אמא בת שמונה

מאת :

12 בדצמבר 2013 | 5 תגובות

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

 

מחר איילי בן שמונה. מחר אני אמא בת שמונה.

היום לפני שמונה שנים הייתי בבדיקת מעקב 'הריון עודף' במחלקת מיון נשים בבית החולים עם צירים קטנים מהלילה, פתיחה שלוש, מתעקשת להשתחרר הביתה למרות ההפצרות להישאר ולזרז ו'ללדת כבר', רוצה לאכול קוראסון ולשתות קפה הפוך בבית קפה ולהיות כמה שיותר בבית, כי אני מרגישה שהלידה כבר קרובה. בעוד כמה שעות אברח לשירותים במסעדה וארגיש שאני כבר לא יכולה לסיים את המאפה. אני צריכה הביתה. הלידה מתחילה.

עוד כמה שעות לפני שמונה שנים, אעביר את הצירים והזמן על כדור הפיזיו האפור שקיבלתי מאמא שלי, אתהלך בבית, אנשום ואחשוב רק טוב. אאמין בגוף, אשמע מוזיקה טובה, ואצחק מבפנים על זה שרועי נרדם בסלון ברגעים האלה, יודעת שתיכף הוא כבר לא יישן. זה תיכף קורה.

עוד כמה שעות לפני שמונה שנים, אני אתלבט אם לנסוע לחדר מיון, כי מצד אחד, הצירים כבר ממש כואבים, אבל מצד שני, הם ממש לא סדירים ואמרו שרק בצירים סדירים של כל חמש או שלוש דקות צריך לעלות לבית החולים. אני אמשיך ואתלבט ואכאב עוד קצת, עד שאני אחליט להתקלח ולנסוע כי כבר די, זה כואב מדיי. אני אתפשט כדי להתקלח ותוך כדי שאוריד את המכנסיים, ייצא ממני זרם ענק של מים שממבהיר טוב יותר את ההחלטה- המים יורדים. עולים לבית החולים.

עוד כמה שעות לפני שמונה שנים, אני בקושי אצליח ללכת למעלית מרוב שהצירים כואבים, אגיע בלילה לצוות לא סימפטי, אקבל את כל האהבה מהבן זוג המדהים שלי ונחליט ביחד שלא משנה מה, אנחנו ביחד ואנחנו עוברים את זה ונרגיש הכי מנצחים, מנצחים את התנאים הגרועים שקיבלנו. נרגיש שאנחנו ביחד, עומדים להביא ביחד את פרי אהבתנו, נרגיש שאנחנו בתהליך מדהים שמקרב אותנו אל הילד שלנו.

מחר בבוקר, בשעה שמונה וכמה דקות, לפני שמונה שנים, הילד שלי יצליח לצאת החוצה והוא ייראה לי הכי מדהים והכי מושלם והכי יפה שילד יכול להיות.

מחר בבוקר לפני שמונה שנים אני אקבל את המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בימי חיי, כזאת שלקח לי כמה שנים להבין את עוצמת הגדולה שלה, ועדיין אני נפעמת ולומדת את גדולתה ומשמעותה.

אני אמא. כמעט שמונה שנים.

יש לי ילד מדהים, מבורך, יפהפה מבפנים ומבחוץ. יש לי ילד בריא ואני מודה ליקום ולישויות אלוהיות וגדולות על כך. יש לי ילד מפעים שמאפשר לי לאהוב ולהרגיש אהובה, שמלמד אותי כל יום ומאפשר לי להתפתח, להתעצם, לגדול. הוא מחייב אותי לעשות זאת כדי להיות ראויה לו.

אני אוהבת אותך כל כך ילד יקר. תודה שבחרת להגיע אל חיי. החיים שלי כל כך הרבה יותר טובים בזכותך. אתה יקר לי. מאוד.

 

לבלוג שלי- בקצב החיים

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

היומהולדת הראשון לאמהות שלי / שירה דרוקר

מזל טוב ילד שלי / יעל אוריאן סלנט

מזל טוב לי ! תינוקי בן שנה !/ הכי אמיתית

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “אמא בת שמונה”

  1. דבורה ווגנר הגיב:

    מזל טוב לכם – לימור! כמה מרגש ויפה! להרבה שנים טובות ביחד

    דבורה

  2. נ הגיב:

    מקסים מרגש מעורר השראה

  3. איריס גומס הגיב:

    מרגש!!! מזל טוב!

  4. תמר הגיב:

    מזל טוב,
    אני קוראת וכתפי נשמטות מאנחת הזדהות.
    את לא שמעת אותי אבל אני הגבתי בקול: אוי..כמה שאני מזדהה.
    וכשהשנים יעברו עוד.נתחיל לשוחח יותר על הגעגועים שלנו אליהם.
    אני כבר שם. כל כך מתגעגעת לבני הבכור.
    משהו בקטע הזה , חיבר אותי שוב לתחושות הגעגועים הרבים שיש לי כלפיו בתקופה האחרונה.
    אני קוראת את שורותיך שוב..ותחושת העוצמה, תחושת המילוי הפנימי שאת חווה..
    כל כך מוקרנת החוצה.
    אין דומה לזה הא ??

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מורכב

מאת : לימור לוי אוסמי

17 בפברואר 20130 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אני, אני רק אני, עם מה שאני,

לומדת, חוקרת, מתפתחת, אבל

לא יודעת הכול,

ולפעמים מרגישה שלא יודעת כלום,

כי זה מורכב.

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת : חני סער

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.

הנקה או אי הנקה ? (או "למה להשאיר את הספר החדש בסלון")

מאת : ליטל אוהב ציון

16 בדצמבר 20107 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

ואני עייפה, כל כך עייפה, אין לי כח להניק אותה, מעיזה לחשוב בליבי על הפסקת הנקה וחולמת על קופסאות של סימילאק, אני ממש רואה אותן מחייכות לעברי, והבקבוקים, יש כאלו בקבוקים יפים היום, וורדים, סגולים, פרחוניים אני חולמת לעצמי, ואז בזווית העין אני רואה אותה מסתכלת עליי דרך משקפיה השחורים וכאילו יוצאת לה מהספר וגוערת בי, "איך את מעזה ? בשביל מה הבאת ילדה לעולם אם אינך מתכוונת להניק אותה ? ובגלל מה ? בגלל עייפות ? איזו אגואיסטית, איזו דוגמה את נותנת ? ואת קוראת לעצמך דמות חינוכית?"