האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית?

מאת : לימור לוי אוסמי

3 ביולי 2013 | 14 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

הרצאה שלי מתוך הכנס כנס: "אימהוּת – מרכז או שוליים? על מקומן של אימהות בחברה הישראלית" שנערך על ידי תכנית "אם לאם בקהילה" בשדמות-מכללת אורנים בתאריך 12.6.13

 

הרצאתי היתה תגובה להרצאתה של הדס נצר דגן : דיכאון אחרי לידה- מדיקליזציה של תופעה חברתית

 

התבקשתי להגיב להרצאתה של הדס כמייצגת את ה"שטח" דרך האתר שלי, 'נשים מדברות אמהות' שאליו כותבות נשים את מה שהן באמת מרגישות מתכנון ההריון ועד לאמהות וכמי שמלווה ומקשיבה לנשים אחרי לידה. אני בוחרת היום  לשתף את הדיאלוג הפנימי היום יומי שלי עם נושא התיוג של של קושי וסבל של נשים אחרי לידה כהפרעה נפשית הנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ואת השאלות הפנימיות שעולות בי בהקשר הזה:

  • האם קושי וסבל גדול של נשים אחרי לידה הוא באמת פתולוגי?
  • האם ההגדרה של הסבל הגדול שאחרי הלידה כפתולוגי מסייע לנשים או אולי דווקא מחבל ברווחתן הנפשית ?

רק אתמול שלחה אליי אישה יקרה שיתוף של החוויה שלה אחרי הלידה במטרה לשבור את קשר השתיקה בנושא דרך הפלטפורמה של האתר. היא כותבת שהיא הייתה בדיכאון אחרי לידה וטופלה על ידי פסיכולוגית, ואני מוצאת את עצמי קוראת את השיתוף שלה יחד עם התהייה המתמדת שלי- האם מה שהיא חוותה זה פתולוגיה ?הפרעה נפשית?  מופרעות נפשית?

לפני כן, חשוב לי מאוד להבהיר, מפני שאני מוצאת שלפעמים המקום הזה לא ברור מספיק, שהתהייה הפנימית שלי היא בשום אופן לא לגבי השאלה האם היא זקוקה לטיפול או לגבי האם האישה סבלה סבל קשה וגדול. ברור לי שיש קושי גדול ונוראי אחרי לידה וברור לי שיש מקום לטיפול (פסיכולוגי, פסיכיאטרי, ליווי רגשי, מה שצריך)- לגבי זה, אין בתוכי סימן שאלה אחד. התהייה הפנימית שלי היא לגבי האם החוויה שלה היא נורמטיבית או לא, האם היא הפרעה נפשית או לא. כן, והתהייה הזאת קיימת בתוכי גם כשמדובר בסבל גדול מאוד מאוד.

והנה חלק קטן ממה שהיא כתבה. תוך כדי שמיעה תנסנה לגלגל את התהייה הזאת שלי גם אצלכן- האם החוויה הזאת היא הפרעה?:

אילת גורליצקי

"…ואני בקושי זזה, תפרים בנרתיק, מדדה, יש לי טחורים, אני בקושי מתיישבת. השדיים כואבים. 'תשתו משהו? יש עוגה'.

ואז זה מתחיל:

"את יוצאת איתו החוצה?",

"נעים בחוץ, תשבי בבית קפה",

"הוא יונק כל שעתיים?! אין לך מספיק חלב!".

ואני סמרטוט, לא מחייכת, עייפה כל הזמן, בוכה מכאבים בהנקה, ולא מבינה- הלא אחותי היתה מניקה את בתה 7 דקות, מחליפה לה חיתול, שמה אותה בעריסה לישון  ו מ ש ת ע מ מ ת. לא יודעת מה לעשות עם עצמה בחופשת הלידה.

ככה, יולדות יקרות, מתחיל לו דכאון אחרי לידה; הפער הענקי בין "מה שחשבתי שיהיה" לבין איך שזה במציאות. התלות המוחלטת שלו בך, סדר היום הרעוע שסובב סביבו, וחוסר השליטה המוחלט שלך- מעכשיו יש בוס חדש בשטח.

ומעבר לציפיות הלא מציאותיות מחוויית האימהות, יש גם את הציפיות שלי מעצמי: להמשיך לתפקד בבית- כביסות, בישולים, קניות, ניקיון, לשדר "עסקים כרגיל" למשפחה ולחברים, ולהיות האישה הנחשקת שבעלי הכיר והתאהב בה לפני שנהיתה צל אדם עייף, רופס ודואב.

שאלתי את עצמי איך נשים אחרות עושות את זה, הלא להרבה נשים יש מספר ילדים, והן עובדות במשרה מלאה, ומצליחות בכל האגפים.

לצערי, רק כשבני היה בן שנה ו-3 חודשים, ואני כבר בהריון השני שלי, נפל לי האסימון שאני בדיכאון אחרי לידה.

פניתי לפסיכולוגית ותוך 7 מפגשים יצאתי מזה. נכנסתי לפרופורציות, הפסקתי אם כל ה"מה יגידו" ומה אחרים חושבים. עשיתי מה שראיתי לנכון עבורי, לבני ולבעלי.."

אני לא מבינה למה בעצם מה שהיא חווה מוגדר כהפרעה? לא לחייך, להרגיש סמרטוט, דואבת, כואבת, מאוכזבת, נוחתת על קרקע המציאות- האם לא טבעי שכולנו נרגיש ככה אחרי לידה בהינתן המציאות שלנו?

ואני חושבת לעצמי- למה זה כל כך מפריע לי שזה מוגדר כפתולוגי? שיש כאן תיוג ?

הכנס היה הזדמנות מצוינת בשבילי להבין את זה קצת יותר עם עצמי ואלו הדברים שעלו בי כשניסיתי להבין מה מפריע לי כל כך בעצם התיוג:

1. זה מפריע לי כי יש כאן קביעה של מה נורמלי ומה לא נורמלי, ישנה כאן קביעה לגבי איך אמהות צריכות להרגיש כנורמה וכפועל יוצא מזה, מה יוצא מגדר הנורמה הזאת.

לשמוח וליהנות מהאמהות (=מעבודת האמהות, מגידול הילדים)-  זה נורמלי

לא ליהנות, לא לתפקד, להיות עצובה אחרי לידה- לא נורמלי

כאשר הנורמלי מושתת על אידיאולוגית האמהוּת (אידיאולוגיית האמהוּת בקצרה= אמהות טובות צריכות להיות מאושרות מתפקידן, ליהנות מהזכות הגדולה שנפלה בחלקן לגדל ילדים, כאשר כמה שיותר צמוד אליהם זה יותר טוב, ולשים את צרכי הילד לפני הצרכים שלהן).

על פי הגדרות הDSM, המדריך להפרעות נפשיות, כדי לא להיות מאובחנות בדיכאון אחרי לידה אנחנו צריכות:

  • ליהנות
  • לא להרגיש דיכאון
  • להיות עם תיאבון תקין
  • לא להיות עם קושי להירדם בלילה או ביום
  • לא להיות תשושה
  • להיות בעל ערך עצמי ובלי אשמה
  • להיות מרוכזת
  • לא התקשות בקבלת החלטות

  אממ.. סליחה.. אני אחרי לידה.. אין לי את הזכות לא להרגיש את כל הדברים הללו במשך שבועיים רצופים או יותר מבלי להיות מתויגת כלא נורמלית ?

2.  אני מרגישה שיש התעלמות מהנסיבות החברתיות שלנו והנסיבות האישיות של כל אישה. היום, ישנו גוף מחקרי משמעותי ונרחב שמוצא סיבות חוזרות, גורמים הקשורים, המנבאים, דיכאון אחרי לידה. ומה הפלא, גורמים אלו אינם ההורמונים הידועים לשמצה, אלא דווקא נסיבות חברתיות סביבתיות:

* היעדר תמיכה פיסית ורגשית ליולדת,

* יחסים זוגיים רעועים,

* בעיות בריאותיות לתינוק,

* מצב כלכלי דחוק

* והיסטוריה של דיכאון.

אז אם הסביבה היא הגורם, למה אנחנו המופרעות? אנחנו רק מגיבות לסביבה הלא מספיק טובה שלנו.

רוצים לשנות? תשנו את הסביבה ! תשקיעו משאבים כדי ליצור מציאות טובה יותר לאמהות אחרי לידה! למה לתייג אותנו כמופרעות אם הסביבה היא זאת שבעייתית?

3. כי אני מרגישה שהתיוג הזה מצמצם אותנו כנשים, מצמצם את החוויה שלנו, את ההוויה שלנו. אני מרגישה שבעצם התיוג לא רואים אותי כאינדיבידואלית מהממת. אני עולם ומלואו, שלם וגדול, אני לא תיוג.

ולמזלי, לא רק אני מתרעמת על התיוג הזה. גם לנשים רבות אחרות זה מפריע וגם הן היו מעדיפות לקבל הכרה על התחושות שלהן מבלי לתייג אותן כמופרעות. הנה אחת מהתגובות שנכתבו באתר שמבטאת זאת:

תניה טוויל:

"למה?

למה אי אפשר פשוט להיות מה שאנחנו עם מה שעולה ומה שמגיע?

למה צריך לתייג את זה כטוב או רע? נורמלי לא נורמלי? נכון לא נכון? למה?

זה מכעיס אותי ומעציב אותי יחד.

למה אנחנו לא יכולות לסמוך, שאם משהו עולה מתוכנו, זה כי הוא צריך לעלות, לצאת החוצה ולקבל ביטוי ואין משהו שיכול לעלות מאיתנו שהוא פסול?

לפעמים צריך יותר תמיכה, לפעמים צריך מגע, אפשר לגשת לכל מה שעולה בדרך אחרת, אבל למה לא קודם כל לאפשר למה שרוצה לצאת החוצה לצאת מבלי לשפוט ולתייג אותו מייד ? והרי איך אפשר בכלל לתייג תחושות ורגשות כאלו? איך יודעים שכל מה שהאחת חווה, כך גם האחרת? רק התיוג עצמו הופך את ההתייחסות לאדם ותחושות שלו לדבר כל כך לא אישי ואנושי.

אני מרגישה הרבה דברים בתוכי שאני לא תמיד נותנת להם לצאת החוצה, מהפחד של מה יגידו ואיך זה ייראה ואיך זה יישמע. מהפחד של 'איך יקטלגו אותי'"

בנוסף, חשוב מאוד בעיניי לשים לב לכך שעצם התיוג הוא לא רק תוצר, פרקטיקה בשטח, רצון להיטיב עם נשים במטרה לטפל ולעזור להן במצוקתן, אלא יש לו השלכות שמרעות משמעותית את מצב הנשים בחברה שלנו, השלכות שאף עשויות לגרום לדיכאון אחרי לידה:

1. עבור נשים לפני לידה– נשים רבות נמנעות ומפחדות מה'מכשפה' הזאת שנקראת 'דיכאון אחרי לידה ובשל הפחד הזה הן מתרחקות מלמידה על קשיים רגשיים אופייניים לנשים אחרי לידה.  נוצר מצב שבמקום ללמוד, להיערך וליצור את התנאים הדרושים לאישה אחרי לידה, מתוך הבנה ברורה ופשוטה שקושי קיים אחרי לידה בעוצמות משתנות, ישנה הימנעות ותקווה שלהן זה לא יקרה.

בכך, ישנה הגברה של הסיכון לפתח מצוקה רגשית משמעותית אחרי לידה מפני שאם נשים לא דואגות לתמיכה, לעזרה, להבנה מבן הזוג, אם הן לא מתכוננות רגשית למה שעומד לקרות לאחר הלידה, זה מגביר משמעותית את הסיכון לדיכאון אחרי לידה. ישנם דרכים פרקטיות פשוטות או מורכבות שבהחלט יכולות לעזור לנשים לאחר לידה להרגיש טוב יותר, וחשוב שהידע הזה יעבור הלאה לכולן. עצם התיוג מונע ומעכב לדעתי את הגעת הידע הזה לכלל האוכלוסייה.

2. עבור נשים אחרי לידה– מכיוון שאין עדיין מספיק קבלה חברתית לתחושות שליליות שעולות אצל נשים אחרי לידה וכמו כן ישנו תיוג של סבל וקושי גדולים כהפרעה נפשית, נוצרה מציאות חברתית שבה נשים חוששות ומפחדות כאשר לאחר לידה נמצא בקירבן רגש קשה, שלילי. רובן סבורות שזה לא טוב, לא צריך להיות, שזה 'חשוד' ואולי פתולוגי. עצם החשש הזה יכול לגרום פוטנציאלית לדיכאון אחרי לידה, מכיוון שהקושי הרגשי לאחר לידה הוא בדרך כלל לא מהתחושות עצמן (לדוג', אכזבה מהאמהות, חוסר חיבור לתינוק, חוסר הנאה, כעס על התינוק וכד') אלא מהחרדה, הבהלה והאשמה שהן מעוררות על עצם קיומן וחוסר היכולת לבטא אותן ולחלוק אותן מחשש לביקורת ותיוג.

האשמה וההסתרה מעצימות את הקושי הקיים ויכולות להביא למצב חמור הרבה יותר עד למצוקה קשה מאוד. מחקרים מראים שחלק מהאיפיון של נשים המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה הוא חוסר הקבלה וההשלמה עם התחושות השליליות שעולות בהן.

במצב אידיאלי, הייתי רוצה שנשים תדענה שתחושות שליליות, גם כלפי התינוק או כלפי האמהוּת עצמה, הן חלק בלתי נפרד מהאמהות (כמו בחיים) ותדענה כיצד להתמודד איתן בצורה טובה.

ויחד זאת , אני שומעת גם קול אחר, שאני מקשיבה לו בקשב רב. קול שנשמע בעוצמה חזקה מלא מעט נשים שאובחנו כמתמודדות עם דיכאון אחרי לידה והן מרגישות שעצם התיוג הציל אותן. זהו קול שאני קשובה לו מאוד והוא חשוב לי מאוד. הנה דברים שכתבה אישה לאתר, בתגובה לרשומה שכתבתי בנושא:

מאת ד.ד.:

"…אני מרגישה בעניין הזה הפוך. דווקא ה"תיוג" של דיכאון אחרי לידה כמחלה עזר לי. עזר לי לסלוח לעצמי, עזר לי לקבל עזרה, עזר לי לדעת שעשיתי מה שיכולתי.

דווקא הידיעה שמדובר במחלה גורמת לי להבין, שעוד מעט אבריא. שזה מצב זמני. עוזרת לי להבין שזאת לא אשמתי. דווקא המחשבה שמדובר במשהו נורמלי מעציבה אותי. מקטינה את הכאב העצום הזה. גורמת לי לחשוב מה הייתי יכולה לעשות אחרת, גורמת לי להרגיש אשמה, כי אם זה כל כך נורמלי, למה הרבה מצליחות להתמודד ואני לא. אני מניחה שזה מאד שונה מאחת לשנייה. אבל אולי התיוג הוא לא כל כך נורא…"

התיוג עוזר לנשים רבות להבין שזה לא באשמתן, אלא באשמת המחלה שמגיע אל חלק מהנשים אחרי לידה, מסייעת להן לבקש עזרה ולקבל אותה, להוריד ציפיות ומטלות מעצמן ולקבל הכרה מעצמן ומהסביבה למצבן. להבין באמת שזה זמני וזה נגמר, כמו מחלה. קרש הצלה. עצם התיוג נותן להן מקום והכרה ואילו הרצון לקחת אותו ולהגיד שזה נורמלי מתפרש בעיניהן כהקטנה של החוויה שלהן.

במציאות של היום, של חברה שלא תומכת ומכילה נשים, שלא יודעת להתמודד עם תחושות קשות בתוך האמהות, התיוג, הידיעה שמה שהן עוברות הוא מחלה, היא כקרש הצלה לנשים רבות, היא זאת שמאפשרת להן לגשת ולקבל עזרה ולהיחלץ מההתבוססות בבוץ האימהות.

בעולם אידיאלי, הייתי רוצה שנשים תקבלנה את מה שהתיוג נותן להן, מבלי להיות מתויגות- שהן תדענה שזה לא באשמתן, תוכלנה לקבל עזרה, טיפול, הכרה וידיעה שזה נגמר גם מבלי להיות מתויגות כמופרעות, אבל יודעת שכרגע אנחנו רחוקות מהיום הזה.

גם מצער אותי לומר זאת, אך בעצם התיוג יש כאן משמעות פוליטית משמעותית לא פשוטה, שקשה לי איתה, אבל היא חלק מהמציאות- כיום, נשים לא תקבלנה טיפול או יחס מספק אם לא תהא הכרה בקושי ובסבל כהפרעה נפשית. זה עצוב. מאוד. אבל זאת המציאות היום. שינוי של המצב היום, ביטול התיוג מבלי לשנות את המציאות החברתית ולהקצות משאבים לטובת נשים אחרי לידה, פשוט יפקיר את הנשים לסיבלן ואת זה אנחנו ממש לא רוצות.

וכך, בין התחושה הפנימית וההבנה שלי לגבי הנזק של התיוג לבין הידיעה שהתיוג הזה עוזר לנשים, אני זוכרת שכך הוא כך- עם תיוג אן בלעדיו, מה שהכי משמעותי לנשים שמתמודדות עם מצוקה גדולה אחרי לידה זה נוכחות מקבלת. באמת. נוכחות שלא שופטת, לא מבקרת, מבינה, שמחזיקה עבורן את הידיעה שלסבל הזה יש סוף. ואת זה כל אחת יכולה לעשות ולהעביר הלאה.

תניה טוויל:

"כשיש מקום שעוטף ולא מבקר ולא שופט ובאמת אוהב ומקבל – הרבה מהדברים מתמוססים  או שהם יוצאים, מתבטאים ואז מתמוססים".

שלכן,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, עוסקת באהבה והנאה בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ובייעוץ ממוקד לנשים בנושא הזה.

לבלוג האישי שלי. 

ניתן ליצור איתי קשר דרך המייל, אני תמיד עונה: medabrot.imahut@gmail.com

 

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

אני מתחרטת שהבאתי את ילדי לעולם / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

איך זה מרגיש להיות שפויה או משוגעת בדיכאון אחרי לידה? / תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה

האפשרות לקבל את התחושות ולשתף אותן כמפתח להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

14 תגובות ל- “האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית?”

  1. תמר קלר הגיב:

    לימורי,

    אם אני מלכה…את מלכת המלכות 🙂

    אני אוהבת איך שאת מצליחה לתמלל את כל מה שאני מרגישה, נושמת חושבת ופועלת.

    נשיקות וחיבוקים,

  2. אוסי הגיב:

    שתיכן מלכות בוא נסגור את זה? עושות עבודת קודש.

    לימורי,
    אני ממש מתרגשת עם דמעות לקרוא את ההרצאה שלך ובטח אם הייתי נוכחת זה מה שהיה קורה מול כולם.
    תחושת האפסיות בתוך הסיטואציה, מול החברה היא משהוא שקשה לתאר אותו והנה את עשית זאת.

    פשוט מחבקת אותך בהתרגשות.
    אני

  3. שוש חזן גרינברג הגיב:

    נשכחה כאן נקודה חשובה- חלק גדול מהתחושות של האישה אחרי הלידה הן אוביקטיביות לגמרי- בגלל שאין חלוקה שוויונית בבית. ברגע שכל הנטל או רובו נופל על האישה, הגבר חוזר לעבודה (אם בכלל לקח קצת חופש) והאישה נשארת בבית עם עול כבד של עשרים וארבע שבע בטיפול בתינוק (ועל הדרך גם בבית) כשהיא לא זוכה אפילו לשינה נורמלית (ומניעת שינה זה צורת עינויים מקובלת בבתי הכלא הגרועים בעולם) מה הפלא שהיא נעשית מדוכאת?
    הגבר ממשיך את חייו כרגיל, עוד "חוזר עייף מעבודה" והיא תקועה כל היום בבית, עם יצור שיכול לשגע פילים, עייפה, מרגישה שכל העולם שלה הצטמצם ללהיות מחלבה לתינוק ומשרתת שלו, ברור שהיא תשתגע. אובייקטיבי לגמרי. שימו גבר במקומה, ותראו אותה תוצאה.
    ההתמודדות צריכה להיות – להכריח את הגבר להבין שזה גם הילד שלו ושאין שום סיבה שהוא לא יקח את חלקו השווה – כולל מחצית חופשת הלידה שמגיעה לו לפי חוק וכמובן גם מחצית מהטיפול בבית (או יותר כשהאישה מחלימה מהלידה).

    • היי שוש, תודה שכתבת!
      באחד הסעיפים התייחסתי לנסיבות החברתיות, סביבתיות, לדיכאון אחרי לידה ובכללן כתבתי על מערכת תמיכה דלה ויחסים זוגיים לא טובים כקשורים לדיכאון אחרי לידה. הגורמים שהתייחסתי אליהם הם אלו שנמצאו עקביים לאורך השנים במחקרים ונמצאו כקשורים לדיכאון אחרי לידה. אני לא מכירה מחקרים שבודדו את חוסר השוויון בין בני הזוג ממכלול מערכת היחסים, למרות שבאופן אינטואיטיבי ברור שמה שאת כותבת נשמע הגיוני.

    • נטע ויניק הגיב:

      שוש יקרה קראתי את התגובה שלך והייתי רוצה להעצים אותה ..אפילו אם הגבר היה לוקח חלק גדול יותר זה לא היה מספיק כי לגדל ילד צריך כפר שלם או שבט … אימהות סבתות אחיות… אישה אחרי לידה צריכה לנוח!! ולהיות עטופה בעזרה נשית!!!מכילה לא שיפוטית מנחמת מעודדת מיעצת מבינה!! אמפטית !!כמה גבר יכול להבין אותך באמת אחרי לידה. כל זה אינו קיים לרוב הנשים שחיות בעולם המערבי. לצערי את המשא הזה של להיות אימא עקרת בית לגדל ילדים בבית עד גיל יחסית מאוחר. לבד בלי עזרה נשית הוא כבד מאוד אפילו שיש לי בעל מקסים תומך ועושה המון.. ויש לזה מחיר… אנחנו לא פתלוגיות אנחנו הכי אנושיות והכי נורמליות שיש זה פשוט התמודדות עם מציאות קשה פיסית ללא שינה ונפשית , מצב של נתינה ואחריות מוחלטת בלי מקורות עזרה ותמיכה.

  4. ג׳ני הגיב:

    לימורי יקרה
    מדהים מאוד מאוד מתחברת לשני הצדדים של התיוג בכלל ולדיכאון אחרי לידה בפרט.
    נגעת בי, עניינת אותי וסיקרנת אותי לעוד…
    מחכה לעוד פנינים ממך שאפו 🙂

  5. נעמי זולברג הגיב:

    נושא חשוב מאוד!
    על הפרעות נפשיות יש סטיגמה מאוד שלילית וחזקה, אך לצערנו הן מאוד נפוצות באוכלוסייה וחלק מה so called נורמה. אם ההגדרה של דיכאון אחרי לידה כהפרעה נפשית מעלה את הנושא לחשיפה ולמודעות וכך נשים יודעות לפנות ולקבל עזרה אז אני רואה זאת כחיובי מאוד.. צריך לא להיבהל מהמושג הפרעה נפשית ולדעת איך להתמודד עם התופעה ולהתאושש ממנה.

    • היי נעמי,
      כפי שאת מבינה, אני מעלה סימני שאלה האם הסבל של נשים אחרי לידה הוא בכלל הפרעה נפשית ומה המחירים שאנחנו משלמות על הבחירה לראות את זה כהפרעה נפשית

  6. אדם פורת הגיב:

    הנה מאמר שנותן עוד נקודת מבט על "דיכאון אחרי לידה" כהפרעה פסיכיאטריה מופרכת:
    http://www.cchr.org.il/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94

  7. רחל סטולרו-חיים הגיב:

    לימור יקרה, ממש התרגשתי לקרוא את מה שכתבת, שלפת לי את המחשבות מהראש!! אני זוכרת שאחרי הלידה הראשונה המושג הזה של דכאון אחרי לידה עורר בי כעס גדול. מדהים לקרוא שעוד נשים מרגישות כך. גם את מדהימה אותי באומץ ובחוזק שלך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

היונקת המושפלת | לקראת הריון

מאת : שרית ב.

31 במרץ 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אני מורדת ומסרבת. והגוף שלי לא רוצה, ומוחי משבית לי את השחלות. וכל העולם יכול להתפוצץ, אבל אני נועדתי לחיים אנוכיים של טיולים מיותרים, שינה מאוחרת, שקט ורוגע. אין ילדים צורחים לגדל, שום ילד לא יאכזב אותי בגיל מאוחר יותר, או ישלח אותי לבית אבות בניגוד לרצוני. אני לא יכולה לגרום לזה לקרות כי זה משהו שפשוט קורה, ואת לא יכולה לעשות את זה.

קורס הכנה ללידה – למה צריך את זה ??

מאת : אבא בתול

30 בינואר 20113 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

בהתחלה התייחסתי לנושא הקורס די בזלזול, "תביאי את אמא שלך" הפטרתי לעומתה כאשר עלתה השאלה. "למה צריך את זה??". מבטיהם הספקניים של ההורים משני הצדדים נתנו חיזוק לתחושותיי השמרניות: יש אחיות, יש רופאים, יש מיילדות, יהיה בסדר, למה צריך להתכונן ? שיטוט קצר במרחבים הוירטואליים רק הגביר את הפחד: לידות טבעיות, נשים היולדות בביתם, סיבוכי הריון, מיתות עוברים, כל אלו קפצו אלי ממסך המחשב. תמונות מבעיתות שאינן משאירות מקום לדמיון עלו מכל עבר.

גיל שנתיים

מאת : הכי אמיתית

14 ביולי 20123 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

שנתיים.

גיל שאני שומעת כל כך הרבה אודותיו…..

הצבת גבולות, גמילה, בחינת אזור ומותר וכדומה… נשמע כיף….

מודה שיש לי בעיה.

תחילת הדרך שלי כאמא היתה קשה…והיום אני נמצאת במקום שנהנה ואוהב את האמהות ומאוהב בנסיך היפה שלי, אבל זה לעיתים מלווה בהרגשה כבדה של רגשות אשם. רגשות אשם על זה שלא שידרתי לו מספיק אהבה בהתחלה, רגשות אשם על זה שהיה לי כל כך קשה, רגשות אשם על זה שכל כך לא נהניתי מסטטוס ה"אמא"….

ושק רגשות האשם הזה מקשה עליי לעיתים בהצבת גבולות, מקשה עליי ביכולת להרפות ולתת לילד להתמודד.