דכדוך אחרי לידה החוויה השקופה
אחרי לידה,  דיכאון אחרי לידה,  רגשות אשם אחרי לידה

דכדוך אחרי לידה- החוויה השקופה

כנס על אימהות בחברה הישראלית, הרצאה על דכדוך ודיכאון אחרי לידה. נתונים מסודרים במצגת: 80%  מהנשים אחרי לידה יחוו דכדוך עד שבועיים לאחר הלידה. לפתע ראיתי אל מול עיניי את מה שלא נראה, את מה שלא מקבל התייחסות, את מה שעובר לנו כחברה ממש מתחת לאף ואף אחד לא טורח לעצור ולהריח. 80% מהנשים יחוו דכדוך (1). זה המון. זה כמעט כולנו.

ומה קורה אם אני חווה דכדוך 3 שבועות אחרי לידה, חודש אחרי או חצי שנה אחרי…. זה לא נחשב? זה כבר לא קשור לתקופת ה'אחרי לידה'? רוב הסיכויים שאת ואני חלק מהן, חלק מקבוצה ענקית של נשים שאין להן כותרת ברורה ועוצמתית לקושי שהן חוות במהלך ההיריון הלידה והאמהות.

80% מהנשים חוות דכדוך ועדיים מציגים את זה כלא נורמלי

אנחנו כל כך  "נורמליות" שאף אחד לא מאמין (ולעיתים גם אנחנו) שיש צורך ללוות אותנו ולהיות שם לצידנו. לעיתים נסתפק באיזה פורום או קבוצת פייסבוק תומכת ונמשיך הלאה בלי לשים לב שתנועת החיים ושמחת החיים שלנו הולכות ומצטמצמות. 80%  מהנשים חוות דכדוך (וישנן חוקרות שטוענות אף ל 90% ) ועדיין החברה מציגה זאת כסימפטום לא "נורמאלי".

80%חוות דכדוך עדיין אלו שיחוו זאת ירגישו שהן לא בסדר, אשמות ואמהות לא טובות מספיק. כשבעצם נראה כי החריגות, המיוחדות והמעניינות לחקירה הן דווקא אותו אחוז קטן של נשים שלא חוות את סימפטומי העצבות/דכדוך על שלל גווניו – אולי דרכן נוכל ללמוד מה פספסנו…

10%-15%  מהנשים יחוו דיכאון אחרי לידה. נתון מוכר ומשמעותי. נזכרת שפעם הייתי מספרת על כך לנשים ועיניהן היו נפקחות עם סימני שאלה כאילו אני מספרת אגדה רחוקה, כזו שלא קשורה אליהן. בשנה האחרונה משהו השתנה… העיניים כבר לא נפקחות. זה כבר לא נתון זר, הן כבר שמעו וקראו בפורום וחברה זו או אחרת כבר סיפרה על כך מניסיונה האישי.

בתחתית המצגת עוד נתון משמעותי: 1-2 מתוך 1000 יולדות יחוו פסיכוזה. מצב קשה וקיצוני ללא ספק.

הדיכאון יאובחן ויטופל, אך מה עם הדכדוך?

סביר להניח שכל אשת מקצוע בתחום מכירה היטב את הנתונים, תדע לשנן אותם מתוך שינה ואף לזהות אישה בדיכאון או בפסיכוזה, ובהתאם לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. כדורים יינתנו במידת הצורך ואף אשפוז במקרים המאוד מאוד קיצוניים.

יותר מכך, עצם הדיאגנוזה יוצרת התגייסות חברתית, משפחתית והכרה ב"מחלה". ואני מסמנת את המילה בגרשיים שכן זו השאלה שבחדר 301 נתנו עליה את הדעת. האנתרופולוגית הדס נצר-דגן ולימור לוי אוסמי יוצרת האתר "נשים מדברות אמהות"  יצרו שיח חשוב סביב השאלה האם דיכאון אחרי לידה הוא מחלה שתוקפת אישה יש מאין כמו שפעת ארורה, או שמא זהו קושי שמתפרץ למימדים עצומים בעקבות נסיבות חיים דיי הגיוניות לתקופה שכוללת לפעמים לידה טראומתית, חוסר תמיכה, תחושת בדידות בזוגיות ועייפות גדולה למשך זמן רב ועוד.

הדיכאון יאובחן ויטופל, האישה תקבל כותרת, שם לאחוז בו עבור אותה תחושה נוראית עימה היא מסתובבת. הפסיכוזה על אחת כמה וכמה, זועקת עד כי אי אפשר להתעלם. וחוויית הדכדוך? וחווית העצבות שאולי תימשך מעבר לשבועיים? שקופה. אין כותרת לאחוז בה. אין שם לחוויה השקופה.

 

דכדוך אחרי לידה החוויה שקופה
שקיפות

נשים שחיות בתוך הנורמה, שיודעות להגיד לעצמן שהן לא בדיכאון. הן "רק" מרגישות דכדוך. הן לא מספיק "חולות" בשביל טיפול פסיכולוגי. אך הן גם לא מרגישות טוב, הקושי והסבל שלהן ממשי וחי והסיפור שלהן רוצה להישמע.

יתכן שחלקן אחרי לידה קשה, יתכן שחלקן חוו אובדן כלשהו במהלך התקופה הזאת, יתכן שחלקן חוו בעבר לידה שקטה וכעת זה מציף אותן מחדש, אולי הן נפגעות תקיפה מינית בעברן וטופלו כבר היטב אך התקופה הזאת מאוד מאתגרת ומלאת טריגרים עבורן. יתכן שחלקן לא מרגישות את מה שציפו להרגיש. אבל יתכן, שאין לאישה איזה סיפור כואב ברקע. היא פשוט ילדה.

זהותה השתנתה, גופה השתנה, היא לא ישנה בלילות, היא מגדלת את ילדיה לבדה, בחברה שמסתגרת בבתיה. היא עושה זאת לעיתים בלי שום תמיכה מהסביבה. היא מרגישה לעיתים כלואה בביתה ללא חברת מבוגרים עימם אפשר לנהל שיחה הגונה. היא אכולת רגשות אשם על כל רצון של שילוב ההתפתחות האישית עם גידול ילדיה, אלו נתפסים כמתנגשים, נפרדים ובאים באיזשהו אופן אחד על חשבון השני.

הנורמליות של הדכדוך והקושי אחרי לידה

לפתע זה מתחיל להישמע די נורמלי, די הגיוני. הנורמליות של הדכדוך, והקושי אחרי לידה (ובואו נסכים לרגע לא להגביל את עצמנו לשבועיים בלבד), כל כך נורמלי שלפעמים קשה לשים אליו לב. נורמלי להיות עצובה לפרקים ולחוש כבויה. כל כך נורמלי שאין לזה כותרת מספיק טובה שתביא אותה לטיפול, כי היא באמת לא צריכה. היא מתפקדת, היא מסתדרת.

כך נוצר מרחב של התנהלות ותפקוד נורמלי, שעוטף בתוכו חוויה שקופה שאינה זוכה ליחס הראוי לה. וכמנהגה של חוויה שקופה שלא זוכה לתשומת לב היא הולכת וגדלה (הסטטיסטיקה מספרת כי 20% מהנשים שחוות דכדוך לאחר לידה יפתחו דיכאון לאחר לידה) (2)

לעיתים החוויה השקופה תזכה ביחס הראוי לה רק בהיריון הבא. כשאבקש מאישה לספר לי את סיפור הלידה שלה היא תסיים אותו לפעמים 3 חודשים אחרי הלידה, חצי שנה ואף שנה… בהתאם לעוצמת החוויה השקופה שנכחה באותה תקופה. הלידה הקרובה מציפה את החוויה לפני השטח ולא מאפשרת התעלמות.

"אני רוצה לדבר על הטראומה מהתקופה שאחרי הלידה"

את יפעת (שם בדוי) פגשתי לקראת הלידה השנייה שלה. היא נכנסה והכריזה "אני רוצה לדבר על הטראומה מהתקופה של אחרי הלידה". לאחרונה היא כל הזמן נזכרת בתקופה ההיא ומיד רוצה לבכות.

"זה מרגיש כמו הר געש שהולך להתפרץ בכל רגע ואני מבינה שאני חייבת לעבד את זה… אבל מצד שני לא בא לי לחזור לשם ולחפור בכל מה שהיה…" הזמנתי אותה לבדוק מה קורה לה כשהיא חושבת על התקופה ההיא, והיא אמרה: "הלב שלי מתחיל לדפוק ממש חזק… אני רוצה לבכות…אני יכולה להרגיש את הדפיקות של הלב בעוד מקומות בגוף, בכתפיים, בראש… ומתחילות לי דקירות בצד שמאל של הגב. מוזר, זה בדיוק איפה שכאב לי אחרי הלידה… "

אני בודקת איתה אם היה בתקופה הזו בכל זאת משהו שלא אכזב, שהיה נעים, שתמך ולו במעט? משהו שאיפשר לה לצלוח את החודשים הללו? חיוך מבצבץ על פניה. "אני נזכרת בבעלי. הוא ההצלה שלי. עושה לי הכול פשוט, מה שחסר לי הוא נותן לי, תמיכה פשוטה וראשונית, פתרונות פיסיים קלים ולא מסובכים. כשאני צריכה הוא מקשיב ונותן המון… יש דו- שיח… אוויר, זרימה, יש פעולה ותגובה…"

ואיך זה מרגיש בגוף כשאת מדברת ככה עליו? "התרחבות של הלב, שמחה, רצון לבכות מרוב אהבה… ממלא אותי אנרגיה… את יודעת, חשבתי שבאתי לדבר על מה שהיה חודשיים אחרי הלידה אבל אני מבינה עכשיו שכבר אחרי הלידה לא הייתי בעננים… לא כ"כ התחברתי לתינוק והכל היה לי קשה… לא יכולתי לשאת את המבטים של המשפחה והחברות שלי… חייתי בתחושה שמה שאני מרגישה הוא לא בסדר שאולי צריך לתקן אותי… אחרי חודשיים למדתי לשים על עצמי את מסכת 'הכל בסדר', תפקדתי כאם ואהבתי מאוד את המתוק הקטן שנכנס לי לנשמה אך בפנים בפנים הרגשתי כבויה לגמרי "

שאלתי אותה אם היא יכולה לזהות בתקופה ההיא רכיב חסר, כמו לזהות תבלין חסר בתבשיל שאם היה קיים התחושה הייתה קצת יותר טובה, קצת יותר שלמה… "הייתי צריכה עזרה גדולה ולא קיבלתי. ציפיתי לקבל אותה במיוחד מהמשפחה שלי והתאכזבתי. הם לא ידעו, הם לא הבינו… ההורים שלי ואחותי, עד היום הם לא יודעים מה עברתי וכמה הייתי זקוקה להם, כמה הייתי בודדה… "

דכדוך אחרי לידה החוויה השקופה
בדידות

יש צורך בליווי מקצועי במצבים נורמליים אך משמעותיים אחרי לידה

אני נזכרת בעוד שיחות רבות שהיו לי עם נשים ומבינה ששלל החוויות השקופות מצביעות בעצם גם על איזשהו צורך מקצועי (3) שהוא ליווי למצבים 'נורמליים' אך משמעותיים. ליווי מקצועי מתוך התמחות בשדה הרחב של הריון, לידה ואמהות על שלל גווניו, שיכול לתת מענה לאותם מצבים נורמליים ולאותן חוויות שקופות עבור נשים לא שקופות בכלל. ליווי שיאפשר לאישה שהות, התבוננות וקבלת אינפורמציה מתוך מה שקורה לה, ויחד עם זאת התארגנות רגשית וקונקרטית לקראת התנועה הבאה, הלידה הבאה, היום הבא, הלילה הבא ללא שינה. ליווי שיאפשר לחוויה שקופה לקבל צבע.

לצערי אין לי פיתרון קסם, אבל אני מאמינה שאם אני מצביעה על משהו ומבקשת מכם להסתכל עליו ולרגע קטן גם אתם וגם אני רואים אותו. אז זה אומר שאפשר לדבר עליו, אפשר לשמוע אותו, ושלרגע קטן הוא כבר לא שקוף.

גלית הרמן, דולה ומלווה תהליכים סביב הלידה בגישת  B.O.T, מנחה שותפה בקורסי ה- B.O.T www.bot.co.il , galitherman@outlook.com

1. נתונים מתוך המצגת של הדס נצר-דגן, אנתרופולוגית ודוקטורנטית בביה"ס לחינוך  באוניברסיטת חיפה

2. נתונים מתוך המאמר "מה הוא דכדוך אחרי לידה?" מאת  דר' ליאת הולר הררי  באתר http://nefeshm.co.il/

3.  בהשראת "תופעת השדה השקוף" מאת קרן פרידמן גדסי     http://birtherapy.co.il/?page_id=1417

4.  התמונה לקוחה מהאתר http://openphoto.net וצולמה ע"י Michael jastremski

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"
הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

פורסם לראשונה בדף הפייסבוק B.O.T-  תרפייה מוכוונת לידה

4 Comments

  • Avatar

    אוסי

    גלית,
    פשוט מדהים,אני קוראת את דבריך ויש בי תחושה שהנה יש אור, הדברים מתחילים לזוז לקראת הבנה חברתית.
    אני יודעת שזה עוד רחוק, אבל כשאני אובחנתי עם דיכאון אחרי לידה היה לי קל יותר להתמודד בחברה עם הרגשות הקשים שחוויתי.למזלי מצאתי דולה אחרי הלידה שעזרה לי מאוד לעבד את התחושות האלו.
    אני רואה היום את העוצמה שהיתה בי להרים את הראש ולהחליט שלא עוד נשים יחוו את מה שאני חוויתי ולכן שמתי לעצמי מטרה לדבר על הרגשות האלו ככל האפשר. אני מרגישה לאורך השנים שיש התקדמות ולראיה הדברים המאלפים שאת מעלה כאן והצגת בכנס.
    יש עוד המון לעשות, אבל זו הדרך. המשיכי להפיץ את הדברים וכמובן בעבודתך החשובה.

  • Avatar

    שירה דרמון

    אני קוראת את ההתחלה ומתרגשת. הי, מישהי כותבת בדיוק את מה שאני חשבתי עליו וכתבתי עליו https://stonesgravelsand.wordpress.com/2017/02/06/%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%93%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94/ וכשכתבתי את זה קיבלתי תגובות מכל הקשת:
    זו שאמרה לי: תודה. אני מרגישה שזה כמו חיבוק. זאת שאמרה לי: איך את מעזה להשוות בין דיכאון קליני לדכדוך. ובסאבטקסט אמרה: איך את מעזה לתת למחלה שלי שם נורמלי, לראות גורמים לה בחיים שלי. אני מפחדת לחוש אשמה. והלוואי שהייתי יכולה לענות מבעד למילים ולומר: לא, את לא אשמה. את בכל מקרה אמא מספיק טובה. אבל האם את טובה מספיק לעצמך? האם תוכלי לדאוג לעצמך יותר מאשר כמה כדורים ופגישה עם הפסיכיאטר? ושתקתי. רק הקשבתי לה. והיתה גם את זאת, מכרה מלפני 10 שנים, שכתבה לי בביטחון: את טועה. מדכדוך לא מגיעים לפסיכוזה. הרגליים שלי רעדו, אולי טעיתי?! עכשיו אני קוראת כאן שצדקתי.
    אני סקרנית בימים האחרונים לגבי לימוד של הBOT. אני קוראת אותך ושמחה לראות שהשיטה מדויקת ונכונה וכנה ומשחררת.
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ