פתאום יש בינינו מרחב

מאת : ענבל לוי

18 במרץ 2014 | 2 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

היום, הגוף שלי הוא שלי. אני מרשה לה ללטף לי את הפנים כדי להירגע. אבל אם היא נוגעת לי בציצי זה פתאום מרגיש לי מוזר. פתאום המגע שלה יכול לא להתאים לי, ואני יכולה גם להגיד לה שזה לא נעים לאמא. ופתאום אני מבינה שפעם זה לא היה. פעם הכל היה שלה. גם כשהגוף כאב ודאב, גם כשהפטמות היו פצועות כל כך שכואב לי רק להיזכר באיך שהן נראו, הכל היה שלה. היא יצאה מתוכי, וינקה את החלב שלי, והכל היה שלה.

פעם הייתי אומרת "אני באה" אבל בעצם התכוונתי שאנחנו באות. אבל היא היתה אני אז זה לא באמת נחשב. היא היתה הולכת איתי לכל מקום, ותוך מקסימום שעתיים הייתי חוזרת להנקה הבאה.

היום יש אותה ויש אותי ובינינו יש מרחב. היום היא אדם קטן. אדם קטן שצריך את אמא, מתגעגע לאמא, כמה לאמא, כועס על אמא. היום קשה לי לדמיין איך זה יכול להיות אחרת. היום, אני מוצאת את עצמי קצת מתגעגעת לאחדות ולכוליות הזו של החוויה. היום, אני מבינה את התחושות של בן זוגי מאותה התקופה קצת יותר. היום, אני מוצאת את עצמי קצת חוששת כמה מרחב עוד יכול להיות, ומקווה שלא יותר מידי. היום, אני מעריכה את האמא שהייתי אז קצת יותר. את היכולת שלי להיות מסורה כל כך, עוטפת כל כך, מאפשרת כל כך, נותנת כל כך.

אולי גם יעניין אותך לקרוא: 

לא רוצה להתאוורר בלעדיה, לא צריכה את זה/ שירה דרוקר

הבת שלי התחילה ללכת/ מירב שרייבר

ועכשיו לכתוב / הדר צפריר ריגר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

2 תגובות ל- “פתאום יש בינינו מרחב”

  1. לי הגיב:

    כתבת מקסים,
    גם לי יש ילדה בת שנתיים וחצי כמעט,
    והיום אני יותר מרגישה את המרחב הזה, ביני ובינה ולפעמים זה קשה לי.
    הטוטאליות הזו של השנה-שנה וחצי הראשונות, השתנתה,
    ויש לי יותר את עצמי, וכאילו יותר קל,
    אבל בדיוק בתקופה זו אני חווה שזה קשה לי, המרחב החדש הזה ביני ובינה.
    פתאום אני כבר לא כל כך מסורה וטוטאלית.
    לא תמיד מכילה עד אינסוף, יש יותר גבולות גם אצלי וגם אצלה.
    ויש בזה דברים נפלאים,
    אבל יש בזה גם משהו שמפחיד אותי, מה יהיה הלאה… הרי היא עוד תגדל…
    ואני רוצה תמיד לאהוב אותה בלי סוף, להכיל אותה באהבה אינסופית, להרגיש מחוברת כל כך…

  2. יעל הגיב:

    מרגש מאד מה שכתבת.יש לי ילד בן שנתיים וחצי שאני עדיין מניקה,אבל לאחרונה אני מרשה לעצמי קצת להתרחק.הוא עדיין איתי בבית ומעולם לא היה במסגרת,ואני מודאגת מאד מכך שבספטמבר הוא ייכנס לגן.ואני אשאר לבד והוא ישאר לבד.בריקנות עצומה ואין סופית.מצד שני גם ההישארות איתו על יום כל היום היא בלתי אפשרית.מחניק לי וחונק ואני רק מחכה לספטמבר שהגן יתחיל.לאחרונה התחלנו לצאת שוב,רק אני ובעלי.זו תחושה עילאית אחרי כמעט שלוש שנים…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אליסה בארץ הפלאות- על אוכל, שפע, רעב ותשוקה

מאת : ג'ני גיטלבנד

29 ביוני 20142 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

לראשונה אכלתי לא מתוך רעב אלא מתוך כמיהה, השתוקקות, סקרנות ותאווה, נגלה לפני עולם של טעמים וריחות שלא פגשתי מעולם. הייתי יוצאת מכל ארוחה בקושי גוררת את עצמי החוצה, בכל פעם מבטיחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני במצב שעוד חלקיק חמצן שינסה להיכנס עכשיו לבטני יפוצץ אותי לחלקיקים.

לטעום מהכל מבחינתי היה לחיות את החיים עד הסוף. ולבלוע את החיים עד הטיפה האחרונה נחשב למשהו שיעשה לי טוב. לא משנה שסבלתי מאוד מתחושת המחנק אחרי שבלעתי את כל העולם והדבר האחרון שזה עשה לי זה להרגיש טוב.

הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה

מאת : הכי אמיתית

22 במרץ 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה… ולא יודעת מאיפה להתחיל…אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה…), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה הטובה ביותר ומראה שאפשר, יואו…איך רציתי להיות האמא הזאת…

איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

מאת : שירה דרוקר

2 באפריל 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

התמונה הזאת תחזיק אותי מעכשיו. ברגעים שבהם אני מאבדת את עצמי היא תזכיר לי.

זאת את. זאת האישה שנמצאת שם בתוכך.

היא קטנטונת אבל אם תשקי אותה היא תגדל ותגדל, וקווי המתאר של דמותה יתמזגו בשלך.

ואני נושמת עמוק. וצועדת את הצעד הראשון בדרך לשם.

העלים מתפצפצים תחת כפות רגליי.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם