אמהוּת,  גוף ומשקל

פצפונת

מאוד כעסתי על פצפונת השבוע.

יום א: 7:00 בבוקר.

השעון מצלצל "every little thing she does is magic"…", משהו שממש לא הייתי אומרת על פצפונת, שכבר מהשנייה שפקחתי את עיניי התחילה: "מה אוכלים?",

הייתי עייפה מכדי לענות.

היא המשיכה בטון דורשני:"נו! אני רעבה, קומי כבר",

אלוהים ישמור אותך ואותי ואת יום ראשון.

קמתי.

 60 דקות לשתות קפה, להדליק דוד חשמל, לחכות שיתחמם, להתקלח, להכין אוכל, לסדר את הדברים לקחת איתי, ואז להתלבש, להתאפר ולעוף מהבית לפני הפקקים.

פצפונת נגעה בי: "אני רוצה ארוחת בוקר רצינית".

העפתי לעברה מבט חטוף: "תקשיבי", עניתי לה, "אין לנו זמן עכשיו לארוחות בוקר".

אך היא לא ויתרה, "בא לי מג'דרה עם ממולאים".

רציתי להגיד לה שהיא חצופה ומעצבנת. התאפקתי."מג'דרה עם ממולאים? לא קצת כבד על הבוקר?"

 "לא" ענתה פצפונת והוסיפה "אני ממש רעבה".

אז בתוך הטירוף של הבוקר עוד הייתי צריכה לשמוע את ההצקות של פצפונת ולחמם לה ממולאים. יצאנו מהבית.

הייתי חייבת להספיק להגיע לטיפולים בזמן, לשלוח מכתב בדואר, לקנות מתנה ליום הולדת, ולהספיק להיכנס לבנק לפני שייסגר,כל זה עד 9:30.

פצפונת הציקה לי כל אותו היום. ככל שאני ניסיתי להספיק יותר, כך היא צרחה, התבכיינה, ודרשה כל הזמן מטעמים."תאכילי אותי, בא לי שוקולד, לא בעצם גלידה".

קניתי לה גלידה בקיוסק.

"אוי הרבה יותר טוב" קיפצה לה פצפונת. "אני מרגישה שחזרו לי הכוחות רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף…",

"בסדר, בסדר, פצפונת, הבנתי, יאללה קדימה, יש מלא מה להספיק".

כעבור שעה היא התחילה שוב: "אני מרגישה קצת חלשה, בא לי משהו מלוח עכשיו. אולי איזה צ'יפס קטן".

אני, שגם ככה הייתי לחוצה, התחיל להתקצר לי הפתיל.

 "די!" אמרתי לה.

 אך פצפונת ניג'סה: "אבל בא לי".

רמת הסבלנות שלי התחילה לרדת "בסדר. תירגעי".

פצפונת צרחה עלי "תירגעי את!".

 קניתי לה צ'יפס קטן כדי שתפסיק להתבכיין והסברתי לה שיש לו"ז שצריך להספיק.

 פצפונת התחילה לייבב: "את זזה מהר מידי, אני מפחדת שלא יישארו לנו כוחות, אולי נאכל פסק זמן, מי יודע מתי כל זה ייגמר". אז קניתי לה פסק זמן ומבפנים כעסתי.

בבוקר למחרת קמנו.

באופן לא מפתיע  היינו כועסות. אני הייתי עם בטן מנופחת, עצבנית והיא שוב רעבה מתסכול.  עד הצהריים לא דיברנו -הייתה שתיקה רועמת.

פצפונת הפרה את השתיקה ופתחה בכך שהקצב שלי מהיר לה מידי, שזה מאוד מלחיץ אותה, שהיא לא יודעת מתי יש לנו הפסקות ? מה אוכלים ואיפה ? כל ההתייחסות שלי גורמת לה להתכווץ והיא זקוקה כל הזמן למשהו שירגיע וינחם אותה.

התיישבתי מולה והבטתי בה בעצב, "גם לי לא קל". (קטע קטן מתוך מערכת היחסים שלי עם פצפונת, הישות שחיה אצלי בבטן).

אחד הרגשות הנפוצים שיש לנו מול אכילה, אוכל והגוף שלנו הוא בדרך כלל הביקורת. ביקורת מכאיבה, נוקבת, נוקשה ופוצעת. פיתוח מערכת יחסים עם הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, החלקים והקולות השונים שקיימים בנו, יכולה להוות דלת להתבוננות והקשבה אמיתית פנימה. כאשר מתפתחת מערכת יחסים ביני לבין הגוף שלי, האכילה שלי ועוד חלקים שנמצאים בתוכי יש מקום לקשר, לסקרנות, לחקירה.

ג'ני גיטלבנד– לגעת ברעב .מלווה בהתמודדות עם אכילה רגשית ודימוי גוף.ג'ני גיטלבנד
מפגשים אישיים |  סדנאות קבוצתיות.
פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת על ידי ה-EABP (הארגון הישראלי והאירופאי לפסיכותרפיה גופנית) מטפלת באמצעות: תנועה, מגע, שיחה, נשימה והתמקדות.
050-881-3936   jenny2dance@gmail.com

One Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ