להיות עוד קצת עם הרגע

מאת : לימור לוי אוסמי

17 באפריל 2014 | 0 תגובות

מתוך לכל אמא

 

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות בממד נוסף. הרגשתי איך בא לי פנקס ועט לרשום כמה משפטים מתוך החוויה של הרגע, זאת שלא רציתי שתיעלם ברגע שאגיע הביתה.

למזלי, נוגה היתה עייפה כל כך ששמתי אותה במיטה לישון מוקדם מהרגיל ורצתי למחשב כדי לכתוב ולא לשכוח.

לא לשכוח את תחושת שביעות הרצון על דברים שמתנהלים בקצב הטיפ טופ ולהרגיש שזה ממש מצוין כפי שהם, כי ברור שככה הם, זה הקצב שלהם. להתנהל לפי הרצון לפגוש נמלה בדרך, להתכופף ולהגיד לה שלום, לעצור כשיש רצון לשתות או סתם לשפוך מים על השביל, להרגיש שזה יופי ההליכה האיטית הזאת כי היא מאפשרת חקירה של החיים בצורה שרק היא יכולה לאפשר. ללכת, לעצור, לחטוף מכה, לתת נשיקה, לעשות שלום לעז, להתרגש מהסביון, לפחד מהבמבי, להתעייף בעלייה ולרצות להיות על אמא דווקא אז, להתמסר לאלף העצירות שאמא עשתה כדי שתוכל לנשום קצת ובעיקר, ליהנות. מהדרך, ממה שקיים, ממה שישנו.

יש לי ילדת קסם. היא חווה, מגלה ומתנסה בעולם בדרך שלה. היא מוכנה ללכת איתי לטבע וליהנות מהקצב שלי, באיטיות, בלי לכבוש עוד יעד בדמות דיר יחמורים. יש לי ילדת אהבה שלא מפחדת מהנמלים והדבורים ואוהבת לגעת דווקא בקוצים. יש לי ילדה כזאת שנופלת ולא עושה עניין, היא פשוט מושיטה את היד כדי לבקש נשיקה.

אם היא היתה הראשונה שלי, הייתי חושבת שזה בזכותי. אני יודעת שזה לא. היא כזאת, היא פשוט כזאת.

תוך כדי הליכה נזכרתי שהייתי עם אייל באותו שביל כשהיה בן שלוש. כמה רציתי שייחשף לחיות, לטבע, לפרחים. הוא עם נעליים סגורות, מפחד מנמלים, בוכה מהקוצים, מבקש על הידיים, אני מנסה להרגיע, לתווך לו את העולם, לאפשר לו לגעת, להתנסות, לפחד קצת פחות והוא בוכה ורוצה על הידיים ובעיקר רוצה לצאת משם. זוכרת את האכזבה שהיתה לי בלב.

הם שונים והשוני הזה מבורך. מדהים איך כל אחד זקוק ממני לדברים אחרים, מוציא ממני איכויות אחרות ומאפשר לי להיות אמא אחרת. איזה כיף שיש שניים, שמאפשרים לי להיות בטוחה יותר בתחושה הפנימית שלי שזאת לא 'אני' אלא הם, ככה הם ואני משתדלת להיות איתם כפי שהם במסלול חייהם.

זה מזכיר לי שאתמול בלילה הקראתי לאיילי סיפור ובאמצע הוא פתאום חטף את הספר, הניח אותו בצד ונשכב עליי. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהוא עייף, ואז הבנתי. הוא רוצה חיבוק. הילד שלי, שנמנע כל כך הרבה שנים מחיבוקים ונשנושים, פשוט נשכב עליי כדי שאלטף אותו. לא האמנתי. איזה דרך עברנו. כמה התענגתי על השניות האלה. אני שוכבת, הוא מעליי ואני מלטפת לו את הגב באיטיות, מחבקת ונושמת את השיער שלו. איזה ילד מתנה.

מרגישה כמה הגוף שלי מבקש לנצור את הרגעים הכמוסים האלה, מבקש לשמר אותם בקפסולות ולשתות כשצריך. הגוף שלי מבקש שהרגעים האלה יישמרו בתוך התאים שלי, יהיו חלק מהזיכרון היומי שלי ופשוט יהיו. רק יהיו. מין בקשה פנימית כזאת לתת לזה עוד מקום. זה קיים, זה נמצא, רק לתת לזה עוד ועוד מקום.

 

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

פוסטים קשורים:

אמא בת שמונה / לימור לוי אוסמי

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Kristian Karlsson

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ד'

מאת : קרן פרידמן גדסי

14 בינואר 20110 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח, מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו, מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר.

הן מתאבלות על מה שאבד. על מה שהן חסרות. ואולי זהו אבל שקשור למקומות אחרים בתוכן, ואולי הכאב מצטרף לחוויות אובדן אחרות בחייהן, ובחיי נשים בכלל.

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך היא אחרת- חלק ב'

מאת : קרן פרידמן גדסי

6 בדצמבר 20100 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

היא אמרה: "ככה הרגשתי בלידה. הלכתי לאיבוד.. זה הרגיש כאילו שאני הולכת לאיבוד'

תחושת הקלה. עכשיו זה נאמר. בלידה, חלק ממנה הרגיש שהוא הולך לאיבוד.

דרך ההסכמה לשהות לרגע עם התחושה, והפנית תשומת הלב לגוף, היא יכלה להיות מודעת לפחד שעלה, לתחושת החיפוש שמתרחשת בתוכה, היא שמה לב גם לדופק המהיר, למתח שנוצר בשרירים, ולנשימה מהירה. תשומת הלב להתרחשות הגופנית, אפשרה לה להשתנות.

מעבדות לחירות: מסר לכל אחיותיי האמהות

מאת : ליטל גרין

14 באפריל 20110 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

חיפשתי הזדמנות להעביר מסר לכל אחיותיי האמהות באשר הן. הנה חג הפסח קרב ובא ומצאתי את ההקשר המתאים. סיפור יציאת מצריים והיציאה מעבדות לחרות מזכירים לי את המסע האישי שלי בתוך האמהות. מסע שארך זמן רב, בחלקו במדבר…