אחרי לידה,  זוגיות אחרי לידה

מה קורה אם גבר אחר מושך את תשומת הלב שלי? מה אז?

 

אז מה שלומי?

מכל מיני בחינות – החיים יפים. מאוד. צומחת, גדלה, באמת דברים טובים ומפליאים קורים.

ויש מקום אחד, שלי, שבו לא יפה, לא טוב כל כך בכלל.

כבת להורים גרושים, שכל חיי ראיתי רק כמה הם לא מסתדרים, כמה הם קשים אחד עם השני,

כמה אפשר להרוס בית, בכל מיני דרכים, הצלקת שנשארה, היא כל כך רגישה, וכואבת מאוד בקלות.

אני מחמירה עם עצמי בדרכים שאי אפשר לתאר, רק שהילדה שלי לא תעבור את מה שאני עברתי. רק שלא תחווה את הטלטלות האלו שהורסות ויוצרות כאלו שסעים ופגיעות, שגם הזמן וגם אהבה אינסופית מתקשים לתקן.

בכל מה שקשור להתנהגות שלי, אין להשוות בין איך שהייתי לפני האימהות לבין אחרי.

טלטלות של מצבי רוח, לשון מהירה ופוגעת לא אחת, ועוד כל מיני "מטעמים" שכאלו, אני מרסנת בכוחות שלא חשבתי שיש, ובעיקר – לומדת להתנהל ולתקשר אחרת, בדרכים מועילות וטובות יותר.

 

ונשאר דבר אחד, כדי שאוכל לחשוב שאני "האימא המושלמת", "האישה המושלמת".

לאהוב רק את הבית שלי,

להימשך רק אל הגבר שלי.

ומה קורה אם מישהו אחר מושך את תשומת הלב שלי? מה אז?

זה לא מישהו שיש לי בכלל קשר איתו. לא מדויק, זה סוג של חבר משותף, שלא חייב להיות לי קשר איתו.

אבל קרה והיה איזה זיק באוויר, לא משהו שנאמר, לא התפתח לשום מקום.

אפילו לא התקדם למצב של פנטזיות רציניות.

אבל קרה.

והספיק לי להרגיש את זה,

כדי להתחיל לייסר את עצמי.

הגעתי למצב של ממש תעוקות בלב בימים האחרונים בגלל זה.

 

את מבינה, ראיתי בגידה בחיים שלי, אמנם במערכת יחסים אחרת, לא שלי עצמי, אבל זה מה שראיתי. על זה גדלתי בחלק מהזמן. לצערי.

ויש בי חלק בזה, שאומר לי – את תהיי בדיוק ככה. את תהרסי את הבית שלך. את תפרקי את היחסים שלך. את תפגעי. את פוגעת והורסת.

ואני לא מצליחה למצוא דרך למתן את החלק הזה, להפסיק את הנגישה האכזרית שלו בי.

כי לא עשיתי כלום, ואני לא אעשה כלום, ורק לחשוב שמישהו אחר ייגע בי גורם לי לבחילה.

אבל מה לעשות, אני בנאדם, בנאדם חי, ומרגיש, ורוצה ומשתוקק.

למה כל כך קשה לי לקבל את זה?

אני בטוחה שאם הייתי מקבלת את זה יותר בקלות, אותו דבר שהתעורר מול אותו בחור, כבר מזמן היה נעלם ונגוז.

זה שיש חלק בתוכי שכל כך מתנגד לזה ונלחם בי, הוא פשוט נאחז במשהו שכבר לא היה צריך להפריע בכלל.

 

וככה זה כל פעם שיש משהו כזה, שככה, נוגע באזור המשפחה, זה מיד נלקח למשפט החמור ביותר, ושם גזר הדין הוא אכזרי ביותר.

ואני לא יודעת מה לעשות.

פשוט חסרת אונים מול זה, מול הכוח של – "איך אני "צריכה" ואמורה להיות".

 

אמהות נוספות כותבות על היחסים בינו ובינה:

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

כאן גרים בכיף? / רותי שלו

אהובי / שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר ולהצטרף לדיונים בדף הפייסבוק.

2 Comments

  • Avatar

    אמא אנונימית

    תמי חיים יקרה,

    תודה לך מכל הלב, ריגשת אותי עד דמעות כשקראתי את התגובה שלך.

    כל כך תודה לך על מה שכתבת.
    ממני

  • Avatar

    אמא אנונימית

    לימור יקירה,

    תודה רבה, לא קל לזכור כשהרגשות מציפים, אבל כל כך נכון…

    🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ