אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת ש..

אני מאד מאד עייפה. יש ימים טובים ויותר וימים הרבה פחות טובים. דיברת שם על לשנות את הסביבה שתתאים – אני לא יודעת בדיוק מה אני הייתי רוצה לשנות. לא יודעת להגדיר בדיוק מה.

בפנטזיה, בא לי להיות לפעמים במקום אחר, לשחות בתוך מים נעימים ולהיות נטולת דאגה. מצד שני, הבת שלי היא הכל כרגע, אני אוהבת אותה כל כך ולא רוצה להיות בלעדיה. בא לי לישון, שעות ושעות, שינה עמוקה – כזאת שלא שומעים כלום ולא מרגישים כלום.

בא לי לשכב במיטה במקום אחד ושיביאו אליי את הכל, שיאכילו אותי, יזינו אותי, ילטפו אותי, יטפלו בי, שידברו איתי. בא לי מישהי לידי שאוכל תמיד לפרוץ בבכי מולה. ושפכתי כבר כל כך הרבה דמעות.. יש לי ממש עוד קצת. בא לי טיפולי ווטסו, והרבה. המים כל כך נעימים ומלטפים ומקבלים אותך בכל מצב. בא לי לפעמים לצאת לנשום, אוויר צח. בא לי לקחת נשימות עמוקות שממלאות את כולי.

בא לי להיות נטולת דאגה ובעיקר בא לי להיות נטולת ״איך זה אמור להיות״. אז מה אם לא הצלחתי להכין את הפשטידה שתכננתי או לסיים את כל הכלים. אז מה שאני לא לוקחת אותה כל יום לפעילויות עם תינוקות אחרים.. אז מה שלפעמים אנחנו לבד בבית אני והיא ואני עייפה ואיטית..

אז מה ..

אז האשמה. זה מה.

מכרסמת בבטן , לפעמים מכאיבה ממש.

אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.

אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.

אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.

אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.

אולי לעולם לא אהיה כמו חמותי ש״הצליחה לעשות הכל לבד״.

אולי אהיה פשוט אני, קצת משתדלת יותר מדי, קצת שוכחת, ונזכרת שוב. קצת לא מצליחה להתמסר לגבר עד הסוף אפילו שכבר נשואה. קצת ילדותית יחד עם הבת שלי, קצת בוגרת גם.

אולי לעולם לא אצליח ליישר את כל מה שעקום סביבי, ואולי גם את עצמי, לא איישר במכה אחת ועד הסוף. אולי פשוט אהיה אני, עם הנשמה הגבוהה כל כך והידע הרחב שעדיין מחפש לו מקום בעולם הגשמי הזה. עם התדר הרגיש כל כך שעדיין לומד איך לחוש תדרים גסים יותר ולא להיפצע. עם ההשתוקקות, הכמיהה, והחוסר ידיעה לפעמים , מה לעשות איתה..

אולי אהיה זאת ששוכבת על המיטה עכשיו ובעלה מכין לה טוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה ולא זאת שמצליחה תמיד לאכול אורגני וטבעוני.

אולי אהיה זאת שלא תמיד יודעת. עם החוסר שלמות, עם החוסר מושלמות, התכוונתי, כי אני שלמה – כך אומרים לי.

ואני יודעת שאני שלמה. אני יודעת שאני בסדר, בדיוק כפי שאני. אני יודעת יודעת יודעת אבל הדעת הזאת – מתי היא פוגשת את הגוף והנימים שלי? מתי היא נהיית חלק מהנשימה שלי?

שיתופים נוספים של אמהות:

להשלים עם עצמי=לעשות שלום עם עצמי / אמא

אשמה תמיד / ענת גל-און, התמקדות בבית

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

התמונה צולמה על ידי © Michael Jastremski מאתר   freenaturephoto.com