להיות עוד קצת עם הרגע

מאת :

17 באפריל 2014 | 0 תגובות

מתוך לכל אמא

 

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות בממד נוסף. הרגשתי איך בא לי פנקס ועט לרשום כמה משפטים מתוך החוויה של הרגע, זאת שלא רציתי שתיעלם ברגע שאגיע הביתה.

למזלי, נוגה היתה עייפה כל כך ששמתי אותה במיטה לישון מוקדם מהרגיל ורצתי למחשב כדי לכתוב ולא לשכוח.

לא לשכוח את תחושת שביעות הרצון על דברים שמתנהלים בקצב הטיפ טופ ולהרגיש שזה ממש מצוין כפי שהם, כי ברור שככה הם, זה הקצב שלהם. להתנהל לפי הרצון לפגוש נמלה בדרך, להתכופף ולהגיד לה שלום, לעצור כשיש רצון לשתות או סתם לשפוך מים על השביל, להרגיש שזה יופי ההליכה האיטית הזאת כי היא מאפשרת חקירה של החיים בצורה שרק היא יכולה לאפשר. ללכת, לעצור, לחטוף מכה, לתת נשיקה, לעשות שלום לעז, להתרגש מהסביון, לפחד מהבמבי, להתעייף בעלייה ולרצות להיות על אמא דווקא אז, להתמסר לאלף העצירות שאמא עשתה כדי שתוכל לנשום קצת ובעיקר, ליהנות. מהדרך, ממה שקיים, ממה שישנו.

יש לי ילדת קסם. היא חווה, מגלה ומתנסה בעולם בדרך שלה. היא מוכנה ללכת איתי לטבע וליהנות מהקצב שלי, באיטיות, בלי לכבוש עוד יעד בדמות דיר יחמורים. יש לי ילדת אהבה שלא מפחדת מהנמלים והדבורים ואוהבת לגעת דווקא בקוצים. יש לי ילדה כזאת שנופלת ולא עושה עניין, היא פשוט מושיטה את היד כדי לבקש נשיקה.

אם היא היתה הראשונה שלי, הייתי חושבת שזה בזכותי. אני יודעת שזה לא. היא כזאת, היא פשוט כזאת.

תוך כדי הליכה נזכרתי שהייתי עם אייל באותו שביל כשהיה בן שלוש. כמה רציתי שייחשף לחיות, לטבע, לפרחים. הוא עם נעליים סגורות, מפחד מנמלים, בוכה מהקוצים, מבקש על הידיים, אני מנסה להרגיע, לתווך לו את העולם, לאפשר לו לגעת, להתנסות, לפחד קצת פחות והוא בוכה ורוצה על הידיים ובעיקר רוצה לצאת משם. זוכרת את האכזבה שהיתה לי בלב.

הם שונים והשוני הזה מבורך. מדהים איך כל אחד זקוק ממני לדברים אחרים, מוציא ממני איכויות אחרות ומאפשר לי להיות אמא אחרת. איזה כיף שיש שניים, שמאפשרים לי להיות בטוחה יותר בתחושה הפנימית שלי שזאת לא 'אני' אלא הם, ככה הם ואני משתדלת להיות איתם כפי שהם במסלול חייהם.

זה מזכיר לי שאתמול בלילה הקראתי לאיילי סיפור ובאמצע הוא פתאום חטף את הספר, הניח אותו בצד ונשכב עליי. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהוא עייף, ואז הבנתי. הוא רוצה חיבוק. הילד שלי, שנמנע כל כך הרבה שנים מחיבוקים ונשנושים, פשוט נשכב עליי כדי שאלטף אותו. לא האמנתי. איזה דרך עברנו. כמה התענגתי על השניות האלה. אני שוכבת, הוא מעליי ואני מלטפת לו את הגב באיטיות, מחבקת ונושמת את השיער שלו. איזה ילד מתנה.

מרגישה כמה הגוף שלי מבקש לנצור את הרגעים הכמוסים האלה, מבקש לשמר אותם בקפסולות ולשתות כשצריך. הגוף שלי מבקש שהרגעים האלה יישמרו בתוך התאים שלי, יהיו חלק מהזיכרון היומי שלי ופשוט יהיו. רק יהיו. מין בקשה פנימית כזאת לתת לזה עוד מקום. זה קיים, זה נמצא, רק לתת לזה עוד ועוד מקום.

 

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

פוסטים קשורים:

אמא בת שמונה / לימור לוי אוסמי

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Kristian Karlsson

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: החלטות הראש והלב

מאת : ענת הר-לב אור

21 בספטמבר 20107 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, לידת בית, סיפורי לידה

בלידות הבית הקודמות שלי לוויתי על ידי מיילדות בית (בכל לידה מיילדות אחרות), ובסופו של דבר בחרנו להיות מלווים בהריון וללדת במרכז לידה טבעי בפורייה "הלוחשות לתינוקות" של רותי ורוזי. הבחירה הייתה נהדרת. אך בסופו של דבר, ברגע "האמת", כשהחלו הצירים האמיתיים (שבוע לפני כן הייתה התחלה של "לידה" אך ללא התפתחות ,וכך תרגלנו על יבש את מהלך העניינים) , הבחירה הסופית הייתה שונה.

האם במקרה יום הולדתי יוצא בחג החירות?

מאת : ליטל אוהב ציון

21 באפריל 20113 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, לכל אמא, רוצות הריון

מדי שנה ביום הולדתי אני עורכת חשבון נפש עם עצמי.

מה עברתי בשנה החולפת, מה אני רוצה לחוות בשנה הקרובה ובעיקר אילו יעדים אני מציבה לעצמי, (לרוב אני שוכחת מהיעדים כבר במימונה וטורפת איזה מופלטה או שתיים, אבל גם להציב יעדים זה חשוב, לא?)

אז האם במקרה חשבון נפש מספר 35 נופל בדיוק בחג החירות?

למה אני צריכה להעמיד פנים ??

מאת : אמא אנונימית

20 באוקטובר 201213 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, חברות ובדידות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

טוב, הרבה זמן שלא כתבתי ושוב אני מוצאת את עצמי בשאלה אחת גדולה- למה אני צריכה להעמיד פנים?????? למה אני צריכה לשחק אותה שהכול טוב ושהכול וורוד כשבתוך תוכי לא ממש מרגיש לי טוב ?

אז ככה, כבר 8 חודשים אחרי לידה בקיסרי לא מתוכנן ולא רצוי ועדיין לא משלימה איתו שזה קרה בקיסרי. אופס, לא הייתה ברירה, אבל מה עדיף? עדיף חיים חדשים שברוך ה' צוחק מחייך וגורם לאושר, אבל עדיין משהו פגוע בי ? האם אני בכלל ראויה להיות אימא האם מה שאני עושה זה נכון ועוד ועוד….

והכול מתי מתחיל חוזרים הביתה ומה עושים עכשיו הבעל חוזר לעבודה אימי שתהא בריאה גרה רחוק ממני אין מקום בבית שלה לארח אותי ואת התינוק כך שחוזרים לדירה המושכרת שלי ושל בעלי ומה שקורה זה שאני נתקלת ביום יום שעות שאני לבד אני עם הילד נטו איך אני מתמודדת אם זה?? עובר יום ועוד יום ואני עדיין לבדי מחכה שבעלי יחזור מהעבודה אף אחד לא מתקשר אף אחד לא מתעניין ומה אני אמורה להרגיש חוץ מבדידות? הרגשת דחייה? לשחק אותה שהכול וורוד?

כן, זה מה שעשיתי ונפגעתי. נפגעתי מזה שכמה שתהיה טוב עם המשפחה של הבעל, ככה ירחיקו אותך יותר. מישהו מהם בכלל חשב שאני זקוקה לעזרה בבית? מישהו בכלל חשב שאני לא מסתדרת לבד? מה פשעתי שילדתי בניתוח קיסרי? מה אני צריכה לבקש עזרה? כמות הפעמים שהייתי מתקשרת ולא הייתי מקבלת מענה כל כך רבה שנפגעתי שוב. כן, לא נורא. פעם ראשונה שנפגעתי זה קרה בניתוח ופעם שנייה שהתגלה לי שכאילו לאף אחד לא אכפת ממני ומה בעלי אשם??? זה לא הוא, זה המשפחה שלו.