פתאום יש בינינו מרחב

מאת :

18 במרץ 2014 | 2 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

היום, הגוף שלי הוא שלי. אני מרשה לה ללטף לי את הפנים כדי להירגע. אבל אם היא נוגעת לי בציצי זה פתאום מרגיש לי מוזר. פתאום המגע שלה יכול לא להתאים לי, ואני יכולה גם להגיד לה שזה לא נעים לאמא. ופתאום אני מבינה שפעם זה לא היה. פעם הכל היה שלה. גם כשהגוף כאב ודאב, גם כשהפטמות היו פצועות כל כך שכואב לי רק להיזכר באיך שהן נראו, הכל היה שלה. היא יצאה מתוכי, וינקה את החלב שלי, והכל היה שלה.

פעם הייתי אומרת "אני באה" אבל בעצם התכוונתי שאנחנו באות. אבל היא היתה אני אז זה לא באמת נחשב. היא היתה הולכת איתי לכל מקום, ותוך מקסימום שעתיים הייתי חוזרת להנקה הבאה.

היום יש אותה ויש אותי ובינינו יש מרחב. היום היא אדם קטן. אדם קטן שצריך את אמא, מתגעגע לאמא, כמה לאמא, כועס על אמא. היום קשה לי לדמיין איך זה יכול להיות אחרת. היום, אני מוצאת את עצמי קצת מתגעגעת לאחדות ולכוליות הזו של החוויה. היום, אני מבינה את התחושות של בן זוגי מאותה התקופה קצת יותר. היום, אני מוצאת את עצמי קצת חוששת כמה מרחב עוד יכול להיות, ומקווה שלא יותר מידי. היום, אני מעריכה את האמא שהייתי אז קצת יותר. את היכולת שלי להיות מסורה כל כך, עוטפת כל כך, מאפשרת כל כך, נותנת כל כך.

אולי גם יעניין אותך לקרוא: 

לא רוצה להתאוורר בלעדיה, לא צריכה את זה/ שירה דרוקר

הבת שלי התחילה ללכת/ מירב שרייבר

ועכשיו לכתוב / הדר צפריר ריגר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “פתאום יש בינינו מרחב”

  1. לי הגיב:

    כתבת מקסים,
    גם לי יש ילדה בת שנתיים וחצי כמעט,
    והיום אני יותר מרגישה את המרחב הזה, ביני ובינה ולפעמים זה קשה לי.
    הטוטאליות הזו של השנה-שנה וחצי הראשונות, השתנתה,
    ויש לי יותר את עצמי, וכאילו יותר קל,
    אבל בדיוק בתקופה זו אני חווה שזה קשה לי, המרחב החדש הזה ביני ובינה.
    פתאום אני כבר לא כל כך מסורה וטוטאלית.
    לא תמיד מכילה עד אינסוף, יש יותר גבולות גם אצלי וגם אצלה.
    ויש בזה דברים נפלאים,
    אבל יש בזה גם משהו שמפחיד אותי, מה יהיה הלאה… הרי היא עוד תגדל…
    ואני רוצה תמיד לאהוב אותה בלי סוף, להכיל אותה באהבה אינסופית, להרגיש מחוברת כל כך…

  2. יעל הגיב:

    מרגש מאד מה שכתבת.יש לי ילד בן שנתיים וחצי שאני עדיין מניקה,אבל לאחרונה אני מרשה לעצמי קצת להתרחק.הוא עדיין איתי בבית ומעולם לא היה במסגרת,ואני מודאגת מאד מכך שבספטמבר הוא ייכנס לגן.ואני אשאר לבד והוא ישאר לבד.בריקנות עצומה ואין סופית.מצד שני גם ההישארות איתו על יום כל היום היא בלתי אפשרית.מחניק לי וחונק ואני רק מחכה לספטמבר שהגן יתחיל.לאחרונה התחלנו לצאת שוב,רק אני ובעלי.זו תחושה עילאית אחרי כמעט שלוש שנים…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דולה לאחר לידה- מי צריכה את זה ?

מאת : מיכל גרי

16 בפברואר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

תפקידה של הדולה לאחר לידה להגיע לבית היולדת לאחר הלידה ולהעניק ייעוץ, תמיכה והדרכה בכל מה שקשור לתינוק ולשינויים המתרחשים. לרוב, איש מקצוע אובייקטיבי יודע לתת את התמיכה המעשית והמוראלית היכן שצריך, להסביר כל מה שלא ברור, להבחין בין טפל ועיקר, להוציא מהתסכול ולהקל על ההורים החדשים היכן שאפשר.

להיכנס ולצאת

מאת : לימור לוי אוסמי

26 בנובמבר 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

להיכנס ולצאת

להרשים ולהישאר אותנטית

לצמוח ולהתחבר לשורשים

לפעול מתוך מקום שבפנים.

להיות בקשר

עם אחרות,

עם עצמי.

להגיד הרבה גם בלי מילים.

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאת : מאירה ברנע גולדברג

20 בנובמבר 20117 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, ספרים לאמהות, רוצות הריון

רק לאחר הולדת בני אבישי הרשתי לעצמי לפרסם את הספר שכתבתי לאורך חמש שנים של קושי מתמשך, טיפולי פוריות מתישים ותקופת המתנה בתור לאימוץ תינוק בשרות למען הילד. למרות שהספר עוסק בנושאים כאובים, ניסיתי ככל יכולתי לכתוב אותו בצורה משעשעת, מצחיקה ומעוררת תקווה.