זה לא פינוק, זאת הישרדות

מאת : סמדר

3 ביולי 2013 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו

מחר בערב אחגוג שבועיים ללידת ביתי הרביעית, המתוקה והנהדרת.

הבוקר הספקתי לארגן את שלושת הגדולים לקייטנות, לשים מכונת כביסה, לסדר את הבית כדי שיהיה לי סלון לשבת בו להניק ולעבור על המיילים, כי אחת מהעבודה מציקה לי עם משהו שלא סובל דיחוי.

מאחת בצהריים אני עם ארבעת האפרוחים עד שהאיש חוזר מהעבודה בשש – שבע, אנסה לנוח קצת קודם, כי האמת – לא קל.

זה פחות או יותר ככה מאז שחזרנו הביתה בידיים מלאות, תודה לא – ל, והבוקר החלטתי שאני כותבת, אמנם לקהילת נשים וירטואלית, אבל אני יודעת שתבין לליבי יותר מכולם ותחבק אותי מאוד גם בלי שאדע, וגם בזה יש נחמה, וסוג של תמיכה, ואולי יקרה משהו אחר לבנות שלנו אם נהיה חכמות ונדע לעשות מעשה שאינני יודעת מהו.

אני כל הזמן מנסה להבין אצל מי הטעות, ונדמה לי שעליתי על קצה חוט.

יש שני מרכיבים שאני מזהה שיוצרים את האשליה של "הכל בסדר" ושנוהל חזרה לשגרה מוזמן לחזור לעניינים.

המרכיב הראשון הוא סוג של מכנה משותף, שייך לכולם, ומסביר הרבה תופעות סביב מעגל הפריון והוא שקשה מאוד, מסתבר, לאנשים, להיות במצב רגיש, או ליד מצב רגיש, לאורך זמן.

זה לא רק הסביבה שלנו, זה גם אנחנו. הרגשתי את זה ככל שהתקדם ההיריון, שהיה נעים ומיוחד ויפה וטוב, ולכן תפקדתי עד שבוע 41+5 “בלי בעיה". עבודה, ילדים, בית, סידורים, לתקשר עם כולם על הכל, כשבעצם אין סיבה עניינית לתת לעצמי את הסביבה המרופדת, את ההקשבה והשקט, שהרגשתי שהלב שלי מבקש ולא יכולתי להרשות לעצמי. עד כדי כך, שבסוף תשיעי הלכתי ברחוב ירושלמי בדרך חזרה מהעבודה, ופתאום פעילות רחמית שכזו, שמכריחה לעצור, לנשום עמוק, לשתות. התקשרתי לאיש שיבוא אליי מהעבודה, לא רוצה להיות לבד עם העיניים של כל הרחוב בבטן שלי, צריכה יד, שיבוא לשמור עליי. הוא בא והיה מתוק והרגיע ופינק ושאל :”מה, לא נוסעים ללדת? אזעקת שווא בהריון רביעי? פאדיחות..”

כמובן שבכיתי, כמובן שהוא לא הבין, ועד הערב כבר הצלחנו ביחד לראות את זה, את הרגישות הזאת, שיש אותה, שהיא חלק מההיריון והלידה והאישה שבי, ושאי אפשר להתעלם יותר, ושאני לא יודעת להסביר מה זה אומר, אבל זה לא פינוק, זאת הישרדות, ממש כך.

הרגישות של תקופת המעבר סביב הלידה לא מספיק מדוברת, מתוקשרת, ומקבלת הנכחה. אפילו אנחנו לעצמנו לא מאפשרות פשוט להיות בה, בלי ביקורת, בלי חוסר סבלנות, עם הכלה ותמיכה הגיוניים. ("מה, שוב בכית?” – "לא, הכל בסדר..משחררת פרולקטין").

המרכיב השני הוא האופן שבו אנחנו נראות כלפי חוץ, ויודעות להסביר מה אנחנו רוצות וצריכות.. אני משתפת כאן בחוויה זוגית מאוד ובטוחה שזה ייפגוש רבות מכן.

הלידה הייתה נהדרת, קצרה, מרגשת, כואבת המון ושמחה (אני לא מפרטת כי זה פחות חשוב לצורך העניין).

קמתי מהמיטה על הרגליים, למקלחת מפנקת וארוכה, אחרי הנקה מצוינת, שתי כוסות תה מתוק, חיבוקים לאמא בטלפון וחילופי מחמאות הדדיים עם המיילדת המקסימה שהייתה לי.

יוצאים מהמקלחת, מגיעים למחלקה, התינוקת לידי, מקבלים חדר ריק (!)  – מה אפשר לבקש יותר מזה…ואז האיש נסע הביתה.

נכון שזה ככה תמיד.

אבל – (על צוק, צורחת, שכולם יישמעו:) אני לא רוצה להיות לבד עכשיו!!!!!

ילדנו בחמישי בלילה, מה שאומר שנשארים שבת בבית חולים. האיש נסע להורים שלו עם הגדולים, והם גרים רחוק, ו"ככה הכי טוב, יהיה לך שקט לפני שמתחיל הבלאגאן, תנוחי", הוא בא בשישי לחיבוק וצ'ופרים לשבת ואז בא לקחת אותי בראשון, ומה אני אגיד לכן –

זה פשוט לא הגיוני להשאיר יולדת לבד.

שלא תחשבו, כל מי שהייתה איתי במחלקה הייתה לבד. לא משנה כמה ביקרו אותה.

ואין לזה הגיון.

שבוע אחר כך. בבית. כולם ישנים.

"למה את כ"כ שקטה?”

"כי אין לי כוח.”

"ילדת כמו לביאה, יש לך כוח.”

"אתה צודק, תבין – כדי ללדת, אני משתמשת בכל הכוחות שיש לי. אין חלק בפנים שלא מגויס לדבר הזה. אני נגמרת כדי להוציא אותם מתוכי, בריאים ויפים ושלמים. פשוט נעלמת. ובגלל זה מיד אחרי הלידה, אני צריכה כל טיפה של יחס, כדי להחזיר לעצמי אנרגיה. אני יודעת שזה מוזר לך, ולכולם, כי אני בדרך כלל מוצאת כוח מבפנים, ולא צריכה עזרה, ויודעת להגדיר הכל, אבל אחרי לידה – זה מצב אפס, כי אני חייבת להתפרק כדי ללדת, וזה לוקח זמן, לאסוף את עצמי שוב, ולהחזיר כוח. נכון, כל מגע והנקה וחיבוק עם התינוקת שלי זה כמו חמצן לורידים. אבל זה לא מספיק. אני צריכה שילטפו אותי עד שאני נרדמת, שיחתכו לי סלט, ושמקלחת חמה תחכה לי מתי שארצה, אני צריכה כל הזמן צנצנת עוגיות בריאות מלאה ובקבוק מים קרים לידי, וחיבוקים בלי סוף, ומחמאות מכל הלב כדי שאצליח להאמין.

וזה לא פינוק. זה ממש הישרדות. ממש כך"

"וואו. לא ידעתי. היית נראית יותר טוב ממני אחרי הלידה…”

"גם אני לא ידעתי להסביר את זה עד עכשיו. רק ציפיתי לזה, ולא הבנתי איך אף אחד לא רואה..”.

אחרי שאמרתי את זה, הכל נהיה יותר טוב. לא קיבלתי יותר עזרה, או יחס, אבל ידעתי שהוא מבין, קצת יותר. הוא גם מפרפר עם העבודה והעזרה בבוקר ואחה"צ, וישן בחדר אורחים כדי להצליח לקום בבוקר וכל הזמן מתגעגע ולא פשוט לו. הוא באמת נפלא ועושה כל מה שהוא יכול. ההורים רחוקים ועסוקים, והחברות באמת הכינו אוכל, והלכו כדי לא להפריע…אין לי טענה מסודרת לאף אחד. פשוט חשוב לי להבטיח לעצמי בקול:

 יש לי שלוש בנות, ואני יודעת שאעשה הכל כדי שההתחלות האימהיות שלהן יהיו מרופדות, רכות, וקשובות הרבה יותר. 

עוד אמהות כותבות על חשיבות העזרה אחרי הלידה:


עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית
 / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי הלידה? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

פוסט פרטום- שיעור  מחתולה / סשה חזנוב

מידת ההשפעה של חוויית לידה הוליסטית על החיים שלאחר הלידה. זווית אישית / עינת דורפן

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

5 תגובות ל- “זה לא פינוק, זאת הישרדות”

  1. מיככאלה הגיב:

    קודם כל את מדהימה! הייתי רוצה לחק אותך חזק חזק! אני חשה את הבדידות שלך והקושי המובן הזה… ומקווה שבקרוב תמצאי עוד נשים יקרות בסביבה שלך שנמצאות באותו מצב ויבינו לליבך.
    קשה בימינו למצאו קהילה תומכת שהיא לא רק וירטואלית…
    אני מאחלת שללידה הבאה שלי אצליח להקים קהילה תומכת לאימהות (עוד 10 ימים…) ואם לא לפחות אני יודעת למה לצפות…
    שולחת לך נשיקות וחיבוקים
    ואם את רוצה קצת חברה אולי אני קרובה אלייך… מוזמנת לכתוב לי MIKISUTTON@WALLA.COM
    מיכאלה

  2. יפעת הרץ הגיב:

    תודה לך. תודה גדולה. זיקקת כל כך יפה מילים שאני לא הצלחתי להפיק לפני כמה שנים והלב רק הרגיש כמיהה בלי מילים.
    תודה לך.
    תודה לך שהבהרת שגם לביאות צריכות אריה עם רעמה או לפחות שבט מסביב.
    תודה.
    יפעת

  3. נעה שפר הגיב:

    סמדר יקרה,
    המילים שלך נגעו לי עמוק עמוק בבטן. הפלאת לדייק במילותייך עולם ומלואו. אני יותר ממזדהה… מזכיר לי את האמא שזקוקה לאמא (אימה) בכדי ללדת.
    המצב ההזוי של אישה במחלקת יולדות דחף אותי היישר למלונית ולחיק אישי (מזל שאמא שלי הבינה את הצורך וצ'יפרה במתנה). יחד עם זאת, הכתיבה שלך מתייחסת ליותר מהיומיים במחלקה. בא לי לזעוק איתך יחד- חופשת לידה לגברים- עכשיו!

  4. אדלו הגיב:

    נפלאה את!
    בררת את המילים ויצרת שורות למשפט אחד מושלם שמסביר כל כך טוב את מה שכולנו מרגישות כבר עם הלידה הראשונה.
    כשילדתי ושמעתי שבעלי לא יוכל להשאר לידי בלילות(ולא בגללו) לא האמנתי למשמע אוזני,בביתי החולים החליטו שהנשים צריכים לנוח כשבני זוגם לא לידם,למשהו זה נשמע הגיוני???
    אז נלחמתי בכל דרך אפשרית ובסוף הוא נשאר לידי ואין לי מילים להסביר כמה זה היה נחוץ במצבי.

  5. אוסי הגיב:

    סמדר,
    התחברתי לתחושה שלך של הצורך ביחס והתחברתי כל כך למשפט האחרון שלך. כן גם אני אעשה הכל על מנת שתי בנותי תקבלנה את שמגיע להן אחרי הלידות שלהן.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא יחידנית מבחירה ?! – מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

1 בדצמבר 201015 תגובות

מתוך אמהות חד הוריות, לכל אמא

מודה שקשה לי עם המושג אמא יחידנית מבחירה. קל לי יותר להתחבר למושג אמא חד הורית.

למה העיסוק הזה במושגים כל כך מעסיק אותי ? בטח תחשבו שזה מאוד קטן ושלי. עם זאת, אני מרגישה שזה חשוב לי מאוד לדבוק בהגדרה הנכונה.

אני חושבת שמילים יוצרות מציאות.

אני שואלת עצמי האם אמהות שקל להן לומר שהן יחידניות מבחירה באמת זו "ה"בחירה שלהן?

שם הציור: "חניכת הקשת בענן"

מאת : אהלה מוזיקנט

15 ביולי 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

היצירה היא קולאז' שנעשתה כחלק מסידרה-פורטרט עצמי- אשר בה השתמשתי בצילומים מתקופות רבות בחיי ובעזרת טכניקות שונות ניתנה להן תחושת המודעות /יופי/עצב/דואליות כמימד נוסף.

הקולקציה כולה כוללת 12 יצירות ומהווה מעין סיכום זמן חיים עד עתה.

אישה יולדת: מוּבלת, פסיבית, נחדרת- מסע אישי ללידה "טבעית" – חלק 9

מאת : לימור לוי אוסמי

16 בדצמבר 201018 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

אני מבינה את הרצון ללדת ללא משככי כאבים כגל פמיניסטי שהתחיל מתוך איזה רצון לבעוט ולהתנגד למדיקליזציה של הלידה, להחזיר את הכוח לאישה, להסתכל על האישה כאדם ולא כאובייקט, להתייחס אל הלידה כאל לידה ולא כאל תהליך של חדירה גברית פטריאכלית אל הגוף של האישה, שלא מרצונה האישי.

נשים שביקשו ללדת ללא משככי כאבים ,רצו קודם כל לאפשר לגופן ללדת כמו שהוא רוצה ומרגיש ורצו שהצוות הרפואי יתחיל להסתכל וגם להביט באישה, בגופה, בנפשה, ברצונותיה, בצרכיה, בנשמתה. נשים שרצו להפסיק להתייחס אל האישה כאל חפץ ואל גופה ככלי שרת בידי הצוות הרפואי.