הריון שלישי. נקודה?

מאת : הילה שרעף גלסר

2 באפריל 2014 | 2 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

בת 35 וכמה חודשים. אלד לקראת גיל 36.

הריון שלישי אחרי ארבע שנים מהשני. ארבע שנים שבהם עברתי מסע הישרדות אמיתי ולא הישרדותי אל תוך האישה שאני היום, מסע הישרדות נשי, אימהי, קיומי.

ופאקינג…שרדתי. ויותר מזה.

אני לא שורדת או מנצחת כי אני נושאת ברחמי ילד שלישי או לא, זו בחירה הישרדותית אחרת.

מה ששרד כנגד כל הסיכויים הוא כי הידע האישי, העמוק, הנשי שלנו, התחזק ולא נמחק, התהדק ולא התרחק, שרד ולא נכחד כמו מאובן מתקופה אחרת.

אני הוכחה היסטורית ולא היסטרית גאה.

סימני המתיחה שעל גופי כמו אותות ניצחון ענודות על חולצתו של גנרל והן ענודות בי, בחזי, בבטני, בצדדיי, בישבני. סימנים, סימנים, חיים, חיים, משאירים בי זיכרון אלסטי. ניתנים למחיקה בין רגע במרכז היופי החדש שנפתח קרוב לביתי וזו גם אופציה.

 

בהריון השלישי חשבתי איזה בדיקות נכון לי לעשות ואיזה לא. לא מתוך רעד פחד ואימה, אלא מתוך כבוד לתהליך שלי, למי שאני, למי שהפכתי להיות.

בהריון השלישי בחרתי רופאים בקפידה, וכשהטון שלהם היה מקטין, מרחיק, פוגעני, קמתי בלי להסביר מדוע בלי לתקוף ובלי להתכופף.

בהריון השלישי, שאני עדיין במהלכו כמובן, לא הלכתי להישקל אצל אחות קופת חולים ובחרתי שלא להיות במעקב הריון, מלבד מעקב שאני בוחרת בו, לפי התנאים שלי, לפי התחושות שלי, לפי הצרכים שלי, לפי ההקשבה שלי.

בהריון השלישי איני משפילה מבט מול המשקל המאבד שליטה על מחוגיו מלמלת שאנסה לשמור, ויודעת בתוכי אמת צרופה כי המשקל מגן ושומר עליי ואני זקוקה לו, כי כל שערי הידע שלי נפרצים ממני כמו סכר שבור לרווחה.

בהריון השלישי אני יודעת כי הפחד הוא מורה ומדריך ומפה להתמודדות וכי הקול שלי הוא כבר קול מוחזק ישיר וברור גם כשהוא רועד עול ויורד צורם ולא מעודן.

בהריון השלישי ששואלים אותי בחיוך מרוח 'איפה תילדי' אני כבר לא משוסעת. אני עומדת זקופה ואומרת "אני חולמת ללדת בביתי".

והתשובות הספקניות, המעוררות אשמה, המפחידות, המרתיעות, כבר לא נוגעות בי. המילים 'חסרת אחריות', 'מזל', 'לא נורמלית', 'משוגעת', 'פסיכית', הן מילים שמתעוררות בתוך חברה כואבת מפוחדת שבתוכה אני חיה. 'ואני חולמת', אני מוסיפה, 'כי לדעתי נשים צריכות להיות איפה שהן חולמות ומכובדות ומוכלות ומחוזקות… בין עם זה בבית חולים,מרכז לידה, יער פיות או כל מקום אחר בו הן בוחרות'.

בהריון השלישי אני חיה, שורדת, לא במובן ההישרדותי הקשה אלא במובן של אישה שנלחמת לוחמה טהורה שאינה כימית אלא רגשית טוטאלית, מתפתלת, מעזה, תוך כדי גידול ילדים וחיפוש עצמי. בונה כל רגע זוגיות, אימהות, הורות, חזונות וחזיונות כלכליות והגשמות… כפי שאני רואה. ואין להם הגדרות ויש בהם אינסוף אפשריות ואני טועה ומתייפחת ומתגלה ושוב מנצחת על הכוח הנשי שלי.

אני מבינה גבולות בדרכי ומלמדת את ילדי על פי וחיה את חיי כמו שאני מבקשת לעצמי. וטועה תמיד שוב.

לומדת כל הזמן להעזר ולעזור, להיות רכה ופגיעה, נחשפת וחשופה מול החוויה הזאת.

בהריון השלישי הזה לעזאזל יש קבלה כמו שאומרים 'פאקינג קבלה' והכרה אני אמא, כן, ואישה, כן, רחוקה שנות אור וקרובה שנות ידע לעצמי.

מבולבלת, מתרסקת, מתרחקת, מתקרבת, לומדת כמו תינוק, עטופה בידיה הרכות ספק נוקשות של אימו שנמצאת בעיצומו של תהליך למידה. להיות. אמא. אני.

 

מה זה? איפה אני? אני שואלת והיום מותר לי לשאול כמה שאני רוצה כי רק נכנסתי בשער הזה ואני גם מרוכזת ואחראית וגם עוטפת וחולמנית ויש בי כל כך הרבה וזה כמו פסיפס שאינו מסודר בדרך אומן, זה פסיפס של אומנות נשים עתיקה והן נשים ישובות שמוטות על שטיח ארוג ענפי תמר והוא אקלקטי ולא שמרני כלל.

עד כאן, כי יש לי עוד מסע לעבור של הכנה ללידה ולהכלה של עוד נשמה שמגיעה אלי. ואני מביטה אחורה רואה את מסלול המכשולים שעברתי כמו חייל לפני גיבוש ביחידה מובחרת

איני חייל ואיני חיילת אני אישה ויוצרת ואמא. אני רואה את עצמי כמו בקלפי הטארות שפתחו אימהות אימהותינו מכשפות העבר שבעוונן הועלו על המוקד ונערצות על ידי ואני על סוסה לבנה עם בד לבן עטוי על גופי וכתר של זית לראשי ביד ימין מחזיקה מטה מונף וביד שמאל מנווטת את הסוסה העקשנית.

זה קלפ הניצחון ולעזאזל ניצחתי כי עברתי דרך של כאב ועברתי דרך של רוח ואני דוהרת ושומעת ויקטורי, ויקטורי.

ממשיכה לחלום על השיח הזה. עליי ועלייך אני חולמת, שהיינו ילדות רצות חופשיות וילדים מאושרים צוחקים וזוגות זוגות שמהלכים באמון בדרך ההורות שלהם הטובה והמאפשרת והרוחנית שאינה מזיקה לעצמם ולאיש, מפריחים את האנושות הזאת באהבת אמת.

חולמת ללדת בביתי בלי פחד מתוך אמונה וחופש והתייחדות עם נשמה חדשה ומשפחה שאיתי .

חולמת עליי ועלייך ממשיכות כל אחת בדרכה שלה, מעודדת בלי שיפוטיות, מכבדת זאת את זאת כל פעם עם קצת פחות כאב קצת פחות פחד

והרבה אהבה.

 

 

הילה שרעף גלסר אמא לעדן ובר ולאחד שעוד חודש וחצי מגיח. שחקנית ויוצרת ההצגה יומן הריון. בימים אלו מוכרת את ספרה 'אשה יוצרת אמא'.

 

 

לבלוג של הילה שרעף גלסר

אולי גם יעניין אותך:

בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ

 הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? הריונית

הבשורה/ אבא בתול

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “הריון שלישי. נקודה?”

  1. כמה עוצמה, אהובה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת : אמא אנונימית

15 ביוני 20143 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).

הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מאת : אמא אנונימית

20 בדצמבר 20116 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

"את יכולה" אמרו האחיות.

כרוניקה של אשמה בעקבות הלידה

מאת : אמא אשמה

6 בפברואר 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

עברו כמעט 3 שנים מאז הלידה של בני הבכור, לידה שלצערי כללה כל סיבוך אפשרי, הייתה ארוכה, מתישה, מפחידה, טראומתית והסתימה בניתוח קיסרי חירום בהרדמה מלאה.

בשנים שעברו מאז הפכתי שוב ושוב בראשי את השתלשלות האירועים ובדקתי מה יכולתי לעשות אחרת, מתוך ההבנה שאת שנעשה אין להשיב ומתוך מידה נכבדת של חמלה כלפי עצמי בהקשר של מאורעות אותו היום