להיות עוד קצת עם הרגע
אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות,  תחושות כלפי הילדים

להיות עוד קצת עם הרגע

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

אני עכשיו מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות בממד נוסף. הרגשתי איך בא לי פנקס ועט לרשום כמה משפטים מתוך החוויה של הרגע, זאת שלא רציתי שתיעלם ברגע שאגיע הביתה.

למזלי, נוגה הייתה כל כך עייפה ששמתי אותה במיטה לישון מוקדם מהרגיל ורצתי למחשב כדי לכתוב ולא לשכוח.

לא לשכוח את תחושת שביעות הרצון על דברים שמתנהלים בקצב הטיפ טופ ולהרגיש שזה מצוין כפי שזה, כי  זה הקצב שלהם. להתנהל לפי הרצון לפגוש נמלה בדרך, להתכופף ולהגיד לה שלום, לעצור כשיש רצון לשתות או סתם לשפוך מים על השביל, להרגיש שזה יופי ההליכה האיטית הזאת כי היא מאפשרת חקירה של החיים בצורה שרק היא יכולה לאפשר. ללכת, לעצור, לחטוף מכה, לתת נשיקה, לעשות שלום לעז, להתרגש מהסביון, לפחד מהבמבי, להתעייף בעלייה ולרצות להיות על אמא דווקא אז. להתמסר לאלף העצירות שאמא עשתה כדי שתוכל לנשום קצת ובעיקר, ליהנות. מהדרך, ממה שקיים, ממה שישנו.

יש לי ילדת קסם. היא חווה, מגלה ומתנסה בעולם בדרך שלה. היא מוכנה ללכת איתי לטבע וליהנות מהקצב שלי, באיטיות, בלי לכבוש עוד יעד בדמות דיר יחמורים. יש לי ילדת אהבה שלא מפחדת מהנמלים והדבורים ואוהבת לגעת דווקא בקוצים. יש לי ילדה שנופלת ולא עושה עניין, היא פשוט מושיטה את היד כדי לבקש נשיקה.

אם היא הייתה הראשונה שלי, הייתי חושבת שזה בזכותי. אני יודעת שזה לא. היא כזאת, היא פשוט כזאת.

תוך כדי הליכה נזכרתי שהייתי עם אייל באותו שביל כשהיה בן שלוש. כמה רציתי שייחשף לחיות, לטבע, לפרחים. הוא עם נעליים סגורות, מפחד מנמלים, בוכה מהקוצים, מבקש על הידיים, אני מנסה להרגיע, לתווך לו את העולם, לאפשר לו לגעת, להתנסות, לפחד קצת פחות והוא בוכה ורוצה על הידיים ובעיקר רוצה לצאת משם. אני זוכרת את האכזבה שהייתה לי.

הם שונים והשוני הזה מבורך. מדהים איך כל אחד זקוק ממני לדברים אחרים, מוציא ממני איכויות אחרות ומאפשר לי להיות אמא אחרת. איזה כיף שיש שניים, שמאפשרים לי להיות בטוחה יותר בתחושה הפנימית שלי שזאת לא 'אני' אלא הם, ככה הם ואני משתדלת להיות איתם כפי שהם.

זה מזכיר לי שאתמול בלילה הקראתי לאיילי סיפור ובאמצע הוא פתאום חטף את הספר, הניח אותו בצד ונשכב עליי. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהוא עייף, ואז הבנתי. הוא רוצה חיבוק. הילד שלי, שנמנע כל כך הרבה שנים מחיבוקים, פשוט נשכב עליי כדי שאלטף אותו. לא האמנתי. כמה התענגתי על השניות האלה. אני שוכבת, הוא מעליי ואני מלטפת לו את הגב באיטיות, מחבקת ונושמת את השיער שלו.

אני מרגישה כמה הגוף שלי מבקש לנצור את הרגע, לנצור את הרגעים הכמוסים האלה ולשמר אותם בקפסולות ולשתות כשצריך. הגוף שלי מבקש שהרגעים האלה יישמרו בתוך התאים שלי, יהיו חלק מהזיכרון היומי שלי ופשוט יהיו.

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים אחרי לידה ובהורות, בכרכור ובשיחות וידאו. 052-2835020

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"
הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על תחושות של נשים אחרי לידה

לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× ליצירת קשר ופרטים על ליווי רגשי בהורות