התינוקת של כולם

מאת : קרן גולוב

14 ביולי 2013 | 2 תגובות

 נכדה ראשונה משני הצדדים, נסיכה. חשבתי שהיא הנסיכה שלי, אבל היא הנסיכה של כולם

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

לא יכולתי לדעת ולא יכולתי להכין את עצמי לרגע שאחרי הלידה. רק עכשיו אני רואה עד כמה נשים מחפשות את התמיכה ואת הקהילתיות שאמורה להיות שגורה בתוכנו כבני אדם חברתיים. המודרניות של לבד לא טבעית לנו, לנשים שאחרי לידה, ואף יכולה להיות הרסנית.

ילדתי את בתי הבכורה בלידת בית. בחרתי את המקום. בחרתי את האינטימיות. רק אני, האיש ושתי מיילדות. היה בדיוק מה שבחרתי, מה שהרגשתי נכון בכל תקופת ההיריון. אני מרגישה גאה בעצמי שהצלחתי.

אבל אז, רגע אחרי הלידה התגנבו להם פחדים. פחדים שחשבתי שהם מאחוריי אבל הגיחו בעוצמה כה חזקה שלא חוויתי שנים. חוויות ילדות וזיכרונות גם כן עלו ועשו את שלהם. בלידה נחשפתי בפני הנוכחים בחדר בצורה שלא הייתי חשופה אף פעם לאף אחד. מן הסתם, החשיפה בפני בן הזוג לא היוותה בעיה וכמובן שזה קירב בינינו עוד יותר. אך החשיפה בפני המיילדות גרמה לי להיקשר אליהן בצורה חזקה מאוד.

אחרי הלידה התחלתי לפחד מרגע הפרידה מהן וידעתי שזה יקרה ושיהיה לי קשה. הרגשתי כמו ילדה קטנה שצריכה להיפרד מאמא. לא רציתי. רציתי שהקשר ימשיך להיות אינטנסיבי וקרוב כמו לפני הלידה ובזמן הלידה. רציתי שיחבקו אותי וילטפו את שערי כפי שעשו בלידה עוד פעמים רבות. הרגשתי לא בשלה להתנתק. כל אלה גרמו לי לחוש מאוד תלותית, חלשה ונזקקת, שכמובן ערערו אותי עוד יותר. הרגשתי שאני היחידה בעולם שנקשרת כל כך למיילדת שלה והתחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי. רציתי להרגיש נורמלית, אני עדיין מחפשת את זה.

באותו זמן אני צריכה לתפקד כאמא לתינוקת שזה עתה נולדה. נכדה ראשונה משני הצדדים, נסיכה. חשבתי שהיא הנסיכה שלי, אבל היא הנסיכה של כולם. בהתחלה לא היה אכפת לי והיה לי קל לתת אותה לבני המשפחה כדי להגניב עוד שעת שינה. אבל ככל שעברו השבועות, נהיה לי יותר ויותר קשה לחלוק אותה עם בני המשפחה.
כשהיא נרדמת על אנשים אחרים, הלב צובט. כאשר היא מתחילה להתרגל לשתות מבקבוק, הלב צובט. אני רוצה אותה לעצמי, כאשר במקביל אני רוצה לחזור לחיי ולהמשיך עם עיסוקיי. איך כל זה אפשרי? הכל נראה כמלכוד והשיעור החשוב של ללמוד לשחרר ולהבין שלא הכל בשליטתי מתחיל.

דחיתי את השיעור הזה כל חיי וכעת אין מנוס. אבל אני אלמד את השיעור הזה למעני, למען בתי ולמען שלום משפחתי. כרגע אלה הדברים החשובים, לא הצורך שלי לשלוט, להיות תחת שליטה, להיות הצודקת. אני יודעת את זה בשכל, עכשיו צריך להעביר את זה גם לרגש שלעיתים כה קרובות לוקח שליטה ומנהל אותי. ברור לי שאפול, ברור לי שאטעה, אבל אני מודעת ליכולתי לתקן, להתנצל ולהודות בכך. אני מאמינה שזו גדולתה של אמא. זו תהיה גדולתי.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

לבד אחרי לידה / שירה דרוקר

זה לא פינוק, זאת הישרדות/ סמדר

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “התינוקת של כולם”

  1. נועה בן אלי הגיב:

    נגעת בכמה דברים באופן מאוד מדויק שעורר אצלי הזדהות רבה, והנימה האופטימית בה סיימת מרגשת – וגם נכונה!
    גם לי היה קשה לחלוק את בתי הבכורה, נכדה ראשונה משני הצדדים, עם כל המשפחה ולהתמודד עם ההעלבויות, התחרותיות ותחושות הקיפוח שלהם. ותוך כדי כל זה אני מצטמררת כשמחזיקים אותה אחרת ממני או מנדנדים לי שהיא צריכה כובע או להרדם לבד או להרדם על הידיים או מה…
    אבל, נזכרתי ואני מזכירה לעצמי שזה כל כך מגניב שיש לה כל כך הרבה מבוגרים קרובים שהיא יכולה לסמוך עליהם, שיש לה קשרים יציבים איתם, שכשאני אעלה לה על העצבים היא תוכל לפנות אליהם ולא להתרחק ממני, או גם כשאני לא אבין אותה יהיו אחרים אוהבים שיוכלו לתת לה מענה. זה גיבוי בשבילי, וזה המון בשבילה.
    הטריק הוא פשוט להתחפף כשהם שם 🙂 לא לראות איך הם מתמודדים עם הבכי שלה או איך הם מלבישים אותה או מה הם נותנים לה לאכול (אמא שלי נותנת לה לטעום הכל: קפה, יין, שקיות סוכר בבית קפה… על הפנים, אבל גם אני עושה את זה 😉 )
    כן, מאז שנגמר ההריון היא כבר לא רק שלי או שלנו והיא רק הולכת ונהית עצמאית, הולכת ומתנתקת מחבל הטבור.
    זה קשה, אבל זה גם מה שנכון. ולהכיר אותה כבן אדם נפרד ולא תלוי זה מגניב אש 🙂
    בהצלחה! העיקר לאהוב!

  2. קרן הגיב:

    יקירה- ריגשת אותי…. את כותבת מאוד יפה ואמיתי…….. את חווה אימהות לילדה בכורה, זה מקסים, מרתק, מפחיד, ממלא ומעצים גם יחד. זיכרי שכל תחושותייך הן טבעיות וכולנו [האימהות] שותפות באופן זה או אחר לתחושות אלו [מי פחות, ומי יותר]. תמיד חישבי כמה ברת מזל בתך שיש לה עוד בני משפחה שדואגים לה, נוגעים בה, מאכילים אותה וכו.. בני האדם הם יצורים כה חברותיים וזקוקים מאוד לאנשים סביבם. בתך תחווה את החיים טוב יותר ותתן אמון רב יותר באנשים ובעולם ככל שתחשף ותבוא במגע עם משפחה, חברים ואנשים מסביבה. למרות הקושי- זוהי דרך החיים הטבעית והבריאה ביותר. נשיקות ממני- קרן [כספין] (-:

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם נכון בכלל לרצות דברים בהקשר של לידה?

מאת : שירה דרוקר

13 ביוני 201214 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

אני מרגישה היום כשאני חולה היא כמו שהרגשתי בלידה.

אין לי שליטה על הגוף שלי. הוא כואב, הוא חלש, קורים לו כל מיני דברים, ואין לי הרבה מה לעשות חוץ מלקבל את זה.

זאת תחושה שדי מבאסת אותי.

המחשבה האוטומטית היא – תגידו לי מה לעשות כדי שזה יעבור ואני אעשה הכול!

אבל היום, כמו בלידה, הדברים כנראה יקרו מאליהם. זה לא בשליטתי ולא נתון להשפעתי או לבחירתי.

אני נזכרת בחוסר האונים שהרגשתי בלידה ולא יודעת אם אני רוצה לעבור את זה שוב. אני לא מוכנה לזה כרגע.

הפלה, אובדן הריון – אמהות "מוציאות לאור"

מאת : לימור לוי אוסמי

19 באוקטובר 2010תגובה אחת

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

היום ניגע בנושא כאוב, שאולי לחלקכן יהיה קשה לכתוב או לקרוא עליו, אך עדיין זה נושא שרבות מאיתנו עברנו, התמודדנו או מתמודדות איתו ולכן, משהו שכדאי שנדבר עליו- אובדן הריון.
אובדן הריון הוא חלק מהחיים שלנו כנשים ועצם זה שהוא חלק מהחיים לא הופך אותו לקל יותר או עצוב פחות, כמו כל אובדן. כל אחת שהתמודדה עם אובדן מרגישה אחרת איתו, מתמודדת אחרת, חושבת אחרת, מתנהגת אחרת, נתקלת בתגובות אחרות מהסביבה הקרובה או מהממסד הרפואי ועדיין, לכולנו משותפת התחושה שהיה בנו משהו חי שעכשיו איננו. משותפת התחושה שנגמרה התמימות.

להחליט או להשקיט?

מאת : לי-את דנקר

3 ביולי 20130 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות בעולם, מנהלים פורומים שלמים וקבוצות תמיכה בשם הדילמה.

רגעעע. זו כולה דילמה, ממתי היא הפכה לעיר?