לחיות לפי הנורמה
אחרי לידה,  דיכאון אחרי לידה,  ציפיות מהסביבה,  רגשות אשם אחרי לידה

מה נורמלי ומה לא נורמלי בתחושות אחרי לידה?

שבוע שעבר פורסם באתר 'הארץ' על מחקר חדש שמצא כי הזמן הנורמאלי לשלב השני בלידה אפידוראלית (ראשונה) הוא 5.6 שעת ולא 3 שעות, כפי שחשבו עד עכשיו. המאמר הזה תפס אותי חזק, וגרם לי לחשוב על איך דבר פשוט כמו מחקר יכול לגרום להזזת הנורמה.

עד עכשיו סברו א' ולכן פעלו לפי נורמה א' ועכשיו יצא מחקר חדש, אז סביר שכללי הפעולה ישתנו ובקרוב תהיה נורמה ב'. גם אם הנורמה לא תשתנה מחר, משהו כבר מתחיל לזוז ובעזרת גיבוי של מחקרים נוספים, נמצא את עצמנו במציאות שונה לחלוטין עוד כמה שנים. ואיפה אני בין כל המחקרים?

אני מרגישה כמו נתון סטטיסטי, מושא מחקרי שפועלים עליו בהתאם להנחיות המשתנות. הידיעה שאין לי יכולת בחירה ממשית מפחידה אותי. כי אם אני מגיעה לבית החולים ונמצאת בשלב השני של הלידה ועברו שלוש שעות, אז אני צפויה לבהלה מצד הצוות הרפואי ולוואקום או ניתוח קיסרי, שמסתבר שהם לא לצורך.

היום יש נורמה לגבי איך אישה אחרי לידה אמורה להרגיש

כמובן, איך לא, הלב שלי נסחף למחשבות על מה שאנחנו עוברות אחרי הלידה ואני שמה לב שקריאת המאמר הצליחה לחזק  את נקודת המבט שלי. הרי היום יש נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה חיים משל עצמה. לנורמה הזאת יש השפעה עמוקה על החיים שלנו.

יצאו אינספור מחקרים על תחושות של נשים אחרי לידה ועל דיכאון אחרי לידה. מחקרים המדברים על כך שהפער בין הפנטזיה למציאות הוא חלק מהמצוקה הרגשית של נשים אחרי לידה, מחקרים המדברים על כך שחלק משמעותי ממה שגורם לסבל נפשי לנשים אחרי לידה הוא ההסתרה, הבושה והאשמה על התחושות הנורמטיביות שנשים מרגישות ולא התחושות עצמן.

ישנם מחקרים שמראים שמה שמבדיל בין נשים שהתמודדו עם דיכאון אחרי לידה לבין אלו שלא התמודדו עם דיכאון זה עוצמת התחושות ולא סוג התחושות, ושמידת העוצמה קשורה לאותה הסתרה, בושה ואשמה ולפער בין הפנטזיה למציאות.

אז נכתבו. אז נחקרו. ומה קורה בפועל?

עדיין יש פחד מתחושות שעולות אחרי הלידה

אני לא יכולה להגיד שאין שינוי כי אני רואה את השינוי ומברכת עליו. אבל אני עדיין מרגישה שיש בורות גדולה לגבי איך נשים מרגישות אחרי לידה ולגבי המהלך הרגשי הטבעי שהן עוברות. אני עדיין מרגישה פחד ורתיעה מתחושות שעולות אחרי לידה ואני לא כל כך רואה, או לא מספיק רואה, נשים ששואלות, שרוצות לדעת, שרוצות להתכונן וללמוד, ממש כמו שהן מכינות את עצמן ללידה.

אני לא מספיק רואה דיאלוג עם הפחד, עם החשש, עם המשמעות של להביא ילדים לעולם. אני לא כל כך רואה סקרנות, פתיחות, למידה. יכול להיות שה'לחשוב חיובי' מגיע מהמקום של 'כולן עושות את זה, אז גם אני אצליח', שזה מקום נפלא, עוצמתי, חזק ומרגש. אבל כשרק הוא מוביל ולא נותן לחשש ולפחד לומר את דברו, אז יש פה בעיה.

אני רואה יותר מדיי נשים ש'נופלות' אחרי לידה כי הן לא ידעו שככה נשים מרגישות אחרי לידה והן חושבות שמשהו לא בסדר בהן, נשים ש'נופלות' כי הן פשוט לא יודעות שהתמיכה שיש להן היא לא מספיקה ולכן מאשימות את עצמן על זה שקשה להן להתמודד.

נורמה חברתית אפשר לשנות

זה מעציב אותי, כי זה בר שינוי. דפוס ההתמודדות שקיים היום הוא תלוי נורמה והלך רוח חברתי ולדברים האלה לוקח זמן להשתנות ובינתיים יש הרבה סבל.  כרגע, מה שבעיקר בא לי לעשות זה להזיז את הסרגל. פשוט להזיז אותו. להזיז קצת ימינה את הסרגל שקובע מה הנורמה, כדי שיותר התנהגויות ותחושות של נשים אחרי לידה תוכלנה להיכנס לתוך הנורמה.

'להיכנס לתוך הנורמה'. זה כבר נותן לי מרווח של נשימה. אני כרגע לא יודעת מתי ואיך יזוז הסרגל הזה, אבל ברור לי שהוא חייב, פשוט חייב לזוז, למען כולנו. הסבל וההלקאה העצמית שלא לצורך הזאת חייבים להיפסק. מגיעים לנו חיים טובים יותר, גם אחרי לידה, פשוט מגיעים לנו.

ממש אשמח לשמוע תחושות, מחשבות ותובנות,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות.

על ליווי רגשי אחרי לידה
על עיבוד חוויית אחרי הלידה
קצת עליי
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com או בהודעה לווטסאפ 052-2835020

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

17 Comments

  • Avatar

    רחל

    הי לימור. מאד מזדהה עם מה שכתבת. מה שחשבתי בזמן הקריאה הוא, אולי אפשר לבדוק למה יש צורך גדול כ"כ בחברה שלנו לדימוי הזה, של האמא הנורמלית, המאושרת. וברגע שנבין את הלמה, או על איזה צורך זה עונה, או איזו מטרה זה משרת, נוכל להתמודד איתו או לקרב אותו למציאות.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      היי יקרה, תודה שכתבת.
      אני מרגישה שבמשך שנים עסקתי בשאלת ה'למה' והיא לא שירתה אותי כל כך, למרות שהיא עדיין מאוד מרתקת אותי.
      מכיוון שהתחושה הפנימית שלי קיבלה אישור במחקרים ויש לה יותר תוקף עבורי, אני ממשיכה בנתיב ה'לדבר על זה'. אני מאמינה שיש ערך רב בלדבר על זה, להוציא את זה החוצה. אני מאמינה שככל שיותר נשים תדברנה על מה שהן באמת מרגישות אחרי הלידה, ככה הן והחברה ירגישו טוב יותר. האם זה ישנה את הנורמה? את האמא האידיאלית? אני לא יודעת. אבל לפחות זה יביא ליותר רווחה נפשית לנשים עצמן.

      ואשמח לשמוע, למה לדעתך יש צורך כל כך גדול בחברה שלנו לדימוי הזה?

  • Avatar

    אביגיל

    הי לימור,

    כתבת מאמר חשוב מאוד מאוד. ומאוד נוגע.
    אני שנתיים ומשהו אחרי לידה ראשונה.
    התכוננתי למה שיהיה בהריון. היה אחרת לגמרי ממה שחשבתי, כי כמעט כל ההריון הייתי בשמירה.
    התכוננתי למה שיהיה אחרי הלידה, ותודה לאל שכך, כי אפילו שהשינוי היה קשה, היה יותר טוב מאשר לו לא ידעתי שצפוי להיות קשה מאוד בשלושת החודשים הראשונים.
    לא הכינו אותי ולא התכוננתי למה שיהיה שנה אחרי הלידה, שנתיים אחרי הלידה.
    אני עדיין לא עובדת היום, תודה לאל שהמצב הכלכלי מאפשר, אני עוד לא ממש מוצאת את עצמי. לא יודעת איך למקם את עצמי בחיים בכלל ושלי בפרט.
    אני רוצה להיות עבור הילדה שלי כשהיא צריכה, להית איתה כשהיא חולה, להיות איתה אחרי חצי יום שהיא בגן.
    מצד שני רוצה להרגיש שיש לי כיוון בחיים, ולא מרגישה את זה בכלל.
    התחושה וההרגשה שלי רוב הזמן, היא שהחיים שלי בבלאגן כזה, שלא נגמר.
    יש רגעים שטוב לי, שהכי טוב לי בעולם, יש רגעים שאני עדיין חווה בלבול.
    אחרי שנה-שנתיים זה כבר אמור להסתדר, לא? כלומר – לפי הסקאלה של "הנורמלית".
    אז איפה אני בדיוק?
    עדיין אין לי תשובה.
    אולי גם אני מאלו שזקוקות לסרגל קצת אחר…

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      היי אביגיל, תודה שכתבת ושמחה שמשהו בכתיבה נגע בך ואוביל אותך לשתף.
      אני רק רוצה לכתוב כרגע ש.. החיים שלנו משתנים. זה לא עוד אדם שנכנס, זה לא תוספת כמותית לחיים שלנו, אלא תוספת איכותית שמשנה את החיים בצורה שלוקח שנים לקלוט ולהסתכרן מחדש איתה.
      זה מזכיר לי את ה"מחשב מסלול מחדש" של ה GPS. רק שאצלו לוקח שנייה וחצי לשנות מסלול מחדש ולנו זה לוקח אחרת, כל אחת בקצב שלה.
      אני שומעת את ה"סקאלה הנורמלית" מדברת אלייך ואומרת לך שאולי כבר היית צריכה למצוא את המסלול החדש שלך, שכבר אמור להיות כיוון, ואפשר לשמוע את המקום הזה ולהקשיב מה יש לו לומר לך.
      אני שומעת גם את המקום שחשוב לו להיות עבור הילדה שלך כשהיא צריכה אותך (ובטח גם את צריכה אותה), להיות איתה כמה זמן שאת רואה לנכון. בטח גם למקום הזה יש הרבה דברים לומר לך.
      ובטח יש עוד כל מיני קולות ומקומות שמשמיעים ביום יום את דברם.
      את בתנועה, בתנועת המסלול הייחודי שלך, ויש מקום להקשיב ולשים לב לכל מה שנמצא ולנוע איתו ביחד, בקצב החיים.
      ואם קשה או בלתי אפשרי להקשיב לבד, אפשר לנסות תוך כדי כתיבה או עם פרטנרית להקשבה.
      נשיקות
      לימור

  • Avatar

    נעה שפר

    לימור יקר , את ממזיזות הסרגל הגדולות מכולן! תודה לאל ולך שאת את, ושזכינו בך.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      הצחקת אותי על הבוקר 🙂
      איכשהו לא רואה את עצמי כמזיזת סרגלים, איך אישה אחת יכולה להזיז סרגל?
      אבל את יודעת מה? מאמצת בחום
      נשיקות אהובה

  • Avatar

    מירב שרייבר

    מסכימה עם כל מילה, את מוציאה את השד מהבקבוק. כשקראתי את דבריך עלתה לי תמונה של המצב המערכתי במדינה הזאת. אני רואה סביבי נשים שיולדות ועוד לא מספיקות רגע לעבור את הטרימסטר הרביעי של ההריון הן כבר עסוקות בלחפש מי ישאר עם הילד כי הן צריכות לחזור לעבודה. אני רואה בעלים שבמקרה הטוב קיבלו שבועיים חופשה, אח שלי בקושי לקח יום אחד. והנשים אם אין סביבן אמא, סבתא, חברה פנויה או אחות, פשוט מוצאת עצמה עם כאבים של אחרי לידה, עם תינוק בן יומו על הידיים והמון בדידות. בדיוק כפי שאת מתארת, יש הכנה מסיבית ללידה, יש מעצמה ישראלית לכניסה להריון ואין שום תמיכה בתחושה הכללית מה קורה יום אחרי שבית החולים משחרר את ההורים "המאושרים" הביתה. אני רוצה להוסיף גם מהחוויה האישית שלי. לא אשכח שמיילדת הבית שלי אמרה לי לשמור על עצמי ב – 40 יום שאחרי. תזונה, מנוחה, וקבלת עזרה מהבעל והחברים. ואף הדגישה שאשה אחרי לידה כל כך פתוחה, לא רק בוגינה, אלא בכל מאודה, בליבה, בנפשה, בנשמתה שהיא צריכה לשמור על עצמה. זהו ארוע של טרנספורמציה כל כך גדולה לילד, לאשה ולאנושות כולה ויש לתת לו את הכבוד הראוי. בדיוק כמו שנותנים בטרנספורמציה ההפוכה, מחיים למיתה.

      • Avatar

        מירב שרייבר

        שאלת השאלות. למי יש יותר כוח לשנות לעם מלמטה או לאלו מלמעלה, עמותות, ממשל, נשות כלכלה חזקות שיכולות להשפיע על המודעות בארץ?

  • Avatar

    אמבר בן שושן

    אמיצה את!
    הפוסט האמיץ והנפלא הזה מעלה מעלה מעלה את המילים וכל מה שביניהן .. ״נורמלי ולא נורמלי״..
    ובתירגום פשוט אשמה, לא מתמודדת, לא טובה מספיק, לא חזקה מספיק, לא יכולה מספיק ועוד כהנה וכהנה.
    את שולחת את כולנו לעשות שיעורי בית ובמיוחד על מקומן וחשיבותן של המילים בקונטסט החברתי ועל יכולתן התובענית לתייג אדם (יולדת..).
    מנסה בכל מצב להימנע מלהכניס את עצמי למלכודת המילים הזו..
    רוצה לומר, הכל נורמלי!

    תודה לימורי יקרה!

  • Avatar

    שירה ריכטר

    מקסים. לגמרי מסכימה. אוהבת את הדימוי שיצרת וצירפת לפוסט. אוהבת את דרך הכתיבה, את הנשימות בכתיבה. את החיבור בין המאמרים לבין החשיבה שלך לבין הידע שלך. כפי שאת יודעת, אני מתעסקת קצת באובססיה בבדיקת דרכי המדידה שלנו בחברה, לגבי נשים, אימהות, משפחה, מעמדות, ובכלל, וזה הוביל אותי וגלגל אותי לקרא כלכלה פמיניסטית. אז קודם כל אני מאד ממליצה לכולן לחפש ולמצא מידע על כלכלה פמיניסטית. כלכלת האהבה. עליה עשיתי תערוכה אשר פתחה את ארועי יום האישה ב-2011, ואני שמחה לספר שעכשיו יוצא פרק בספר על כלכלה פמיניסטית שכתבתי יחד עם הדרה, שותפתי. על המעמד הכלכלי של אימהות בארץ. יותר מדויק לכתוב – חוסר המעמד הכלכלי.

    כי כמו שמרב כתבה- ואני מצטטת "זהו ארוע של טרנספורמציה כל כך גדולה לילד, לאשה ולאנושות כולה ויש לתת לו את הכבוד הראוי. בדיוק כמו שנותנים בטרנספורמציה ההפוכה, מחיים למיתה".

    ולדעתי "לתת כבוד" זה גם לשים את הכסף איפה שהפה, כמו שאומרים באנגלית. והפה של המדינה שלנו אומר שהוא רוצה ילדים וילודה. והפה של המדינה אומר שהוא בעד ילדים ובעד הדור הבא. אבל התכלס בשטח? כולן פה יודעות. אני כותבת את זה כאן כי ההיכרות שלי עם כלכלה פמיניסטית שינתה את דרך החשיבה שלי ודרך הראייה שלי וההתנהלות שליוממשיכה לשנות את דרך החשיבה שלי. וההיכרות עם לימור ועבודתה עוזרת לי להמשיך להעיז לצמוח עוד יותר. תודה לימור.

  • Avatar

    ד.ד

    אני מרגישה כל כך מחוץ לסקאלה. כבר עברתי את הזמן שנתנו לי. הזמן שנתנו לי להיות בדיכאון (כבר כמעט שנתים וחצי אחרי), הזמן שנתנו לי להתגבר על הלידה (אני עדיין שם, חיה כל יום את התחושות והאימה מהגיהנום הזה). זה נורמלי? לי זה מרגיש נורמלי. שהלידה והדיכאון עצרו לי את החיים. הזמן בלוח השנה רץ, אבל הוא בעצם נשאר במקום. ואיך יוצאים מזה.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      היי יקרה, אני ממש שמחה לראותך אותך כאן, ממש, יחד עם הדיכאון ויחד עם העוצמות הגדולות שבתוכך.
      נשמע שיש בך תחושה בהירה שהזמן הוא נורמלי לך, הוא מרגיש לך נורמלי.
      אני אוהבת לקרוא אותך, אוהבת לשמוע את התובנות הבהירות והחכמות שלך. מקווה שגם בבית יש אנשים שאוהבים לשמוע אותך- זה חשוב מאוד לתהליך שאת נמצאת בו היום.
      מזמינה אותך בחום להמשיך לכתוב ולשתף את אוצרות ליבך גם בתוך התהליך החשוך שאת עוברת כרגע.
      לימור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ