מה בין ריצה ולידה? שנה וחצי אני רצה. שנה וחצי ואני עדיין לא מאמינה שאצליח, שהפעם הגוף שלי יישא אותי. עדיין קול בראשי מבקש ממני לוותר, מתחנן שארוץ מחצית מהזמן. ואני מאמינה לו. אני בטוחה שהפעם ארוץ חצי מהמרחק וממלמלת לעצמי שזה ממש בסדר.
כל פעם אני לא מאמינה שאצליח לסיים, בטוחה שזה יהיה קשה וכואב וחסר נשימה ושאני לא אעמוד בזה. אני יוצאת לריצה בראש פתוח, עם משפטים כמו: "הכי הרבה תפסיקי, תעברי להליכה, לזחילה, תדרשי הנשמה מעובר אורח". באופן קסום ומעורר השראה, כל פעם מחדש במחצית הדרך הקול מתחלף ב"קדימה, את מסוגלת".
רגע לפני זה נראה בלתי אפשרי. רגע אחרי זה מרגיש כאילו כבשתי את האוורסט.
"איך אני עושה את זה? אני לא אצליח" – ההתחלה בריצה/בלידה תמיד הכי קשה
לריצה של אתמול יצאנו אני וחוסר האמונה שלי. הצהרנו בגלוי על פרישה אחרי 4 ק"מ. התחלתי לרוץ וה4 ק"מ הפכו ל3 ק"מ. לא שורדת מבחינתי עוד דקה. מרוכזת בחוסר חמצן, בכאב, בחום, בתשישות ובכל הקילומטרים שלפניי. אני מנסה להסיח דעתי עם משפטי מחץ כמו:
"הנה עץ זית מהמם- אוי אין לי כוח" ,
"שעת שקיעה נעימה- ח ם לי בטירוף "
"איך אני עושה זאת.." "אני כ"כ עייפה.."
"אני לא אצליח.."
"כמה זמן עוד נותר לסבל הזה…"
אני מתחילה להישמע לעצמי כמו אישה בלידה, ומגחכת איך אני רואה דגם של לידה כמעט בכל דבר.
ההתחלה בריצה הכי קשה. הגוף עדיין לא התרגל לשינוי באספקת החמצן, הנפש עוד לא ממש מבינה מה קורה, וכולם מחכים למשיח הגדול – האנדורפינים. הורמונים שתפקידם לשכך כאבים וליצור תחושת היי וריחוף, מאפשרים לנתק את המוח החושב והדואג ולחוות את הרגע הזה במלואו. הם מאפשרים לתפיסת הזמן להצטמצם עד כדי אין מוחלט. אני נזכרת שגם בשתי הלידות הראשונות שלי ההתחלה הייתה הכי קשה בדיוק מאותן סיבות.
מה יאפשר לך לרוץ ולחייך? ליהנות מהריצה?
"תעצרי רגע" ביקש בן זוגי "איפה את? על מה את חושבת ברגע זה? את לא יכולה לרוץ אומללה, זה לא יעבוד ככה. תשאלי את עצמך מה יאפשר לך לרוץ ולחייך? מה יאפשר לך ליהנות מהריצה". הוא כל כך צודק שזה מעצבן. מה להנאה ולכל הסבל הזה?
"תתחילי במוסיקה", הגיעה התשובה. נראה מה יהיה אחר כך.
המוסיקה באוזניים, ואני מחפשת משאבים בכל פינה. מילים בשיר כמו "KEEP THE FAITH" ו…"YOU ARE AMAIZING JUST THE WAY YOU ARE" גורמות לי להאמין שהשיר נכתב עליי. כשאני לא מאמינה להן יותר, אני עוברת לנשימה, מקשיבה לה, לקצב שלה לחום שלה, לדרך בה היא עוברת דרך החלק העליון של גופי, היכן היא מתמקמת וכיצד היא מוצאת דרכה החוצה ממני.
פתאום אני שמה לב שמזמן לא חשבתי כמה קשה לי בזמן ריצה, וכשאני חושבת על זה שלא חשבתי, אז כמובן המחשבות של הקושי מתחילות להגיע. טור של קשיים מתייצבים בראשי וחברותיהן האומללות. לפני שנייה הן לא היו פה ובין רגע הם הפכו לדיירי קבע.
"אבל בעצם לא כל כך קשה", חלק בי מתייצב להגנתי. הגוף נמצא בתנועה ובקצב משלו, לעיתים מרגיש כאילו הוא עובד על אוטומט. "מה את מתלוננת? הכל בסדר, תפסיקי לדאוג". אני מפסיקה לדאוג ומתחילה לחלום בהקיץ, נכנסת למנהרת הזמן וחוזרת 3.5 שנים אחורה, ללידה האחרונה שלי.
לידה שלישית. כשהציר נגמר, אני עסוקה בלפחד מהציר הבא
אני חוזרת לידה השלישית שלי. אני כבר דולה מנוסה ועדיין מרגישה פחד אלוהים.
בזמן הציר, הגוף זז כמתבקש, מראה לי איך הכי פחות כואב לי, ואני קופצת, רוקדת, יורדת על שש, מזיזה את האגן, שואגת, מזמרת.
כשהציר נגמר, במקום לנוח ולהרפות, אני עסוקה בלפחד מהציר הבא.
כשאין ציר אני מפחדת. כשיש ציר אני לא מפחדת- אני עסוקה ב'כאן ועכשיו', ולא חושבת על דקה קדימה או על דקה אחורה.
פתאום זה הצחיק אותי שכשיש ציר אני לא מפחדת, וכשאין ציר אני מפחדת.
ראיתי איך הפחד מהציר הרבה יותר גדול מהציר עצמו. זה היה כמו לנעוץ חור פצפון בבלון הפחד ולאפשר לו לקטון משמעותית. מאותו רגע יכולתי לנוע על אוטומט, לגלוש על גלי ה'כאן ועכשיו', לגלוש על גלי הצירים והכאב.
בזמן ריצה הוא שואל: "את רוצה אפידורל?"
בחזרה לריצה.
אני שומעת את רגליי מוחצות במהירות עלים ואבנים על הדרך.
"עברנו 4 ס"מ" הוא מצהיר "את רוצה אפידורל?"
"מה…??"
"עברנו כבר 4 ק"מ, את ממשיכה איתי ל 8 או עוזבת?"
"ממשיכה. בקבר כבר ננוח. ממשיכה!"
בשלושת הקילומטרים הבאים אני כבר מסוממת לגמרי. מפוצצת אנדורפינים, מרגישה את הגוף במין ריחוף נעים, כאילו נע מעצמו. חלק בי מודע לדרך שכבר עברתי, וחלק בי מודע לדרך שעוד נותרה לי. אי אפשר לחזור אחורה, את הריצה הזאת כבר לא אפסיק. הידיעה שבכל רגע אני יכולה לדעת כמה עברתי וכמה נותר לי לעיתים מעודדת ולעיתים מבאסת.
נזכרת בפניהן המאוכזבות עד דמעות של נשים לאחר המשפט: "את בפתיחה של… " נתון שיספר על מה שעברה עד כה אבל לא יאמר דבר על מה שצפוי ועומד לקרות. אני תוהה אם אפשר היה שלא לבדוק בכלל פתיחה בלידות, איך זה היה משפיע על המצב הרגשי של היולדת.
"אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח"- זה סימן שעוד רגע התינוק יוצא
מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת. אני מ ת ה !!
בעודי גוססת לי בריצה, חלפו אל מול עיניי הנשים שליוויתי. כשאני שומעת אותן אומרות משפטים דומים, אני מבינה שהן עוד רגע רואות את התינוק שלהן. רגע לפני שהיא יצאה ממני בלון הפחד שוב התנפח "ומה אם היא תתקע עכשיו?… אני לא אוכל לזוז לשום מקום… אני לא מאמינה שתינוקת אמורה לצאת ממני… אם משהו משתבש עכשיו אני מ ת ה!!"
"זהו. ק"מ אחרון" הוא ממלמל מבעד לאוזניות שלי, ואני מבינה שעוד כמה לחיצות ואני יולדת.
"תנסי לרוץ אותו בהרפיה ולא במאמץ, ריצה איטית. זה חשוב שלגוף יישאר מסוף הריצה זיכרון חיובי של רוגע וחוסר מאמץ".
אוי, חלום. בעולם האוטופי שלי, אין שלב לחיצות מלחיץ. יש גלישה נעימה לשינוי בתחושות גוף של היולדת, שממשיכה להקשיב לו. אם מתחשק לה ללחוץ, אז היא לוחצת. ואם לא, אז לא. בלי לחץ, בלי מאמץ מיותר בשבילה. המיילדת עומדת בצד מוכנה להפגין נוכחות רק אם יזדקקו לה. שקט בחדר.
מרגישה אותה עוברת בתוכי ויודעת שזו החלטה שלי לשחרר או להשאיר.
"שייגמר כבר…"
להרפות או לכווץ?
"דיי כבר…"
לשחרר או להחזיק?
אני נושמת נשימה עמוקה ויד מלטפת נועצת בבלון הפחד עוד חור קטן. הבלון לא עזב אותי לרגע, ילדנו ביחד.
קרעתי בגופי סרט סיום אדום בוהק שחיכה בסבלנות בסוף המסלול. נשבעת לכן שאפילו שמעתי מחיאות כפיים ביציע.
כתבה: גלית הרמן, דולה ומלווה תהליכים סביב הלידה בגישת B.O.T, מנחה שותפה בקורסי ה- B.O.T
050-8358914
**
מחפשת ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה? כל הפרטים כאן.
**
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
עיבוד לידה מרפא/ דנית צור אלמוג