פתאום יש בינינו מרחב

מאת : ענבל לוי

18 במרץ 2014 | 2 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

היום, הגוף שלי הוא שלי. אני מרשה לה ללטף לי את הפנים כדי להירגע. אבל אם היא נוגעת לי בציצי זה פתאום מרגיש לי מוזר. פתאום המגע שלה יכול לא להתאים לי, ואני יכולה גם להגיד לה שזה לא נעים לאמא. ופתאום אני מבינה שפעם זה לא היה. פעם הכל היה שלה. גם כשהגוף כאב ודאב, גם כשהפטמות היו פצועות כל כך שכואב לי רק להיזכר באיך שהן נראו, הכל היה שלה. היא יצאה מתוכי, וינקה את החלב שלי, והכל היה שלה.

פעם הייתי אומרת "אני באה" אבל בעצם התכוונתי שאנחנו באות. אבל היא היתה אני אז זה לא באמת נחשב. היא היתה הולכת איתי לכל מקום, ותוך מקסימום שעתיים הייתי חוזרת להנקה הבאה.

היום יש אותה ויש אותי ובינינו יש מרחב. היום היא אדם קטן. אדם קטן שצריך את אמא, מתגעגע לאמא, כמה לאמא, כועס על אמא. היום קשה לי לדמיין איך זה יכול להיות אחרת. היום, אני מוצאת את עצמי קצת מתגעגעת לאחדות ולכוליות הזו של החוויה. היום, אני מבינה את התחושות של בן זוגי מאותה התקופה קצת יותר. היום, אני מוצאת את עצמי קצת חוששת כמה מרחב עוד יכול להיות, ומקווה שלא יותר מידי. היום, אני מעריכה את האמא שהייתי אז קצת יותר. את היכולת שלי להיות מסורה כל כך, עוטפת כל כך, מאפשרת כל כך, נותנת כל כך.

אולי גם יעניין אותך לקרוא: 

לא רוצה להתאוורר בלעדיה, לא צריכה את זה/ שירה דרוקר

הבת שלי התחילה ללכת/ מירב שרייבר

ועכשיו לכתוב / הדר צפריר ריגר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “פתאום יש בינינו מרחב”

  1. לי הגיב:

    כתבת מקסים,
    גם לי יש ילדה בת שנתיים וחצי כמעט,
    והיום אני יותר מרגישה את המרחב הזה, ביני ובינה ולפעמים זה קשה לי.
    הטוטאליות הזו של השנה-שנה וחצי הראשונות, השתנתה,
    ויש לי יותר את עצמי, וכאילו יותר קל,
    אבל בדיוק בתקופה זו אני חווה שזה קשה לי, המרחב החדש הזה ביני ובינה.
    פתאום אני כבר לא כל כך מסורה וטוטאלית.
    לא תמיד מכילה עד אינסוף, יש יותר גבולות גם אצלי וגם אצלה.
    ויש בזה דברים נפלאים,
    אבל יש בזה גם משהו שמפחיד אותי, מה יהיה הלאה… הרי היא עוד תגדל…
    ואני רוצה תמיד לאהוב אותה בלי סוף, להכיל אותה באהבה אינסופית, להרגיש מחוברת כל כך…

  2. יעל הגיב:

    מרגש מאד מה שכתבת.יש לי ילד בן שנתיים וחצי שאני עדיין מניקה,אבל לאחרונה אני מרשה לעצמי קצת להתרחק.הוא עדיין איתי בבית ומעולם לא היה במסגרת,ואני מודאגת מאד מכך שבספטמבר הוא ייכנס לגן.ואני אשאר לבד והוא ישאר לבד.בריקנות עצומה ואין סופית.מצד שני גם ההישארות איתו על יום כל היום היא בלתי אפשרית.מחניק לי וחונק ואני רק מחכה לספטמבר שהגן יתחיל.לאחרונה התחלנו לצאת שוב,רק אני ובעלי.זו תחושה עילאית אחרי כמעט שלוש שנים…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מיומנה של עקרת בית

מאת : אלסנדרה בן ישי

17 בפברואר 20137 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא

אני אוהבת לטפל בילדים באמת ובתמים, בשלי ובמתוקים שלא שלי,

אבל התחושה הזו שאני מחמיצה משהו מעבר לפינה שעוד לא גיליתי מה הוא כל הזמן אורבת לי.

אני מקווה להגיע לשלמות הזו שבה אני ארגיש כשאני אדע מה אני רוצה. תמיד נראה שכולן יודעות מסביב מה הן צריכות להיות ורק אני עוד צפה.

אבל בינתיים נשארה לי עוד חצי שעה של חופש עד שהאינדיאנים חוזרים מהגינה.

אם אעז להרגיש באמת

מאת : רעות שלומי רסלר

1 בפברואר 20152 תגובות

מתוך אחרי לידה, פחדים וחרדות אחרי לידה

בדרך כלל אני אישה שמחה, מאושרת, חיה בעולם בתחושה שהשמיים הם הגבול עבורי

ושקבלתי קלפים טובים בעולם הזה: אני בת בכורה להורים צברים, מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת, תמיד היו לי חברות טובות, ידעתי ללמוד ולהתקדם בחיים, היו לי רומנים ובני זוג, אני נראית די טוב ואפילו הגשמתי את כל חלומותיי הגדולים כמו טיולים, אהבה וזוגיות, ילדות, קריירה.

ואני יודעת לראות את כל זה. יודעת לראות את כל הטוב והשפע בחיי.

אבל היום החלטתי באומץ רב לנשום ולהתבונן , אולי זה לא מעשה חכם לעשות חודשיים אחרי לידה.

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה – פרק ג' – האמונה

מאת : תמר קלר

7 במרץ 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

כן , אני במקום שונה, אלוקים שלי, אתה זוכר איך נפגשנו לפני 14 שנה?

זו לא היתה הפגישה הראשונה שלנו, כבר נפגשנו מזמן כשבאתי לעולם ואולי יותר מוקדם. אבל לפני 14 שנה זכיתי לחוות מה שלא ידעתי שאפשר. שם, בחדר האורחים כשאני בוכה את נשמתי אליך, מבקשת את האמת שהוסתרה ממני מזה שנים.