שבוע שעבר פורסם באתר 'הארץ' על מחקר שמצא משהו חדש- הזמן הנורמאלי לשלב השני בלידה ראשונה הוא 5.6 שעות ולא 3 שעות, כפי שהיו רגילים לחשוב עד עכשיו. המאמר הזה תפס אותי חזק, וגרם לי לחשוב על איך דבר פשוט כמו מחקר יכול לגרום להזזת הנורמה.

עד עכשיו סברו א' ולכן פעלו לפי נורמה א', ועכשיו יצא מחקר חדש, אז סביר שכללי הפעולה ישתנו ובקרוב תהיה נורמה חדשה, שתשפיע על לידות והחלטות של נשים. גם אם הנורמה לא תשתנה מחר, משהו כבר מתחיל לזוז ובעזרת גיבוי של מחקרים נוספים, נמצא את עצמנו במציאות שונה עוד כמה שנים. בזכות המחקרים, פחות נשים יצטרכו לעבור התערבויות מוקדמות בלידה, מה שישפיע על חוויית הלידה וההורות שלהן.

ואיפה אני בין כל המחקרים? אני מרגישה כמו נתון סטטיסטי, מושא מחקרי שפועלים עליו בהתאם להנחיות המשתנות. הידיעה שאין לי יכולת בחירה ממשית מפחידה אותי. כי אם אני מגיעה לבית החולים ונמצאת בשלב השני של הלידה ועברו שלוש שעות, אז אני צפויה לבהלה מצד הצוות הרפואי ולוואקום או ניתוח קיסרי, שמסתבר שאין בהם לצורך. יש מחקרים שמתערבים לי בלידה, וזאת מחשבה די מפחידה.

היום יש נורמה לגבי איך אישה אחרי לידה אמורה להרגיש

המחשבות שלי נסחפות אל העולם הרגשי של נשים אחרי הלידה ואני שמה לב שקריאת המאמר מחזקת את נקודת המבט שלי. היום יש נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש בחודשים שאחרי הלידה. היא נקבעה על ידי הלך רוח חברתי מסוים, והיא קיימת, נושמת, בועטת ויש לה חיים משל עצמה. לנורמה הזאת יש השפעה עמוקה על החיים של נשים היום, על הביטחון ההורי שלהן ועל האופן שבו הן תופסות את ההורות שלהן.

יצאו אינספור מחקרים על תחושות של נשים אחרי לידה ועל דיכאון אחרי לידה. מחקרים המדברים על כך שהפער בין הפנטזיה למציאות הוא חלק מהמצוקה הרגשית של נשים אחרי לידה, מחקרים המדברים על כך שחלק משמעותי ממה שגורם לסבל נפשי לנשים אחרי לידה הוא ההסתרה, הבושה והאשמה על התחושות הנורמטיביות שנשים מרגישות.

יש גם מחקרים שמראים שמה שמבדיל בין נשים שהתמודדו עם דיכאון אחרי לידה לבין אלו שלא התמודדו עם דיכאון זה רק עוצמת התחושות ולא סוג התחושות, ושמידת העוצמה קשורה לאותה הסתרה, בושה ואשמה ולפער בין הפנטזיה למציאות. ועדיין, למרות הנזק האדיר לרווחה הנפשית של נשים, הלך הרוח החברתי המייצג הורות אידיאלית ממשיך ולא משתנה.

עדיין יש פחד מתחושות שעולות אחרי הלידה

אני לא יכולה להגיד שאין שינוי כי אני רואה את השינוי ומברכת עליו. אבל אני עדיין רואה שיש בוּרות גדולה לגבי המהלך הרגשי הטבעי של נשים בשנה שאחרי הלידה. אני עדיין מרגישה פחד ורתיעה מתחושות לא קלות שעולות אחרי לידה ואני לא כל כך רואה, או לא מספיק רואה, נשים ששואלות, שרוצות להתכונן וללמוד על מה שיקרה להן אחרי הלידה, ממש כמו שהן מכינות את עצמן ללידה.

אני לא מספיק רואה דיאלוג עם הפחד, עם החשש, עם המשמעות של להביא ילדים לעולם. אני לא כל כך רואה סקרנות, פתיחות, למידה. יכול להיות שה'לחשוב חיובי' מגיע מהמקום של 'כולן עושות את זה, אז גם אני אצליח', שזה מקום נפלא, עוצמתי, חזק ומרגש. אבל כשרק הוא מוביל ולא נותן לחשש ולפחד לומר את דברו, אז יש פה בעיה.

אני רואה יותר מדיי נשים ש'נופלות' מבחינה רגשית אחרי לידה כי הן האשימו את עצמן, כי הן לא ידעו שככה נשים מרגישות אחרי לידה והן חושבות שמשהו לא בסדר בהן. נשים ש'נופלות' כי הן פשוט לא יודעות שהתמיכה שיש להן היא לא מספיקה, ששעות השינה שלהן לא מספיקות, ולכן מאשימות את עצמן על תחושות של כעס, אכזבה ותסכול שעולים באופן טבעי כתגובה למציאות הלא פשוטה.

נורמה חברתית אפשר לשנות

זה בר שינוי. דפוס ההתמודדות עם תחושות לא פשוטות ולא נעימות שעולות אצל נשים הוא תלוי נורמה והלך רוח חברתי ולדברים האלה לוקח זמן להשתנות, ובינתיים יש הרבה סבל. כרגע זה עדיין לא מספיק בנורמה לקבל את האכזבה, הייאוש, התסכול והחרטה שעולים אחרי לידה. זה עדיין לא בנורמה לבקש עזרה ותמיכה, זה עדיין לא מספיק בנורמה לדבר על כל אלה.

אני מלווה נשים שנפגעות מאותו הלך רוח, אני עוזרת להן לעבור מסע של ריפוי כדי שיוכלו להתחבר מחדש אל עצמן, אל הילדים, אל ההורות שלהן, אבל השינוי שצריך להיות חייב להיות רחב הרבה יותר מעבודה פרטנית ואישית. אני כמהה לראות את היום שבו לנשים יהיה מובן מאליו שיש גם תחושות לא פשוטות אחרי הלידה ושהעוצמה שלהן עולה ככל שתנאי המציאות שלהן קשים או לא מותאמים להן. אני כמהה להיות בחברה שבה נשים מדברות בפתיחות על מה שהן מרגישות אחרי הלידה, ממש כמו שהן מדברות על גיל ההתבגרות של הילדים.

זה יגיע, אני יודעת. אני עדה לשינוי שחל בעשור האחרון, אבל כרגע. היום. מה שבא לי לעשות זה  להזיז את הסרגל. פשוט להזיז אותו. להזיז קצת ימינה את הסרגל שקובע מה הנורמה, כדי שיותר התנהגויות ותחושות של נשים אחרי לידה תוכלנה להיכנס לתוך הנורמה. אני כרגע לא יודעת מתי ואיך יזוז הסרגל הזה, אבל ברור לי שהוא חייב, פשוט חייב לזוז, למען כולנו. הסבל וההלקאה העצמית שלא לצורך הזאת חייבים להיפסק. מגיעים לנשים חיים טובים יותר, גם אחרי לידה, פשוט מגיע להן.

את הפרטים על תהליך הליווי איתי לנשים בהריון ואחרי לידה, אפשר למצוא כאן.

שלכן,

לימור

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות.

עוד מאמרים שכתבתי: 
בשינוי של הגוף אחרי לידה יש כאב
הולדת התינוק היא מאורע שמח, אבל היא גם לא

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com או בהודעה לווטסאפ 052-2835020