוד / ניצן רדזינר

את מוזמנת להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.