מה בין ריצה ולידה

מאת : גלית הרמן

23 ביולי 2013 | תגובה אחת

מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת.   אני מ ת ה !!

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

כבר שנה וחצי אני רצה. שנה וחצי ואני עדיין לא מאמינה שהפעם אצליח, היום הגוף שלי לא יישא אותי. קול בראשי מבקש ממני לוותר, מתחנן שארוץ מחצית מהזמן. ואני מאמינה לו. אני בטוחה שהפעם ארוץ חצי מהמרחק וממלמלת לעצמי שזה ממש בסדר…

כל פעם אני לא מאמינה , בטוחה שזה יהיה קשה וכואב וחסר נשימה ושאני לא אעמוד בזה.
אז אני יוצאת בראש פתוח… הכי הרבה תפסיקי, תעברי להליכה, לזחילה, תדרשי הנשמה מעובר אורח..

באופן קסום ומעורר השראה, כל פעם מחדש במחצית הדרך הקול מתחלף ב"קדימה, את מסוגלת". רגע לפני זה נראה בלתי אפשרי. רגע אחרי זה מרגיש כאילו כבשתי את האוורסט.

לריצה אתמול יצאנו אני וחוסר האמונה שלי. הצהרנו בגלוי על פרישה אחרי 4 ק"מ.
התחלתי לרוץ  וה 4 ק"מ הפכו ל 3 ק"מ … לא שורדת מבחינתי עוד דקה… מרוכזת בחוסר חמצן, בכאב, בחום, בתשישות ובכל הקילומטרים שלפניי. מנסה להסיח דעתי עם משפטי מחץ "הנה עץ זית מהמם- אוי אין לי כוח" ," שעת שקיעה נעימה- ח ם לי בטירוף "  "איך אני עושה זאת.." "אני כ"כ עייפה.." "אני לא אצליח.." "כמה זמן עוד נותר לסבל הזה…"
אני מתחילה להישמע לעצמי כמו אישה בלידה, ומגחכת איך בחוויות חיים שונות אני רואה דגם של לידה כמעט בכל דבר.

ההתחלה בריצה הכי קשה. הגוף עדיין לא התרגל לשינוי באספקת חמצן שהתרחש ברגע זה, הנפש עוד לא ממש מבינה מה קורה פה… וכולם מחכים למשיח הגדול – האנדורפינים.
הורמונים שתפקידם לשכך כאבים וליצור תחושת היי וריחוף. מאפשרים לנתק את המוח החושב והדואג ולחילופין לחוות את הרגע הזה במלואו ולתפיסת הזמן להצטמצם עד כדי אין מוחלט.
אני נזכרת שגם בשתי הלידות הראשונות שלי ההתחלה הייתה הכי קשה בדיוק מאותן סיבות…

"תעצרי רגע" ביקש בן זוגי "איפה את? על מה את חושבת ברגע זה?"
"אה… על עץ הזית והשקיעה.."
"את לא יכולה לרוץ אומללה, זה לא יעבוד ככה… תשאלי את עצמך מה יאפשר לך לרוץ ולחייך? מה יאפשר לך ליהנות מהריצה"
הוא כ"כ צודק שזה מעצבן… מה להנאה ולכל הסבל הזה…?
תתחילי במוסיקה, הגיעה התשובה. נראה מה יהיה אח"כ…

המוסיקה באוזניים, ואני מחפשת משאבים בכל פינה… מילים בשיר כמו "KEEP THE FAITH" ו…
" YOU ARE AMAIZING JUST THE WAY YOU ARE"  גורמות לי להאמין שהשיר נכתב עליי.
וכשאני לא מאמינה להן יותר אני עוברת לנשימה, מקשיבה לה, לקצב שלה לחום שלה, לדרך בה היא עוברת דרך החלק העליון של גופי, היכן מתמקמת וכיצד היא מוצאת דרכה החוצה ממנו.

פתאום אני שמה לב שמזמן לא חשבתי כמה קשה לי.
וכשאני חושבת שלא חשבתי מייד אני מתחילה לחשוב. טור של קשיים מתייצבים בראשי וחברותיהן האומללות… לפני שנייה הן לא היו פה ובין רגע דיירי קבע.
אבל בעצם לא כ"כ קשה, חלק בי מתייצב להגנתי.. הגוף בתנועה ובקצב משלו לעיתים מרגיש כאילו עובד על אוטומט… מה את מתלוננת ? הכל בסדר, תפסיקי לדאוג.
מפסיקה לדאוג ומתחילה לחלום בהקיץ, נכנסת למנהרת הזמן וחוזרת 3.5 שנים אחורה.

לידה שלישית, דולה מנוסה ופחד אלוהים… בציר הגוף זז כמתבקש מראה לי איך הכי פחות כואב לו קופצת , רוקדת, יורדת על שש, מזיזה את האגן , שואגת, מזמרת…
כשהציר נגמר במקום לנוח ולהרפות אני עסוקה בלפחד מהציר הבא. כשאין ציר אני מפחדת.
כשיש ציר אני לא מפחדת- עסוקה בכאן ועכשיו ולא חושבת על דקה קדימה או על דקה אחורה.

ופתאום זה הצחיק אותי שכשיש ציר אני לא מפחדת וכשאין ציר אני מפחדת , ראיתי איך הפחד מהציר הרבה יותר גדול מהציר עצמו. זה היה כמו לנעוץ חור פצפון בבלון הפחד ולאפשר לו לקטון משמעותית. מאותו רגע יכולתי לנוע על אוטומט, לגלוש על גלי הכאן ועכשיו לגלוש על גלי הצירים והכאב…

שומעת את רגליי מוחצות במהירות עלים ואבנים על הדרך…
"עברנו 4 ס"מ" הוא מצהיר "את רוצה אפידורל?"
"מה…??"
"עברנו 4 ק"מ את ממשיכה איתי ל 8 או עוזבת? "
"ממשיכה… בקבר כבר ננוח… ממשיכה!"

ב 3 הקילומטר הבאים אני כבר מסוממת לגמרי, מפוצצת אנדורפינים, מרגישה את הגוף במין ריחוף נעים כאילו נע מעצמו. חלק בי מודע לדרך שכבר עברתי וחלק בי מודע לדרך שעוד נותרה לי.  אי אפשר לחזור אחורה, את הריצה הזאת אני כבר לא אפסיק. הידיעה שבכל רגע אני יכולה לדעת כמה עברתי וכמה נותר לי לעיתים מעודדת ולעיתים מבאסת…
נזכרת בפניהן המאוכזבות עד דמעות של נשים לאחר המשפט : "את בפתיחה של… " נתון שיספר על מה שעברה עד כה אבל לא יאמר דבר על מה שצפוי…  תוהה אם אפשר היה שלא לבדוק בכלל פתיחה בלידות, איך זה היה משפיע על המצב הרגשי של היולדת…

מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת.   אני מ ת ה !!
בעודי גוססת לי בריצה, חלפו אל מול עיניי הנשים שליוויתי… כשאני שומעת אותן אומרות משפטים דומים אני מבינה שהן עוד רגע רואות את תינוקן.

רגע לפני שהיא יצאה ממני בלון הפחד שוב התנפח "ומה אם היא תתקע עכשיו?… אני לא אוכל לזוז לשום מקום… אני לא מאמינה שתינוקת אמורה לצאת ממני… אם משהו משתבש עכשיו אני מ ת ה!!"

"זהו. ק"מ אחרון" הוא ממלמל מבעד לאוזניות שלי ואני מבינה שעוד כמה לחיצות ואני יולדת.
"תנסי לרוץ אותו בהרפייה ולא במאמץ, ריצה איטית … זה חשוב שלגוף יישאר מסוף הריצה זיכרון חיובי של רוגע וחוסר מאמץ…"

אוי … חלום … בעולם האוטופי שלי, אין שלב לחיצות מלחיץ, יש גלישה נעימה לשינוי בתחושות גוף של היולדת שממשיכה להקשיב לו. אם מתחשק לה ללחוץ אז היא לוחצת ואם לא אז לא.
בלי לחץ, בלי מאמץ מיותר לה… מיילדת עומדת בצד מוכנה להפגין נוכחות רק אם יזדקקו לה.
שקט בחדר.

מרגישה אותה עוברת בתוכי ויודעת שזו החלטה שלי לשחרר או להשאיר
"שייגמר כבר…"
להרפות או לכווץ
"דיי כבר…"
לשחרר או להחזיק
נשימה עמוקה ויד מלטפת נעצו בבלון הפחד עוד חור קטן. הבלון לא עזב אותי לרגע… ילדנו ביחד.

 

קרעתי בגופי פס אדום בוהק שחיכה בסבלנות בסוף המסלול
נשבעת לכן שאפילו שמעתי מחיאות כפיים ביציע.

גלית הרמן, דולה ומלווה תהליכים סביב הלידה בגישת  B.O.T, מנחה שותפה בקורסי ה– B.O.T

www.bot.co.il

www.facebook.com/botherapy

galitherman@outlook.com

050-8358914

תגובה אחת ל- “מה בין ריצה ולידה”

  1. Alisa הגיב:

    If you wrote an article about life we'd all reach enetlhignment.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הנקה עם לשון קשורה: רק אחרי 8 שבועות הצלחתי להניק

מאת : מיטל ברו

9 באוקטובר 20109 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

לשון קשורה היא תופעה שבה הלשון מחוברת יותר מידי בעור דק לקרקעית הפה וזה לא מאפשר לתינוק ליצור ואקום ולכן הוא אינו יכול לשאוב את החלב מהשד.

היועצת ביקשה גם מבעלי לפתוח את פיו ואז אמרה בצורה חד משמעית: " גם לבעלך יש לשון קשורה וזה עבר גם לילד". אחר כך, שסיפרנו את זה לחמותי, מתברר שגם היא לא הצליחה באמת להניק את בעלי לפני 30 שנה ואז אמרו לה שאין מספיק חלב. וזה, כאמור, מסתבר כלא נכון.

טיפולי פוריות: משפטים שיכולים לשגע "מאותגרי פוריות"

מאת : ליטל אוהב ציון

30 בדצמבר 201014 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

כאחת שעברה המון טיפולי פוריות בחייה – 24 מחזורי IVF (שעליהם תוכלו לקרוא בטוריי הקודמים) במהלכם התמודדתי, בהצלחה רבה יש לומר, עם תשובות שליליות לבדיקות הריון, כמעט על בסיס חודשי.

מתוקף היותי "כזו"…זכיתי לא פעם לשמוע משפטים שהצליחו לעצבן אותי ברמות שלא ניתן לתאר, אז היום החלטתי (בעזרתן של בנות מקסימות הנמצאות במצבי) לאגד את המשפטים הנ"ל כדי שכולכם תוכלו להנות מהפנינים…

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 201015 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

העצה המרכזית לתקופה שאחרי הלידה היא – "תדאגי לעזרה ! המון עזרה !!" העצה הזו נשמעת הגיונית והכרחית נוכח הקשיים והאתגרים הרבים שאמהות פוגשות בתקופה שאחרי הלידה, ועם זאת – רבות מאיתנו מוצאות את עצמנו ללא עזרה משמעותית וקורסות (או כמעט) עם המטלות הרבות וההסתגלות למציאות החדשה.

העניין הוא, שמבחינה קוגניטיבית, יש לרובנו הסכמה שבאמת "אם הייתי מבקשת עזרה, אז היה לי הרבה יותר קל/טוב עכשיו" ובכל זאת- אנחנו לא מבקשות או שמסרבות לעזרה שמוצעת. אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש רוצות וצריכות אותה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם