מה את עושה מזה סיפור?

מאת : לימור לוי אוסמי

16 באפריל 2014 | 8 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

 

היה לי ממש מוזר בסדר פסח. היתה אווירה לחוצה ומוקפדת מעורבבת עם שאיפה למוצלחוּת, שהביאה לי ישר לפנים חלקים בתוכי שאני מעדיפה להדחיק.

זאת רק ארוחה, מה את עושה מזה סיפור?

 

אני מרגישה שלא טוב לי לצאת לחוג התעמלות או יוגה מחוץ לבית. אני מרגישה מזה תקופה שמאוד נוח לי להישאר במרחב הביתי שלי ויציאה לחוג מרגישה לי כמו יציאת מצרים.

זה רק חוג התעמלות, מה את עושה מזה סיפור?

 

אני טובה בהקשבה לנשים וגם לרוב נהנית מזה, אבל מרגישה עכשיו צורך להיות עם עצמי, להשתבלל, לכתוב, להתבונן בתהליכים שמתרחשים בתוכי ולא פנויה להיות עם אחרות.

זאת רק שיחה, מה את עושה מזה סיפור?

 

בתוך ההשתבללות הזאת, אני מרגישה שקשה לי עד בלתי אפשרי לבשל, דווקא לבשל. דברים אחרים מסוגלת לעשות, אבל לא לבשל, ממש אין לי סבלנות לזה.

תזרקי קצת משהו לסיר ותערבבי, מה את עושה מזה סיפור?

 

אחרי הלידה של איילי חוויתי תחושות עוצמתיות שעיבדתי אותן תוך כדי כתיבה במשך מספר חודשים. אני קוראת את הדברים שכתבתי ומרגישה שיש שם משהו מיוחד ולא רגיל.

עוד אלף נשים ילדו, מה את עושה מזה סיפור?

 

יש בי כמיהה ליצור, להביא את עצמי, יש בי כמיהה שכסף יזרום אליי בצורה מסוימת שאני מרגישה אותה בתוכי. אני רוצה שהזרימה הזאת תהיה קשורה ליצירה שלי.

כולה עבודה. עובדים, עבדו, יעבדו. מה את עושה מזה סיפור?

 

אני רוצה לרכוש בית. אני רואה אותו בדמיוני, את הסביבה שלו, את פנים הבית, את החצר, את השכנים, את הריח באוויר. כבר נמאס לי מרב קומות.

כולה בית, ארבע קירות. בסוף מה שמשנה הוא מה שבפנים. מה את עושה מזה סיפור?

 

אני מרגישה שהייתי רוצה שעוד נשים תחשפנה לכתיבה שלי, תתחברנה לתדר שלי, אבל מרגישה שממש קשה לי לחשוף את עצמי ואת הדברים האישיים שאני כותבת.

זאת כתיבה. ברגע שכתבת, זה כבר לא שלך. מה את עושה מזה סיפור?

 

לומדת את הקולות שבתוכי ומרגישה שאני יכולה לכתוב אותם עוד ועוד ועוד, שהם לא יגמרו לעולם. אני לומדת את הצנזורות הפנימיות שמרגישות לפעמים גדולות ממני, חלק מהדם ומהגנים שלי. אני משתדלת לא להיכנע לצנזורות, משתדלת לראותן למרות שהן לפעמים חמקמקות ובלתי נראות. אני משתדלת לא להיות (רק) ביקורתית כלפי החלק בתוכי שמרגיש שאני עושה סיפור מכל מיני דברים. אני יודעת שהחלק הזה רוצה בטובתי ומרגיש שלפעמים חסרה לי הקלילות המתבקשת ביצירת תנועה שנחוצה לי לחיים.

אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות 'סיפור', או דרמה או עניין מהדברים שהבאתי, אבל הייתי רוצה לראותם מבלי להנמיך או ולקבור אותם באדמה עוד לפני שהספיקו להרים את ראשם הקטנטן. והוא קטנטן, הראש הזה, ממש זעיר. לפעמים כל כך קטנטן שאני צריכה להתכופף כדי לראות אותו, להבחין בו בכלל.

אני לא רוצה לעשות 'סיפור', אני רק רוצה לשים לב לכמיהות שלי, לדברים שמפריעים לי, משפיעים עליי, משמעותיים לי. אני רוצה שתהא לי בחירה.

בעצם, לפעמים אני גם רוצה לעשות סיפור! אבל אני רוצה שתהיה לי בחירה ממה לעשות סיפור, על מה להיאבק ועל מה לוותר, עם מה לנוע ומה לבחור להשאיר מאחור.

אני שמה לב יותר ויותר כמה תחושות קטנות מבפנים אשר נחוות כשונות מהנורמה נחוות אצלי כ'לא בסדר' ואיך מייד מופיע קול שרוצה להחזיר אותי לתלם כדי שאהיה כמו כולם. מאוד מעניין אותי להסתכל מהצד על מה הפנמתי לגבי מה טוב ומה רע, מה מקובל ומה יוצא מן הכלל. בטוחה שבמשפחות אחרות היו חוקים ותפיסות אחרות לגבי אותם נושאים.

כמעט בת 40 ועדיין לומדת לקלף שכבה ועוד שכבה, לומדת איך להיות במלואי בעולם הזה מבלי להתנצל, מבלי להתכופף, ואיך להיות עם חיוך גדול של מבסוּטה בלי לגמד את עצמי מחשש לנקר לאחרים את העיניים.

אני לא מוותרת. זה חשוב לי. לפעמים זה מרגיש כמו מאבק, אבל זה בעיקר מרגיש כמו רווחה גדולה. כל גילוי של עוד צנזורה פנימית שלא הייתי מודעת לה מביאה עוד נשימה, עוד הקלה, עוד התרחבות. זה מרגיש לי כמו גדילה, אבל כזאת שרק אני רואה.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

תנוחה אחת (של יוגה) ביום / לימור לוי אוסמי

ככה אני יוצאת ממצרים שלי / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Dominik Martin

נושאים קשורים :

8 תגובות ל- “מה את עושה מזה סיפור?”

  1. לי הגיב:

    מאוד נגע בדיוק במקומות הנכונים.
    בערב פסח, בליל הסדר, אבא של בעלי זרק איזו עקיצה גועלית לאבא שלי.
    היום, כמה ימים אחרי, עלה המון כעס כלפי האיש הזה, החם (קר) שלי, שמתלונן בלי סוף על הדרך שאחרים מדברים אליו, אבל לא שם לב לדברים שיוצאים מהפה שלו ופוגעים.
    ועלה גם אצלי הקול של – עזבי, לא נעשה מזה סיפור.
    אחרי שקראתי את מה שכתבת, אני חושבת שאני לא אעשה מזה סיפור,
    אבל אני כן אגיד לו ולא אשמור בבטן כמו תמיד.

    לפעמים זה לא לעשות או לא לעשות סיפור, אלא פשוט לתת לדברים להיות, ולבטא, ושיחשבו אחרים מה שבא להם.
    הם יחשבו בכל מקרה, מה זה משנה…

    חג שמח יקרה,
    המשך יציאה טובה מעבדות לחירות!

  2. קראתי והרגשתי גוש קטן שעולה לי בגרון…
    תודה לך שכתבת ונגעת בכל כך הרבה נימים דקים של מהותי.

  3. אח, מה את עושה מזה סיפור? – המשפט של חיי!!! כמי שנזקקה לדרמות בילדות כדי לקבל קצת תשומת לב, שנים היה לי מאד קשה לשחרר את הצורך הזה. רק לאחרונה, ממש בחודשים האחרונים לומדת לבטא את עצמי, ולומר את שעל ליבי, בלי הצורך ״לעשות מזה סיפור״.
    כמה הייתי רוצה שישימו לב לזה!
    תודה על השיתוף , לימור יקרה.

  4. ניצן רדזינר הגיב:

    לימור יקרה, מאוד מזדהה איתך…
    זכור לי פעם (אולי אני טועה) שהתחברת לספר "אדם רגיש מאוד"/"ילד רגיש מאוד" ואפילו הגדרת עצמך רגישה.
    אני קוראת כרגע את ילד רגיש מאוד בעקבות יהונתן והצורך שלי להבין אותו ובעת הכתיבה אני מוצאת את עצמי ונצבט לי הלב. אז בעצם כל השנים אני שייכת לאיזו קבוצה? מקל משהו…

    יש כזה קטע לאנשים רגישים לעשות "סיפור" מכל דבר. אני חושבת שזה קשור בעוצמות שאנחנו חווים כל דבר, בירידה לפרטים, בהבנה שלנו את העולם, האפשרויות והיופי המונח בפנינו. את כל מה שאנחנו עלולים לפספס.

    הדקויות הם אנחנו, "הרגישים מאוד", לטוב ולרע. אני כל כך מבינה אותך כשאת רוצה לבחור מה להיות ומה לעשות ואם לעשות סיפור ממשהו. זכותך וזה מתבקש והסובבים אותך בטח כבר מכירים אותך ומקבלים את זה באהבה. וגם אם לא, תשתבללי בעצמך כמו שאת רוצה, כתבי ועבדי את התחושות שלך עם עצמך ועם מי שנוח לך.
    מותר לך, את רגישה:) זו מתנה נהדרת, לטוב ולרע.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הלידה של הילה נמצאת כאן

מאת : שירה דרוקר

29 במרץ 20129 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הלידה של הילה נמצאת כאן, בבית, ברחוב, בחוץ, בפנים.

היא כל כך נוכחת כאן בשבילי. כל כך עוצמתית ומרגשת.

אני זוכרת אותה יום יום, בצורה כל כך מוחשית וקיימת, למרות שעברו כבר 11 חודשים.

היא נמצאת כאן בכל הדברים.

המטבח שלנו, שכשהתחילו הצירים עוד אפיתי בו עוגיות, ובמהלך הלידה אמא שלי בישלה בו מטעמים שביקשתי ומילאה את הבית בריחות מוכרים ואהובים, המטבח שבו אני מבשלת כעת אוכל שאוכלת גם הילה הקטנה. המטבח שאת ארונותיו היא פותחת בחופשיות, מחפשת תעסוקה.

תנוחה אחת (של יוגה) ביום

מאת : לימור לוי אוסמי

23 במרץ 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אני כל כך אוהבת יוגה אבל כרגע כל כך לא בנויה להשתמש לטובתה בשעות בוקר של העבודה היקרה שלי וגם ממש לא בנויה לצאת בערב, וממש לא בנויה להסתכרן על יום או שעה קבועים בשבוע, ולא בנויה לשקט של תירגול במשך שעה או שעה וחצי.

אבל אני נורא אוהבת יוגה..

אז תקופה ארוכה הרגשתי מין פלונטר כזה. מסתובבת עם תחושה שמשהו לא מתאים לצרכים שלי. שנים.

אמא לשניים

מאת : נטע רותם ימניצקיי

11 ביולי 201111 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.