"מי גנב את הלידה שלי?"

מאת : ד"ר אומי לייסנר

3 ביולי 2013 | 0 תגובות

כפיית הניהול הרפואי של הלידה על כלל היולדות, על אחת כמה וכמה כשהדבר נעשה שלא בהתאם לרצונה, היא בבחינת החזקת רכוש גנוב. כעת הגיע הזמן להחזיר את הלידה לבעליה החוקיות.

מתוך הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

 

פורסם לראשונה במגזין "נשים וטכנולוגיות רפואיות", גיליון 12 , יוני 2013

 

לפני כשלושים וחמש שנה, יצא לאור ספרה הידוע של אדריאן ריץ' ושמו "יילוד אישה" והוא הפך במהירה לאבן- יסוד בהגות הפמיניסטית בת זמננו. בספר הקדישה ריץ' שני פרקים לתיאור המעבר של הלידה מידי הנשים  היולדות והמטפלות המסורתיות שלהן המיילדות לידי הרופאים, כולם גברים באותה תקופה, ובהמשך לידי מוסדות הרפואה, והכל תחת חסותן של הרשויות הפטריארכליות. וכמובן שהכוונה כאן ללידות רגילות. לידות מסובכות תמיד היו נחלתם של רופאים וטוב שכך.

בפרק הראשון, ריץ' לקחה את ההיסטוריה של "המלקחיים" כסמל לניצול הלידה למטרת רווח, וכן, להורדת מעמדן של המיילדות לעומת הרופאים, באמצעות יצירת מונופול. זהו סיפור על שלושה דורות במשפחת צ'מברליין שחיו בשלהי המאה ה 61 באנגליה. היה להם סוד גדול והוא המלקחיים, ובטיפול שלהם הם הצליחו לעזור בלידות קשות. אבל הם לא הסכימו לגלות את הסוד שלהם לרופאים אחרים, וזאת, מפאת רדיפת בצע ושיקולי יוקרה.

רק כעבור כמאה שנה, הצליח רופא אחר לשחזר את המכשיר והוא הוכנס לשימוש הרופאים, אלא שאלה המשיכו את מסורת המונופול ומנעו את השימוש בו, הפעם מן המיילדות. את לבן של הנשים היולדות הם קנו על ידי הצגת המכשיר כמילה האחרונה בבטיחות בלידה. המציאות היתה אחרת, הרי הרופאים לא היו רגילים לסייע בלידות רגילות. התוצאה היתה השימוש התכוף והלא אחת אכזרי במלקחיים במקרים רבים מדי, זאת אומרת, מוקדם מדי, במקום לחכות בסבלנות ולאפשר לתהליך הלידה הטבעית להתרחש בעצמו ובזמנו.

בפרק השני התמקדה ריץ' במעבר של הלידה מן הבית אל בית החולים. אשפוז הלידה הוא בבחינת סיבוב הבורג האחרון במונופול הרפואי על הלידה. הרי הלידה באופן תדיר מערבת שאלות רבות רפואיות, אתיות, חברתיות, דתיות ועוד, אבל בבית החולים, הלכה למעשה, שיקולים רפואיים, אם לא דעתו של הרופא התורן, הם הקובעים.

ריץ' הצביעה על פיתוח משככי כאבים, באמצע המאה ה 61 , כגורם המאיץ באשפוז הלידה. אנשי הדת התנגדו בתוקף למתן משככי כאבים ליולדות והסוגיה נפתרה רק כאשר המלכה ויקטוריה עצמה הסכימה לשימוש בכלורופורם בלידה השביעית שלה.

מדובר בצעד ראדיקלי מצד המלכה, אבל ריץ' מזכירה לנו שדווקא בתקופה הויקטוריאנית הופכת הגוף הנשי לבעיה בפני עצמה. בעייני הרופאים דאז, היוו האיברים הנשיים מקור לכל בעיה ומחלה שנתגלה אצל האישה מכאב גרון ועד שחפת. זו התקופה שבה הניתוח להסרת הביציות היווה הניתוח השכיח ביותר בקרב אוכלוסיית הנשים, לצד הסרת הדגדגן. וזאת בדיוק התקופה שבה המונופול הרפואי על הלידה הושלם כאמור.

ריץ' מתארת את צורת הניהול החדשה של הלידה: "עם תחילת הצירים מושכבת היולדת על גבה, מסוממת בעזרת כלורופורם והופכת לגוף פסיבי בתכלית שעליו יכול המיילד לעבוד כאילו היתה בובה. חדר הצירים נהפך לבימת ניתוחים והלידה נהפכה לדרמה רפואית, שבמרכזה גיבור אחד הרופא."

עד כאן אדריאן ריץ'. לפני כשנתיים שמעתי הרצאה על ההיסטוריונית הישראלית, יערה בר און. במהלך ההרצאה, יצאה בר און נגד אדריאן ריץ'. היא טענה שההשכבה המקורית של נשים יולדות על גבן לאו דווקא נועדה להתאים לגברים המיילדים אלא למיטב ידיעת הרופאים באותה תקופה, היא באמת היתה עשויה לעזור ליולדות.

כנגד הדברים הייתי רוצה להציע את העבירה הפלילית של "החזקת רכוש גנוב". עבירה זאת הרי לא חלה רק על מי שגנב ביודעין את הרכוש ואחר כך המשיך להחזיק בו אלא גם על מי שהגיע לידיו הרכוש באופן לגיטימי רק בהמשך הזמן נודע לו שמדובר ברכוש גנוב ולמרות זאת, המשיך להחזיק בו.

במלים אחרות, בין אם ההתערבויות הרפואיות השגרתיות הונהגו במקור מפאת רדיפת בצע, שיקולי יוקרה או רתיעה מן הגוף הנשי, ובין אם הן מדובר היה במיטב הידע הרפואי נכון לאותה תקופה, השורה התחתונה היא שכפיית הניהול הרפואי של הלידה על כלל היולדות, על אחת כמה וכמה כשהדבר נעשה שלא בהתאם לרצונה, היא בבחינת החזקת רכוש גנוב. כעת הגיע הזמן להחזיר את הלידה לבעליה החוקיות.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

קו ליולדת- לנשים שנפגעו מיחס לא הולם בלידה/ לימור לוי אוסמי

לבחור מהבטן- האם את ממששת את זכות הבחירה שלך בלידה?/שירה דרוקר

המאבק על הזכות ללדת בבית הוא המאבק של כולנו/ שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך הצלחתי להתמודד עם הדיכאון אחרי לידה ? חלק ב'

מאת : אמא ש

31 בינואר 20118 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

באמת היו דברים שהיו צריכים טיפול, תמיד יש. אבל לא ידעתי שהנפש היא זו שחולה באמת. כל טיפול, הוביל אותי לזה שאחריו. פגשתי בדרכי נשים נפלאות שעשו עמי חסד. בגוף ובנפש. ולמרבה הפלא לא היו אלה החברות הקרובות שמכירות אותי כל כך טוב. היו אלה נשים זרות לחלוטין. הזרות הזו היתה טובה, היא אפשרה לי לקלף לאט לאט את הקליפות, להיחשף. והחשיפה כאבה.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת ש..

מאת : תניה טוויל

10 ביולי 20134 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מה עם הצרכים שלי?, רגשות אשם אחרי לידה

אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.

אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.

אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.

אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת : דבורה ווגנר

30 ביולי 20118 תגובות

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.