מהחומר אל הרוח (או: הדרך למימוש עוברת במספרה)

מאת : סשה חזנוב

4 ביוני 2013 | 0 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

 

כבר זמן מה, ובעיקר עם בואן של רוחות הקיץ השובבות, שטורפות את הקלפים, אני לא שקטה.

אני נעה וזעה באי נוחות בתוך העור שלי, הודפת מחלות ומותחת את העצמות, כאילו מרגישה בתוך בגד שכבר קטן עלי ויחד עם זאת מתקשה להיפרד ממנו ולפרגן לעצמי במשהו מרווח והולם יותר, כיאה לאישה שאני.

בתוך הסערה הפנימית הזאת, שהיא גם מאוד גופנית, אני שמה לב שכל חיי עומדים למבחן כלשהו, לבחינה מדוקדקת ומחודשת, לביקורת… האימהות שלי, העשייה המקצועית שלי ובעיקר וכנראה שמעל הכל – הנאמנות שלי לעצמי, לאני שנמצא שם תחת כובד משקלם של תפקידיי.

ואני שמה לב שאחרי גל הביקורת המתבקש, לו אני מאפשרת לחלוף בלי להעביר ביקורת גם עליו, עולה משהו אחר. עולה הפחד לגדול, הפחד לשנות עמדות, תפיסות, אמונות, הפחד להגדיר מחדש את הזהות, לקחת את הצעד הזה פנימה ובו זמנית החוצה על הספירלה שלי. ויחד עם כל אלה עולה גם ההתרגשות. ההתרגשות להיות. להתחדש במשהו מדויק ונכון יותר, להשיל את העור המקולף והסדוק ולהבריק החוצה עם גרסה יפה וזוהרת ממש. ואני משתעשעת ברעיון שמותר לי. שאני יכולה לעשות את הפרידה הזאת ולתפוס יותר מקום. להניח לכיווץ.

ואני שמה לב שככל שאני מגייסת סבלנות ומסכימה להסתכל, רק להתבונן ואפילו לא לזוז, משהו זז. זה חמקמק מאוד, קטן ומחתרתי, אבל זה לגמרי כאן. זה מתגלם בצורה של מנוחת צהריים שאני לוקחת לעצמי ומשאירה על ילדיי עם בעלי. זה מופיע כארוחת צהריים ביתית שהולכת איתי לעבודה. זה מבצבץ בשעות פנאי שמוקדשות לטיפוח הגוף נטו, רחמנא לצלן, כאשר הוריי תופסים את הפיקוד. זה מתגנב בצורה של עיתון ובירה בשעות הערב כשאני על פיג'מה.. ואין זכר לאשמה. כן יש קול עמום של פריק קונטרול שנאלץ להרפות באי חשק ברור…

ופתאום אני מוצאת את עצמי בנהנתנות פנימית כזאת, כמעט לא חוקית עבורי, חושבת אך ורק על התחזוקה הנפשית, הפיסית, הרוחנית שלי, מסכימה לזנוח את השאר "הזנחה מווסתת".

ואני שמה לב שהנהנתנות הזאת לא מגיעה ממקום של רעב וחוסר, של בור שחייב להתמלא תכף ומיד, אלא יותר ממקום מושכל, נעים ולא קיצוני. זה קורה כמעט לבד, בביטחון שקט מהול בהססנות, אבל מה שבטוח – בלי דרמה.

ואני שמה לב שמשתרר בי שקט התחלתי והוא השקט של הגוף – גוף שנח, מוזן, מטופח וקשוב.

ואני מתחילה להבין שרק כך אני אוכל למנף אותו להורות, קריירה ויצירה. ולא רגע לפני. שממנו זה מתחיל. כלומר אני נזכרת בזה, משהו בי ידע את זה פעם והעלה אבק דרכים. פתאום אני חושבת שידעתי את זה הכי טוב בתקופה שביליתי בהודו בין ארוחות מזינות, נופים עוצרי נשימה ואפס אחריות מלבד על עצמי.

ואני שמה לב שזה נכון לי ככה. לאט. מהחומר אל הרוח. בלי שוט על הגב. בלי הבהלה. בלי פניקה. עם תגמולים קטנים של יומיום. כמו להרגיל חתול רחוב למערכת יחסים…

ואני שמה לב שזה גם לא פשוט לי בהכרח ולא יכול לקרות באגביות של החיים, אבל כבר כל כך נהנית בתוך הגילוי הזה, שכרגע לא אכפת לי להקדיש את שארית חיי לדיוקים קטנים של חומר.

 

 

עוד אמהות כותבות על דברים שהן זקוקות להם כדי להרגיש טוב:

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר (רצון לזמן לעצמי)  (לא שמתי לינקים לפוסטים נוספים)

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

הדרך למימוש עוברת במספרה / סשה חזנוב

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך? / ליטל גרין

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ללמוד לצוף

מאת : אביטל חיימי

1 בספטמבר 2015תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

שנתי, חלמתי חלום. ראיתי את ילדי הטהור עומד על שפת המים. המים, עמוקים וזורמים בשצף. הלוך ושוב, כגלי הים.

אך ילדי הקט לא על שפת הים עמד. אלא על קצה החוף הפונה אל עבר ים המציאות.

אלו הם מימי החיים. המים בהם כולנו שוחים את חיינו קדימה והלאה ולומדים לזרום איתם את חיינו, בין אם באושר ובין אם ברגשות אחרים שמציפים אותנו.

גן בפעם הראשונה

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

11 בספטמבר 20118 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

קטנה שלי, ראשונה שלי…

פעם ראשונה את לבדך בגן,

ומבטיי לא יביטו בך,

קולי לא יפזם לך שירים,

גופי לא ירקוד למולך שירי אצבעות ומשחק,

וידיי לא יאכלו אותך.

שלא לדבר על החלב בציצי שפסק כאילו בזמן לפני הגן…

פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין

מאת : בטי גורן

30 ביוני 20114 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.

בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.