אני יוצאת ממצרים

מאת : לימור לוי אוסמי

3 באפריל 2014 | 2 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

אני יוצאת ממצרים,

עוברת מחושך לאור,

מהתערבלות לאיזון,

מחוסר אונים לוודאות.

 

אני יוצאת ממצרים

בלי פרסות סוסים הדוהרים אלי קרב,

בלי תרועות מלחמה,

או זעקות ניצחון.

 

אני יוצאת ממצרים

עם הססנות, עם חשש, עם פגיעות.

בפסיעות קטנטנות,

בהנחה איטית

ועדינה

של כף הרגל על האדמה .

פסיעה.

הפוגה.

ניסיון נשימה.

אני רוצה להגיד 'זה איטי יותר',

אבל אולי 'ההוא' מהיר יותר?

זה הקצב. שלי.

עכשיו יודעת שהוא גם של נשים נוספות.

 

נכתב בהשראת הטקסט הזה של חגית אקרמן מתוך: 'והיא שעמדה. הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש':

"יוצאת ממצרים

לא ביד חזקה

ולא ובזרוע נטויה

ולא ובמורא גדול

ולא ובאותות

ולא ובמופתים

אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך

ברוך

ובדבקות

ובכוונה

ובדיוק

ובאהבה

נושאת סימנים קטנים כמו קמטי הזמן העובר, וחילופי עונות, גופי המשתנה, פניני געגועי.

יוצאת ממצרים".

 

 

תודה לבית יולדות, אצלן ראיתי את השיר של חגית לראשונה

לבלוג שלי- בקצב החיים

 

לימור לוי אוסמי. יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. כותבת.

אפשר ליצור איתי קשר דרך המייל, אני תמיד עונה medabrot.imahut@gmail.com

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

סדר/ חגית מנדרובסקי

לשנות תנוחה כשלא נוח/ לימור לוי אוסמי

מה את עושה מזה סיפור?/ לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Taylor Leopold

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אני יוצאת ממצרים”

  1. חגית הגיב:

    מקסים ומרגש לימור. עזר לי מאוד להבין את עצמי ואת הצורך שלי לפעמים להיות 'חזקה', כשבעצם הקצב האטי, ההססני, הרך, יותר מדויק ונכון עבורי. והשיר של חגית ממש מהמם גם הוא. חיבוק אוהב. תודה מכל הלב.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.

אמא ספורטיבית !! בנגיי, וולטרן, כרית חימום וחיוך גדול

מאת : ליטל אוהב ציון

27 בינואר 20118 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

לפני שבועיים כתבתי איך אני וספורט לא ממש חברים טובים, תיעדתי את רשימת מנויי לחדרי הכושר בסביבה ויכולתם אפילו להציץ אל ארון הבגדים שלי למדף בגדי הספורט שלרובם עדיין מחובר טיקט….. על הטור הזה קיבלתי הרבה מיילים ושיחות טלפון מחברים, בעיקר חברות, שצחקו ובעיקר הזדהו…וכאילו קיבלו ממני אישור להתבטל….

חברות

מאת : ניצן רדזינר

19 במרץ 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

אני עומדת לכתוב על נושא שלפעמים מביך לדבר עליו. כמו לדבר על כמה אני מרוויחה בשיחת סלון רבת משתתפים, זה מביך במיוחד כשאת יודעת שזה ממש לא הרבה.

בדידות.

הכל התחיל בסוף שבוע אחד, בו שכבנו לנו על הגב במיטת הנוער הנשכחת שלי בבית הוריי. התבוננו בתקרה הלבנה והתחלנו לחלום חלומות. אני אמרתי שבגיל 25 אני רוצה להיות נשואה. אתן הסכמתן, מה זאת אומרת? בגיל 16 כל מה שמעל 20 נשמע מבוגר כל כך. דיברנו על כמה ילדים נרצה ואיך יראה בן הזוג והיו לנו תכניות רבות בדרך למטרה הנכספת.

נאיבי? אולי.