הרצאה שלי מתוך הכנס כנס: "אימהוּת – מרכז או שוליים? על מקומן של אימהות בחברה הישראלית" שנערך על ידי תכנית "אם לאם בקהילה" בשדמות-מכללת אורנים בתאריך 12.6.13

הרצאתי הייתה בתגובה להרצאתה של הדס נצר דגן : דיכאון אחרי לידה- מדיקליזציה של תופעה חברתית.

התבקשתי להגיב להרצאתה של הדס כמייצגת את ה"שטח" דרך האתר שלי, 'נשים מדברות אמהות'. אני בוחרת לשתף את הדיאלוג הפנימי היום יומי שלי עם נושא התיוג של של קושי וסבל של נשים אחרי לידה כהפרעה נפשית הנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ואת השאלות הבאות שעולות בי בהקשר הזה:

• האם קושי וסבל גדול של נשים אחרי לידה הוא פתולוגי?
• האם ההגדרה של הסבל הגדול שאחרי הלידה כפתולוגי מסייע לנשים או אולי דווקא מחבל ברווחתן הנפשית?

רק אתמול קראתי שיתוף ששלחה אליי אישה שכתבה שהיא הייתה בדיכאון אחרי לידה וטופלה על ידי פסיכולוגית, ואני מוצאת את עצמי קוראת אותו יחד עם התהייה המתמדת- האם מה שהיא חוותה זה פתולוגיה? הפרעה נפשית?  מופרעות נפשית?

לפני כן, חשוב לי להבהיר, מפני שאני מוצאת שלפעמים זה לא ברור מספיק, שהתהייה שלי היא בשום אופן לא לגבי השאלה האם היא זקוקה לטיפול או לגבי האם האישה סבלה. ברור לי שיש קושי רגשי גדול אחרי לידה וברור לי שיש מקום לטיפול (פסיכולוגי, פסיכיאטרי, ליווי רגשי) – לגבי זה, אין בתוכי סימן שאלה. התהייה הפנימית שלי היא לגבי האם החוויה שלה היא נורמטיבית או לא, האם היא הפרעה נפשית או לא. כן, והתהייה הזאת קיימת גם כשמדובר בסבל גדול. הנה חלק קטן ממה שהיא כתבה:

אני בקושי זזה, תפרים בנרתיק, מדדה, יש לי טחורים, אני בקושי מתיישבת. השדיים כואבים. 'תשתו משהו? יש עוגה'.
ואז זה מתחיל:
"את יוצאת איתו החוצה?",
"נעים בחוץ, תשבי בבית קפה",
"הוא יונק כל שעתיים?! אין לך מספיק חלב!".
ואני סמרטוט, לא מחייכת, עייפה כל הזמן, בוכה מכאבים בהנקה, ולא מבינה- הלא אחותי היתה מניקה את בתה 7 דקות, מחליפה לה חיתול, שמה אותה בעריסה לישון  ומשתעממת. לא יודעת מה לעשות עם עצמה בחופשת הלידה.
ככה, יולדות יקרות, מתחיל לו דכאון אחרי לידה; הפער הענקי בין "מה שחשבתי שיהיה" לבין איך שזה במציאות. התלות המוחלטת שלו בך, סדר היום הרעוע שסובב סביבו, וחוסר השליטה המוחלט שלך- מעכשיו יש בוס חדש בשטח.
ומעבר לציפיות הלא מציאותיות מחוויית האימהות, יש גם את הציפיות שלי מעצמי: להמשיך לתפקד בבית- כביסות, בישולים, קניות, ניקיון, לשדר "עסקים כרגיל" למשפחה ולחברים, ולהיות האישה הנחשקת שבעלי הכיר והתאהב בה לפני שנהייתה צל אדם עייף, רופס ודואב.
שאלתי את עצמי איך נשים אחרות עושות את זה, הלא להרבה נשים יש מספר ילדים, והן עובדות במשרה מלאה, ומצליחות בכל האגפים.
לצערי, רק כשבני היה בן שנה ו-3 חודשים, ואני כבר בהריון השני שלי, נפל לי האסימון שאני בדיכאון אחרי לידה.

– אילת גורליצקי –

לא לחייך, להרגיש סמרטוט, דואבת, כואבת, מאוכזבת, נוחתת על קרקע המציאות- האם לא טבעי שנרגיש ככה אחרי לידה?

מה הבעיה בכך שמצוקה נפשית אחרי לידה מוגדרת כפתולוגית?

אני חושבת לעצמי- למה זה מפריע לי שזה מוגדר כפתולוגי? ואלו הדברים שעלו בי כשניסיתי להבין מה מפריע לי מעצם התיוג:

1. יש כאן קביעה של מה נורמלי ומה לא נורמלי. ישנה קביעה לגבי איך אמהות צריכות להרגיש כנורמה וכפועל יוצא מזה, מה יוצא מגדר הנורמה. לשמוח וליהנות מהאמהות זה נורמלי. לא ליהנות ולהיות עצובה אחרי לידה- זה לא נורמלי.

על פי הגדרות ה DSM, המדריך להפרעות נפשיות, כדי לא להיות מאובחנות בדיכאון אחרי לידה אנחנו צריכות:

• ליהנות
• לא להרגיש דיכאון
• להיות עם תיאבון תקין
• לא להיות עם קושי להירדם בלילה או ביום
• לא להיות תשושה
• להיות בעל ערך עצמי ובלי אשמה
• להיות מרוכזת
• לא התקשות בקבלת החלטות

  אממ.. סליחה.. אני אחרי לידה.. אין לי את הזכות לא להרגיש את הדברים הללו במשך שבועיים רצופים או יותר מבלי להיות מתויגת כלא נורמלית?

2.  אני מרגישה שיש התעלמות מהנסיבות החברתיות שלנו והנסיבות האישיות של כל אישה. היום, ישנו גוף מחקרי משמעותי ונרחב שמוצא סיבות חוזרות, גורמים הקשורים, המנבאים, דיכאון אחרי לידה. ומה הפלא, גורמים אלו אינם ההורמונים, אלא דווקא נסיבות חברתיות סביבתיות:

* היעדר תמיכה פיסית ורגשית ליולדת,

* יחסים זוגיים רעועים,

* בעיות בריאותיות לתינוק,

* מצב כלכלי דחוק

* והיסטוריה של דיכאון.

אז אם הסביבה היא הגורם, למה אנחנו המופרעות? אנחנו רק מגיבות לסביבה הלא מספיק טובה שלנו. אתם רוצים לשנות? תשנו את הסביבה! תשקיעו משאבים כדי ליצור מציאות טובה יותר לאמהות אחרי לידה! למה לתייג אותנו כמופרעות אם הסביבה היא זאת שבעייתית?

3. אני מרגישה שהתיוג הזה מצמצם אותנו כנשים, מצמצם את החוויה שלנו, את ההוויה שלנו. אני מרגישה שבעצם התיוג לא רואים אותי כאינדיבידואלית. אני עולם ומלואו, שלם וגדול, אני לא תיוג. לשמחתי, אני לא היחידה שמתרעמת על התיוג. הנה התגובה של תניה טוויל באתר: 

למה?
למה אי אפשר פשוט להיות מה שאנחנו עם מה שעולה ומה שמגיע?
למה צריך לתייג את זה כטוב או רע? נורמלי לא נורמלי? נכון לא נכון? למה?
זה מכעיס אותי ומעציב אותי יחד.
למה אנחנו לא יכולות לסמוך, שאם משהו עולה מתוכנו, זה כי הוא צריך לעלות, לצאת החוצה ולקבל ביטוי ואין משהו שיכול לעלות מאיתנו שהוא פסול?
לפעמים צריך יותר תמיכה, לפעמים צריך מגע, אפשר לגשת לכל מה שעולה בדרך אחרת, אבל למה לא לאפשר למה שרוצה לצאת החוצה לצאת מבלי לשפוט ולתייג אותו מייד ? והרי איך אפשר בכלל לתייג תחושות ורגשות כאלו? איך יודעים שכל מה שהאחת חווה, כך גם האחרת? רק התיוג עצמו הופך את ההתייחסות לאדם ותחושות שלו לדבר כל כך לא אישי ואנושי.
אני מרגישה הרבה דברים בתוכי שאני לא תמיד נותנת להם לצאת החוצה, מהפחד של מה יגידו ואיך זה ייראה ואיך זה יישמע. מהפחד של 'איך יקטלגו אותי'"

בנוסף, חשוב מאוד בעיניי לשים לב לכך שלתיוג יש השלכות שמרעות את מצב הנשים בחברה ויכולות לגרום למצוקה נפשית ממשית. נשים מפחדות מה'מכשפה' שנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ולכן מתרחקות מלמידה על קשיים רגשיים אופייניים לנשים אחרי לידה. במקום ללמוד, להיערך וליצור את התנאים הדרושים לאישה אחרי לידה שימנעו דיכאון, יש הימנעות ותקווה שהכול יהיה בסדר.

כאשר עולות תחושות קשות לנשים אחרי לידה, הן חושבות שזה לא לא בסדר, לא צריך להיות, פתולוגי. המילה 'דיכאון' נהפכה להיות מילה נרדפת לקושי רגשי אחרי לידה, עד שלא נותר מרווח נשימה שבו נשים יכולות להרגיש עצב, תסכול, ייאוש, חרטה, בלי עננת ה'דיכאון' מעליהן. מכיוון שאין כרגע מילה נרדפת אחרת המסבירה את הקושי הרגשי הטבעי אחרי לידה, כל קושי רגשי נתפס כדיכאון.

במה התיוג של הפרעה נפשית עוזר לנשים אחרי לידה?

ויחד זאת , אני שומעת גם קול אחר, שאני מקשיבה לו בקשב רב. קול שנשמע בעוצמה חזקה מלא מעט נשים שאובחנו כמתמודדות עם דיכאון אחרי לידה והן מרגישות שעצם התיוג הציל אותן. הנה דברים שכתבה אישה לאתר, בתגובה לפוסט שכתבתי בנושא:

"אני מרגישה בעניין הזה הפוך. דווקא ה"תיוג" של דיכאון אחרי לידה כמחלה עזר לי. עזר לי לסלוח לעצמי, עזר לי לקבל עזרה, עזר לי לדעת שעשיתי מה שיכולתי.
דווקא הידיעה שמדובר במחלה גורמת לי להבין, שעוד מעט אבריא. שזה מצב זמני. עוזרת לי להבין שזאת לא אשמתי. דווקא המחשבה שמדובר במשהו נורמלי מעציבה אותי. מקטינה את הכאב העצום הזה. גורמת לי לחשוב מה הייתי יכולה לעשות אחרת, גורמת לי להרגיש אשמה, כי אם זה כל כך נורמלי, למה הרבה מצליחות להתמודד ואני לא. אני מניחה שזה מאד שונה מאחת לשנייה. אבל אולי התיוג הוא לא כל כך נורא"

– ד.ד. –

התיוג עוזר לחלק מהנשים להבין שהקושי הרגשי לא באשמתן ומסייע להן לבקש עזרה ולקבל אותה, להוריד ציפיות ומטלות מעצמן ולקבל הכרה מעצמן ומהסביבה לקושי שלהן. התיוג עוזר להן להבין שהקושי שלהן זמני ובר ריפוי, כמו מחלה רפואית. עצם התיוג נותן להן מקום והכרה ואילו הרצון לקחת אותו ולהגיד שזה נורמלי, מתפרש בעיניהן כהקטנה של החוויה שלהן. התיוג מאפשר להן לקבל עזרה ולהיחלץ מההתבוססות בבוץ האימהות.

בעולם אידיאלי, הייתי רוצה שנשים תקבלנה את מה שהתיוג נותן להן, מבלי להיות מתויגות- שהן תדענה שזה לא באשמתן, תוכלנה לקבל עזרה, טיפול, הכרה וידיעה שזה נגמר גם מבלי להיות מתויגות כמופרעות, אבל יודעת שכרגע אנחנו עוד לא שם.

גם מצער אותי לומר, אך כיום, נשים לא תקבלנה אבחון וטיפול מהיר אם לא תהא הכרה בקושי ובסבל כהפרעה נפשית. זה עצוב. מאוד. אבל זאת המציאות היום. שינוי של המצב היום, ביטול התיוג מבלי לשנות את המציאות החברתית ולהקצות משאבים לטובת נשים אחרי לידה, פשוט יפקיר את הנשים לסבלן ואת זה אנחנו ממש לא רוצות.

וכך, בין ההבנה שלי לגבי הנזק של התיוג לבין הידיעה שהתיוג עוזר לנשים, אני זוכרת שכך הוא כך- עם תיוג אן בלעדיו, מה שהכי משמעותי לנשים זו נוכחות מקבלת, והכרה בסבל שלהן. נוכחות שלא שופטת, לא מבקרת, מבינה, שמחזיקה עבורן את הידיעה שלסבל הזה יש סוף. ואת זה כל אחת יכולה לעשות ולהעביר הלאה.

"כשיש מקום שעוטף ולא מבקר ולא שופט ובאמת אוהב ומקבל – הרבה מהדברים מתמוססים  או שהם יוצאים, מתבטאים ואז מתמוססים".

– תניה טוויל –

אם מעניין אתכן לשמוע עוד על המעבר הרגשי להורות, אם אתן תוהות אם מה שאתן מרגישות או הרגשתן אחרי לידה הוא נורמלי או לא, אני מזמינה אתכן לראות את ההרצאה הדיגיטלית שלי, שתעניק לכן המון תשובות לשאלות אופייניות.

אשמח מאוד לשמוע אתכן בתגובות,

לימור

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, בכרכור ובשיחות וידאו. יוצרת האתר. 052-2835020

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה