דרך הכתיבה

מאת : לימור לוי אוסמי

11 במאי 2014 | 4 תגובות

מתוך לכל אמא

 

דרך הכתיבה אין טעות.

אני כותבת את עצמי.

עצמי יכולה להיות טעות?

 

דרך הכתיבה אני יכולה להיות האני שלא נעים לי לחשוף,

מרושלת,

איטית,

ביקורתית,

מסורבלת.

 

דרך הכתיבה אני יכולה לשמור על מרחק מבלי להתערבל.

יש אותי ויש את 'הדבר',

אנחנו לא אחד.

אני יכולה להיות עם משהו בלי לרצות למות בגללו.

 

דרך הכתיבה אני יכולה להיות מגעילה, מתוסכלת,

מתוסבכת ועצבנית. המסך בולע הכל.

 

דרך הכתיבה אני יכולה להיות עם טרנינג,

שיער מרושל, בית מבולגן, בלי לצחצח שיניים.

הכתיבה לא מבקשת ממני להיות יפה ומסודרת,

היא רק רוצה שאהיה איתה.

 

דרך הכתיבה אני יכולה להיות לא נורמלית

וזה לא מפריע לאף אחד.

 

דרך הכתיבה אני יכולה להתנתק ולקחת זמן מושחת לעצמי.

'אמא כותבת עכשיו' זה תירוץ ממש מצוין.

 

כשאני כותבת אני לא מרגישה מחויבת 'להצליח' ו'להיות טובה',

רק למצוא את התדר הפנימי ולגלוש עליו.

 

אז,

למה אני לא כותבת יותר?

 

אולי המינון מספיק לי כפי שהוא,

אולי הכתיבה מעניקה לי איכות שחסרה לי, אבל לא מעניקה לי תנועה, קשר, צחוק ושמחה גדולה,

אולי אני לא משקיעה מספיק בעצמי,

אולי הראש שלי במקום אחר,

אולי זה מאמץ גדול מדי עבורי,

אולי בכתיבה אני פגיעה ולפעמים בא לי שריון,

אולי כי החשיפה קשה לי,

אולי אני לא יודעת מה הצעד הבא שצריכה לעשות כדי לגדול מכאן,

אולי גם אם משהו נעים, טוב לו להישאר כמו שהוא. הוא לא חייב לגדול.

אולי.

 

 

לבלוג שלי- בקצב החיים 

 

פוסטים קשורים:

בזכות הכתיבה / שירה דרוקר

מה את עושה מזה סיפור? / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Robin Benad

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “דרך הכתיבה”

  1. שירלי מיראכור הגיב:

    כתבת מקסים לימור ומאד נוגע

  2. ענת הגיב:

    לימור אני מזדההמאד הכתיבה היא גם עבורי סוג של פורקן אפילו תרפיה וגם אני שואלת את עצמי למה אני לא כותבת יותר.. כנראה שלא תמיד זה מתאפשר רגשית בעיקר..וגם זה בסדר.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני נחשבת למובטלת ומסכנה בגלל שהחלטתי לעשות משהו טוב לעצמי?

מאת : אמא של מיקה ודניאלה

20 בספטמבר 20115 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

לפני 3 וחצי חודשים ילדתי את בתי השנייה מיקה. כל ההריון והלידה שלה היו בעצם תיקון לכל מה שעברתי עם דניאלה. הכל הלך כל כך חלק והיא כזו ילדה טובה ושקטה שבאמת הפעם הגעתי להחלטה ואחרי 15 שנה התפטרתי ממקום העבודה. החלטתי שהפעם אני רוצה לגדל את הילדה שלי, לראות אותה צומחת , לראות את ההיפוך הראשון שלה, את השן הראשונה שמתחילה לבצבץ, את המילה הראשונה ואת הצעד הראשון. לא רציתי שוב לחוות את הגדילה שלה מיד שנייה, שהיא אמא שלי אבל עדיין היא לא אני.

הלידה של הילה נמצאת כאן

מאת : שירה דרוקר

29 במרץ 20129 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הלידה של הילה נמצאת כאן, בבית, ברחוב, בחוץ, בפנים.

היא כל כך נוכחת כאן בשבילי. כל כך עוצמתית ומרגשת.

אני זוכרת אותה יום יום, בצורה כל כך מוחשית וקיימת, למרות שעברו כבר 11 חודשים.

היא נמצאת כאן בכל הדברים.

המטבח שלנו, שכשהתחילו הצירים עוד אפיתי בו עוגיות, ובמהלך הלידה אמא שלי בישלה בו מטעמים שביקשתי ומילאה את הבית בריחות מוכרים ואהובים, המטבח שבו אני מבשלת כעת אוכל שאוכלת גם הילה הקטנה. המטבח שאת ארונותיו היא פותחת בחופשיות, מחפשת תעסוקה.

דיכדוך אחרי לידה- החוויה השקופה

מאת : גלית הרמן

23 ביולי 20134 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי, קושי אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה

הדיכאון יאובחן ויטופל, האישה תקבל כותרת, שם לאחוז בו עבור אותה תחושה נוראית עימה היא מסתובבת. הפסיכוזה על אחת כמה וכמה, זועקת עד כי אי אפשר להתעלם.

וחווית הדכדוך? וחווית העצבות שאולי תימשך מעבר לשבועיים? שקופה.