להיות אמא לקלאבר (קלאב פוט club foot)

מאת :

26 במרץ 2014 | 10 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

סקירת מערכות מוקדמת. ביקשנו מהרופא שלא יגיד לנו את מין העובר. דיברנו בינינו אם זה בן או בת. אווירה טובה, מדברים וצוחקים. הוא עובר על הבטן מסביר לנו מה אנחנו רואים במסך. אני מנסה לדמיין מה שהוא מסביר: הנה עמוד שידרה, הנה יד אחת, יד שנייה, עיניים, אף (איזה מתוק אני חושבת לעצמי), ואז הוא עוצר. שקט. אומר את המשפט הבא שלא אשכח שנים רבות: "אתם רואים את כף הרגל? עברנו עכשיו מהמסלול הירוק למסלול האדום".

קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16 הריון ראשון. ערב חג שבועות. אנחנו אחרונים בתור, אבל הוא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. קלאב פוט דו צדדי.

איזו תמימה הייתי. הוא מסביר לי שיש בעיה בכפות רגליים, ואני אומרת, 'בסדר זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה'. לא מבינה ממה הוא מתרגש. הוא לא ניסה להלחיץ, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.

חזרנו הביתה. שתקנו באוטו. כל אחד בשלו מנסה להבין מה בדיוק אמר הרופא. מגיעים הביתה. אני תופסת את המקום הרגשי, בכי. בכי. בכי. בעלי את המקום השכלתני. קורא מאמרים, מחקרים, נכנס לאינטרנט ומגלה את הפורום המדהים הזה. מגיעים לארוחת החג עם לב כבד. אחרי החג מתחילים כל הטלפונים, שאלות, קביעת תורים.

עוברים עוד 22 שבועות של הריון עם בדיקות ומפגשים עם רופאים. הסטטיסטיקה לטובתנו. ככל הנראה זה רק קלאב פוט. אבל הסטטיסטיקה לא מרגיעה בלילות. כל לילה עוברת המחשבה – מה אם אנחנו נופלים באחוז אחד שזה לא רק קלאב פוט?

שבוע 37. העובר לא התהפך. גם לא על ידי היפוך חיצוני. כנראה בגלל המנח של הרגליים. קובעים תאריך  לניתוח קיסרי. הדבר הראשון שאני שואלת את בעלי אחרי שנתנו לו ציון אפגר: "זה רק הרגליים?" הוא אומר שכן. שום דבר אחר כבר לא מעניין אותי. נולד לנו תינוק בריא עם בעיה אורטופדית ברגליים. יש!

יומיים אחרי הברית מתחילים גבס ראשון. אני נשארת ערה בלילה לשאוב חלב שיהיה לו להקלה בזמן הגבס. אני עדיין כואבת מהניתוח, עייפה מההנקה בלילות, הורמונאלית מסיום ההריון, דואגת לטפל בפין אחרי הברית, מתרגלת לעובדה שיש לנו פתאום תינוק בבית, והנה אנחנו שוב בבית חולים. הוא בכה בגיבוס. הוא צרח. נתנו לו בקבוק. מוצץ. מי סוכר. לאט לאט זה התחיל לעבוד. הדמעות חונקות אותי, אני מדברת עם האורטופד עם עיניים מבריקות ומתאפקת לא לבכות.

זהו. עברנו גבס ראשון. לפנינו ממתינים עוד שישה גבסים. ואולי ניתוח. צריך לחכות 24 שעות שהגבס יתייבש. לא כדאי להיות בחוץ כי חורף ולא יהיה לו נעים עם גבס רטוב. אי אפשר לקלח שהגבס לא ייהרס. אי אפשר להלביש מכנסיים עם רגליות. צריך לעקוב טוב על קצות האצבעות לוודא שאין נפיחות שהגבס לא חזק מידי. לפני הגיבוס הבא, עוד שבוע, יש להוריד את הגבס לבד בבית באמבטיית חומץ. בגוף שלי סימנים כחולים מהגבס בזמן ההנקות (ובהמשך מהנעליים).

ככה שבעה שבועות. כל יום חמישי ביקור בהדסה. עננת הניתוח על ראשנו. בגבס השביעי האורטופד מחליט שכן, קובעים ניתוח. ניתוח פשוט, אשפוז יום ילדים, אם הכל בסדר אחרי שעתיים הולכים הביתה. הניתוח שלנו לא היה כזה. הייתה לו הפסקת נשימה. הוא ביצע לרינגוספאזם. לחץ. איך מניתוח הארכת גיד אכילס פשוט, יצאתי אחרי שמונה שעות מבית החולים עם תינוק בן שלושה חודשים שהפסיק לנשום למספר שניות? הניתוח בוטל.

כעבור שבועיים, שוב נקבע הניתוח. הפעם בהרדמה מקומית. הוא צרח. אני שמעתי. תודה לאל שהוא צורח ככה אני יודעת שהוא נושם. איזו תחושה מעוותת. זהו. אנחנו אחרי. עוד פעם גבס. שלושה שבועות. הוא שבר אותו. הלכנו לתקן. אחרי זה הוא התהפך – בגיל שלושה חודשים עם הגבס. איזה אושר!!

שלב הגבסים עבר. והנה מתחיל שלב של נעליים. אחרי שהורידו לו את משקולת הגבס מהרגליים, הוא צריך להתרגל עכשיו שהרגליים שלו מחוברות. נעלים מיוחדות עם מוט מקשר באמצע. איזה גיבור התינוק הזה. להעריץ אותו. 24 שעות של בכי קורע לב. אני חסרת אונים. אין מה לעשות. בסוף הוא יתרגל. אסור להוריד את הנעליים. לילה בלי שינה. אבל בסוף מתרגלים להכל. גם הוא וגם אנחנו.

מתחילים להסתובב עם הנעליים. בכל מקום. 23 שעות ביממה. מורידים רק לשעה באמבטיה
"happy hour". אין סוף למבטים ברחוב, לשאלות, לתגובות. זה מעייף. זה מתסכל. כולם אומרים שיהיה בסדר. אני יודעת שיהיה בסדר. אבל זה לא עוזר לי, אני יודעת שאף אחד מסביבי לא באמת מבין מה אנחנו עוברים מלבד החבר'ה בפורום.

התינוק שלי מתפתח בצורה רגילה ומופלאה. עושה כל מה שעושים לגילו פשוט עם נעליים. בגיל שבעה חודשים קיבלנו הנחה על התנהגות טובה ועברנו ל – 12 שעות ביממה עם הנעליים. שוב אושר!!

בגיל שנה וחודשים הוא התחיל ללכת. כל תינוק שמתחיל ללכת זה מרגש. אבל התינוק שלי, אחרי כל מה שעבר, התחיל ללכת. אין מאושרת וגאה ממני.
כשהיה בן שנה ותשעה חודשיים נולד אחיו, והשאלה הראשונה שלו הייתה: "איפה הנעליים של התינוק?". לא ידעתי מה לענות. שתקתי. יום אחד אהיה עוד צריכה להסביר.

אני יודעת שיש דברים גרועים מקלאב פוט. אבל זה מה שנבחר עבורנו. אני זוכרת להגיד תודה כל יום שיש לזה טיפול יחסית פשוט, אבל מאוד א-ר-ו-ך….

עוד כמה ימים הוא יחגוג שנתיים. הכל עולה וצף. כל הזיכרונות מהחודשים הראשונים.

עוד רגע הוא בן שנתיים ואנחנו עדיין עם 12 שעות נעליים ביממה. אני יוצאת מהבית באופן קבוע עם פלאפון ומפתחות כמו כל אחד, הילד שלי יוצא מהבית באופן קבוע עם נעלי הקלאב פוט שלו. לכל מקום שהוא הולך הן הולכות איתו. ככל שהוא גדל קשה יותר לשמור על 12 שעות, אני עקשנית, לא מוותרת. אסור לי. על כל שעת נעליים שהוא מחסיר אני מחסירה שעתיים שינה.

אני צריכה להתאפק, להחזיק את עצמי רק עוד שנתיים כאלה. לעשות הכל על מנת למנוע נסיגה, ניתוח וגבסים בגיל מאוחר יותר. לכי תסבירי את זה למישהו.
* אומרים לי שהוא לא יזכור כלום, אבל אני כן אזכור.
* צוחקים למה אני נותנת לו לישון באוטו אם הוא נרדם, כי זה שעות של נעליים שאפשר לנצל.
* כועסים עליי למה אני צריכה ללכת מוקדם, כי זה על חשבון שעות נעליים שהוא יכול להיות איתן.
* כשהתחיל ללכת העירו לי למה אני לא קונה לו נעלים, כי ללכת יחף זה הכי בריא.
* בסלון הבית הזזתי את השולחן ובמקומו הנחתי מזרן על מנת שהוא ילך על משטח לא יציב ויתחזק.
* שאלו אותי למה הוא עבר למיטת מעבר בגיל צעיר, כי לא היה לו מקום במיטת תינוק עם הנעליים.

וכל מה שאני עושה, עדיין לא יבטיח לי שהוא לא ייכנס לסטטיסטיקה של חזרת קלאב פוט בגיל מאוחר.

בביקורת של גיל שנתיים הוא קיבל מדליה מהאורטופד. אני מרגישה שגם לי מגיע.
לא הייתי מחליפה את הקלאבר שלי בחיים. הנעליים הם חלק ממנו. הם חלק מהמשפחה שלי.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

המצב שלו עדיין קשה

הבן שלי מאושפז

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

* התמונה מווקיפדיה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

10 תגובות ל- “להיות אמא לקלאבר (קלאב פוט club foot)”

  1. את נהדרת, נהדרת, נהדרת. ממש.
    מרגש אותי שאת מרגישה שגם לך מגיעה מדליה. את צודקת !!

  2. הדר הגיב:

    חיבוק ענק לארבעתכם, על האומץ, האהבה והאמונה.

  3. עדי שור קאופמן הגיב:

    איזו מדהימה שאת… קיבלת אתגר לא פשוט שהוציא ממך כל כך הרבה כוח ואהבה ונחישות! אני מעריצה אותך על האופן שבו התמודדת ואת עדיין מתמודדת…
    את אמיצה על ששמרת על האמונה שלך לכל אורך הדרך ועל כך שכתבת והעזת לפרסם עכשיו את הסיפור שלך ובכך איפשרת לי ובוודאי גם לעוד אמהות לקבל השראה ופרספקטיבה!
    המדליה שלך היא הילד המתוק והמיוחד במינו הזה, שזכה בך כאמא.

    חיבוק גדול אהובה!

  4. בתיה חרמון הגיב:

    היי
    כלתי היקרה.,
    נחנקתי עד דמעות ממה שסיפרת…אכן לב של אמא…
    מנגד ניצבתי אני וראיתי והלב נחמץ כל פעם מחדש.כמה תפילות נשאתי בשבילו ?.ועודני מתפללת בשבילו ועוד אתפלל לבריאותו המלאה.כמה אני לוחשת לו באוזן בשקט שהוא הכי הכי…כמה התדפקתי על דלתות הרחמים כשהוא החליף גבסים ועבר ניתוחים וטיפולים. אינני סופרת כמה.כל פעם אני מנשקת את אצבעות רגליו להיות בטוחה שהכל תקין ושמה שיש זה אכן הטוב שאפשר.
    יד ביד איתכם. ותאמינו נצליח !
    סבתא.

  5. ורד חרמון הגיב:

    עמי המקסימה, ריגשת אותי כל כך שהדמעות חנקו. אתם הורים כל כך מדהימים וממש ראויים להערצה, בזכות זה עברתם את כל זה בכזו שלווה וכלפי חוץ לא הרגישו עשירית ממה שעבר עליכם בפנים. השלווה שלכם גם נתנה לסער ולכל הסובבים אתכם לקבל את הכל בצורה טבעית. אני בטוחה שתעברו בקלות גם את השנתיים הבאות. באהבה ענקית. ורד

  6. ליאור זגורי הגיב:

    יקרה,
    לא מדליה את צריכה לקבל אלא פרס נובל לאמהות והורות, במשותף עם בעלך היקר על גידול ילד מדהים ומיוחד במינו ללא שום עכבות, תוך מסירות, נחישות, התמדה ואהבה אינסופיים שזכה להורים כמוכם ועוד לגדולות יגיע בבריאות ואושר וגם על אומץ לב בשיתוף כל כך אישי ומרגש.

  7. יפעת הרץ הגיב:

    עם דמעות, דמעות טובות של התרגשות והערכה
    כי מגיעה לך משאית של מדליות
    לא רק אחת.
    מדליה אחת לכל שעה של דאגה, לכל דמעה ולכל צחוק של אושר גדול שיש בו גאווה והקלה.
    תודה על השיתוף.
    יפעת

  8. טלי הגיב:

    היי לימור ונעים להכיר 🙂
    כתבת כל כך יפה ומרגש..
    כשהייתי תינוקת היה לי קלאב פוט ברגליים וטיפולים עד גיל שנתיים. אשמח לשמוע ממך היות ואני לא זוכרת כל כך איך הייתה השינה בתקופה הזו במיוחד בשנה הראשונה, כמה זמן בממוצע לקחו ההרדמות? האם היה קושי לערסל ביידים? האם כל רעש קטן היה מקפיץ בשינה? ובאיזה שבוע של ההריון גיליתם את זה?

    • היי טלי, זאת לימור יוצרת האתר. לא אני כתבתי את הפוסט, הוא נכתב על ידי אישה שבחרה להישאר בעילום שם. מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך עם זה, נשמע שאת מעלה שאלות ממש חשובות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

מאת :

2 באפריל 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

התמונה הזאת תחזיק אותי מעכשיו. ברגעים שבהם אני מאבדת את עצמי היא תזכיר לי.

זאת את. זאת האישה שנמצאת שם בתוכך.

היא קטנטונת אבל אם תשקי אותה היא תגדל ותגדל, וקווי המתאר של דמותה יתמזגו בשלך.

ואני נושמת עמוק. וצועדת את הצעד הראשון בדרך לשם.

העלים מתפצפצים תחת כפות רגליי.

דולה שמדולה

מאת :

6 בפברואר 20116 תגובות

מתוך דולה, הריון

מילא קורס הכנה ללידה, אבל דולה ?! זה כבר באמת מוגזם, מה אני צריך מישהי שתתרוצץ לי בין הרגליים בחדר הלידה ? כאילו שלא מספיקות לי המיילדות, אני לא צריך עוד בחורה שאנטי באנטי שתדליק לי קטורות ותטמטם לי את המוח על צ'קרות ונשמות שנפגשות להן.

הוא לא עולה במשקל

מאת :

29 בינואר 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כשהלכתי עם הגדול שלי לטיפת חלב בגיל 3 חודשים ולא נצפתה עלייה במשקל- שם התחילו רגשי האשם שלי על האימהות שלי.

מה, איך לא שמתי לב?

אין לי מספיק חלב?

מה אני צריכה לעשות עכשיו?