שבוע בחירות במדינת ישראל ושבוע בחירות בביתי.

בדיוק שבוע לפני שצריך לשלשל פתק לקלפי אני מתבשרת בבדיקת שקיפות עורפית שהבדיקה לא תקינה, תוצאות שמכניסות אותי לסקרים, סטטיסטיקות, פילוחים והסתברויות. ממש כמו במקרה של מועמדי הבחירות במדינה, גם כאן-  המדיניות לא ברורה ולא ידוע אם הבטחות יתממשו רגע אחרי הבחירות.

היומיים הראשונים סוערים באופן שכמעט לא ניתן לשאת ובסופם בפעם הראשונה נאמרות המילים 'הפסקת הריון'. התחושה הראשונית היא של טלטלה גדולה ועצב שלא ניתן לשאת. אני מרגישה שאני לא יכולה ולא רוצה להחליט על הפסקה כזו בלי לקבל עוד המון אינפורמציה והבטחות.

מתייעצים יעוץ גנטי עם פרופסור. מנסים לדלות כמה שיותר אינפורמציה. בעוד כמה ימים נשב אני והאיש ונתוודה שהיו בפגישה שני מסרים אחד חלש ואחד חזק. החלש היה המסר הרפואי הברור בדבר הדרך לבדיקת סיסי שליה. המסר המסווה היה שמהבדיקה הזו אנחנו כנראה לא נמשיך לבדיקות ההמשך.

יום אחרי המפגש עם הפרופסור אני עסוקה בלהתחנן לכל בית חולים אפשרי בארץ ( למעט צפת ובאר שבע) שיתנו לי תור. אני ברגע האחרון. אני  אמנם זכאית מבחינת משרד הבריאות  אבל לצערי “קשרים” יש לי רק בשיער. נראה שבלי קשרים בבית החולים לא ניתן לקבל תור. מבית החולים בלינסון מתקשרת אליי היועצת בייאוש ובקול מלא אמפטיה מסבירה לי שהיא התקשרה לכל אישה ואישה שרשומה לבדיקה בחמשת הימים הקרובים כדי לנסות ולמצוא ביטול או דחיה אחת לרפואה ולא הצליחה. מספרת שמשרד הבריאות מקצה כמות מוגבלת של בדיקות בשבוע ושהכמות לא מספיקה. אין להם הקצאות ולי אין תור. משרד הבריאות אגב לא מממן את הבדיקה במעבדה כאשר הדגימה נלקחת באופן פרטי. זכאית או לא זכאית, במשפט הזה אני מרגישה מופסדת. מגיע טלפון מבית החולים איכילוב ועל דרך נס אני זוכה בלוטו ומקבלת תור ובאותה נשימה חוסכת לעצמי בסביבות 7000 ₪. זה בערך מה שעולה הבדיקה באופן פרטי. זה מה שעושות נשים רבות כאשר הן כמוני נדחקות עם הגב לקיר.

03:00 לפנות בוקר, עוד חמש שעות אני מוזמנת לבית החולים. ליד המיטה שלי עומד לפתע הילד שלי ישן לגמרי. הוא נכנס מתחת לשמיכה שלי מלטף לי את הלחיים ומצחקק. הכל מתוך שינה. אני מלוטפת דקות ארוכות, הוא שוקע עמוק יותר לתוך השינה ואני עירה עד לבדיקה. אני מתחילה להרגיש את ה"יש" נוכח הרבה יותר.

בוקר הבדיקה מגיע, אני יושבת עם יועצת נוספת ושומעת עוד אינפורמציה שכבר יש לי, עולה לבדיקה. הבדיקה פולשנית קצרה וללא הרדמה אבל בהחלט נסבלת. בסוף הבדיקה נפילת המתח כה גדולה שאני מכריזה בעדינות על התעלפות צפויה ומתיישבת על הרצפה כדי למנע אותה.  האחיות ובן הזוג מחבקים ברכות ואני מדדה במסדרון כדי להמתין בו ומבינה שאני לא רוצה. אני לא רוצה את ההיריון הזה ככה ולא חשובות לי תוצאות הבדיקה שזה עתה סיימתי.

יום אחרי הבדיקה יש בחירות בישראל, ההתאוששות מהבדיקה קשה הרבה יותר אצלי מהבדיקה עצמה ואני סובלת משלל תופעות הורמונאליות שמזכירות יותר את גיל המעבר מאשר את שלב ההריון שבו אני מצויה ומחוזקות היטב על ידי מתח. בערב אני יודעת שאין לי צורך לחכות לספירה בקלפי ואני משתפת את בן הזוג שלי במחשבות להפסיק את ההיריון בלי לחכות שלושה שבועות ארוכים לתוצאות. שואלת איך הוא מרגיש והוא דומע. לשנינו קשה. אני מרגישה צורך לשתף ואולי להסביר. אני רואה אצלו שהוא איתי ואין באמת צורך להסביר ובכל זאת…

צמחה בי הבנה שלמרות שתמיד ישנם 2% מכלל ההריונות התקינים שמהם ייוולדו ילדים לא בריאים, אצלי הסיכוי גבוה יותר ובעיקר… אני יודעת. אני לא אהיה מופתעת אם ייוולד לי ילד לא בריא גם אם כל הבדיקות יהיו תקינות. אני לא יכולה לחיות עם הידיעה הזו ועם האחריות הזו. אני חושבת על הילד שכבר יש לי בחיי ולא מסוגלת לחשוב על בחירה מודעת באופציה שתשאיר אותו עם ירושה כבדה ומורכבת כמו אח/ות חולה.

אבל אני גם  מבינה משהו מהותי הרבה יותר שאין לו קשר לתוצאות ההריון. אני מבינה שהחצי שנה שנותרה לי להריון הולכת להיות רוויה במתח ותקווה וחרדה ובדיקות ושאלות ואי שקט. אני כבר אמא, אני יודעת שההריון, תהליך מורכב ככל שיהיה, הוא לא העיקר, הוא אפילו לא יריית הפתיחה… את כל הכוחות  אני צריכה ללידה ולששת החודשים שלאחריה. אני שואלת את עצמי איך אגיע ללידה אחרי שישה חודשים של רגשות מעורבים? והתשובה ברורה לי.

אני לא רוצה את ההריון הזה. אני זקוקה ליותר שקט כדי לייצר חיים חדשים. אני זקוקה לכוחות שלי כדי לחיות את מה שיש, לא את מה שאולי יהיה.

ואני מתמלאת תודה. אני מרגישה רוויה בדמעות ובאושר גדול על כל היש בחיים שלי. אני מסתכלת שוב בבן הזוג ובילד ומבינה שיש לי את כל מה שאני צריכה ואני לא רוצה לאיים על היש הזה ממקום של בחירה. הכאב הגדול מועשר וכמעט מתחלף בהתמלאות של תודה.

יום למחרת הבחירות מבררת מה הלאה, איך מפסיקים, עם הרופא שלי. יש וועדה להפסקת הריון יום למחרת והוא מבקש ממני לקבוע תור ליום א', כך יש סיכוי שהוא עצמו יוכל לבצע את הגרידה. רגע אחד לפני השינה אני אומרת לעצמי שביום א', היום שבו קרוב לוודאי אקבל תור לגרידה, יודיעו לי על תוצאות סיסי השליה למרות שזה לא סביר שיספיקו.

יום ה', יום הוועדה להפסקת הריון, אני מסיעה חברה לחיפה. בסוף הדרך אני עונה למספר לא מוכר ומהעבר השני פונה אלי ראש המכון הגנטי של איכילוב ומברר איתי אם במקרה אני נוהגת, אני מאשרת והוא שואל אם אפשר לדבר אחרי שאעצור. מתחשק לי להגיד לו שאני כבר יודעת ושאפשר שידבר אבל אני שותקת ועוצרת בצד, נושמת עמוק ויודעת בדיוק מה הוא הולך להגיד. והוא אכן אומר. בעדינות רבה הוא מבשר לי שלתינוק שבתוכי יש תסמונת דאון. זה בסדר, אני אומרת לו, כבר החלטתי אתמול ואתה עוזר לי להבין שההחלטה שלי הייתה נכונה. אני עושה אחורה פנה ונוסעת לוועדה. מפגש מיותר עם עובדת סוציאלית ומפגש בזק עם שני רופאים חביבים משאיר אותי עם טפסים ותור ליום א'. מעט אינפורמציה. מעט מידי על התהליך שאני הולכת לעבור. שום אינפורמציה לגבי התהליך שאני צפויה לחוות אחרי הפסקת הריון/גרידה/שאיבה למעט זמן דימום צפוי.

יום שבת, אני נפרדת מההריון. אני נפרדת מהילד שצומח בי. הבן זוג מחבק חזק ורך ואומר שסוף התהליך שאנחנו בו עכשיו הוא בעצם הריון חדש. המילים הריון חדש משחררות ממני הכל ופורץ ממני בכי בקול שאני עדיין לא מכירה ( ואני חשבתי ששמעתי את עצמי בוכה כבר בכל הקולות האפשריים) בכי גדול ורם וממושך, בכי משחרר, מתאבל, בכי שמסיים. אני מסבירה לו שעכשיו אני לא רוצה לחשוב על הריון חדש, אני רוצה להיות עם האובדן של ההריון הנוכחי. באותם רגעים העובדה שבחרתי לא עוזרת לי ויש רק שקט רם ורעש דומם של לפני סוף. אני כל כך נוכחת מחד וכל כך צפה ומנותקת מאידך ושני המצבים מתחלפים כל הזמן.

יום א' היה קשה כל כך, עד לרגע עצמו. חיכינו המון זמן עד שתורינו הגיע, איחור של שעתיים וחצי מהצפוי וחברת נשים שכל אחת וסיפורה מרחף מעליה במסדרון שכולו סופים. הסופים קורים אגב באותו מקום שבו קורות התחלות- מחלקת IVF של בית החולים. בחדר האחיות מחייכים אלי מיליון תינוקות מצולמים, תוצאת העבודה הקשה של משפחת תהליכי הפריון. אני בקושי יכולה לשאת את התמונות ואת הידיעה שאני מהצד השני.

לילה טוב אומר לי המרדים כשאני שכובה ומפושקת, לילה טוב אני עונה לו. מעלי פתק לבן מודבק כך שמי ששוכבת תוכל לראותו ועליו כתוב: וְהָיָה— כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי–מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ—וְעָלֵהוּ לֹא–יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר–יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. המשפט הזה מרגש אותי כשאני שם וגורם לי לבכות עכשיו כשאני כותבת.

כשאתעורר, אתעורר בחיוך של הקלה, אשמע שהכל עבר בשלום וארגיש שקיבלתי את חיי בחזרה. כשהתעוררתי, הרגשתי טוב פיזית, חשתי הקלה עצומה ורעב כבד מהצום מאז הבוקר בלבל את כל חושי. בן הזוג מנקה ממני אנרגטית שאריות בשיטת אילן לב והרופא המקסים בא לבקר מספר פעמים עד לשחרורי. ראיתי שגם לו היה לא קל. הודיתי לו והזכרתי לו שבעשייה שלו למעשה הציל לי את המשפחה מחיים מורכבים כל כך.

באותו היום וביום למחרת אני קצת ב"היי". ההקלה של להיות אחרי ולהיות בתוך חיים חפים מהטלטלה הגדולה של עשרת ימי הבחירות שלי נעימה לי כל כך ומיד אחרי מגיעות גם תופעות הורמונאליות של סוף הריון וההי מתחלף בתנודות. וכמו בנדנדה פעם למעלה ופעם למטה אבל בסוף היום אני נושמת לרווחה ויש בי קצת גאווה בעצמי שעברתי את זה. שהצלחתי להחליט. שבחרתי בחיים שיש לי עכשיו. באהבות הקיימות שלי.

כמה מילים "טכניות" לאחרי גרידה:

במידה ויש סיבה מובהקת לגרידה ( גרידה על בסיס מום בעובר או אלמנט פיזי של האם) לא חייבים לשוחח עם העובדת הסוציאלית בוועדה, מספיק לציין את הסיבה. פשוט, קצר וממצא.

התופעות הפיזיות והנפשיות תלויות מאוד בשבוע בו נעשית הגרידה, ככל שהיא מוקדמת יותר הסבירות לתופעות שונות יורדת וההפך נכון גם הוא, ולכן צריך לקחת בחשבון גם ימים לא פשוטים של הורמונים ושל טלטלה נפשית כי לא כולנו יכולות להיפרד לפני, חלקינו ייפרדו אחרי, יעכלו אחרי, יעבדו את האבדן אחרי. כן, יש סיכוי שאם אתן בסוף השליש הראשון יהיה חלב אחרי הגרידה וזה עשוי להיות קשה נפשית ופיזית, בבית חולים תקבלנה הנחיות מה לעשות במידה ו..

עוזר לשתף, זה לא סוד. עוזרים חיבוקים ועוזרת סבלנות גם שלי כלפי עצמי וגם של הסביבה אליי. חשוב לי שבסוף הרשימה הזו אף אחת לא תהיה מופתעת מכך שגם היום השלישי אחרי גרידה יכול להרגיש כמו היום השלישי אחרי לידה, מן בום אחרי "היי" שהוא קשה גם פיזית וגם נפשית.  ושתהיה לכולנו בריאות טובה בגוף ובנפש. ואם אתן רוצות לדבר, אני זמינה באהבה.

ליצירת קשר עם יפעת: hertzifat@gmail.com

 לשיתופים נוספים בנושא אובדן הריון